ההסכם בין בני גנץ ליאיר לפיד הוא די-דיי של הפוליטיקה הישראלית, היום הארוך ביותר המסמן את תחילת השלב האחרון של המלחמה, בדרך המדממת לניצחון, עם גנץ בתפקיד המצביא העליון של כוחות הברית, גנרל אייזנהואר. בנימין נתניהו, שמבחינתו הברירה היא להיות או ליזול, שלטון או אבדון, בלפור או מעשיהו, התנהג בהתאם כשבאפו המנוסה עלה ריח שיתוף הפעולה בין יריביו.
נתניהו, במהלך "הנוסע השמיני" - או ה-28 - של רעיון פונדקאות נציג הבית היהודי בבטן הליכוד, בתוספת תיק החינוך לרפי פרץ (שמעת, בנט, לא רק על הביטחון אין מה לדבר, גם החינוך כבר לא שלך), משדר בהלה קיומית. לא המצאה שלו: זכויות היוצרים שייכות לשמעון פרס, כשהתחייב נואשות לאברהם שריר לשתי כנסות; ללא הועיל. יצחק שמיר החזיר את אברש'ה הביתה ושלח את פרס לביתו-הוא.
בחירות 2019 - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS:
הליכוד: איחוד לפיד-גנץ - שמאל בתמיכת המפלגות הערביות
קדם לכך, בשש שנים, הסכם פרס-שמיר לממשלה משותפת, מחליפת ראשים. רוטציה? ראשציה. שניהם נזקקו לכך, כשבעורפיהם נושפים יצחק רבין מכאן ואריק שרון מכאן. הלהוט ביותר בצמד היה פרס, בהזדמנות השלישית והאחרונה שלו, אם לא יגיע לראשות. שמיר, תשעה חודשים ראש ממשלה, היה יכול לחכות למחצית השנייה.
גנץ ולפיד אינם פרס ושמיר. מזגם נוח יותר, חשדני פחות, לא חתרני או מחתרתי. הם מבינים שנוצר סדק רגעי, שאסור להחמיצו בכיפת העננים המתקדרת זה עשור מעל ישראל, והם תפסו בזנבה את ההיסטוריה המאיימת לדהור הלאה.
שניהם, ואיתם גם גבי אשכנזי, ראויים הבוקר לצל"ש על אסטרטגיה וטקטיקה כאחת. נקבעה מטרת-על: הורדת נתניהו - הליכוד בלעדיו יוצג כשותף נסבל בממשלה הבאה - והגעה לשלטון. בדרכם ליעד היו תמרונים, איגופים, עיכובים, הטעיות, כישלונות; לא חשוב. זזו ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה, הצידה. דיברו, שתקו, נעלבו, התפייסו. לקראת נעילה, בסוף משחק, חתרו למפגש, מקסמו את נכסיהם הנפרדים בעסקת מסה קריטית.
לקלישאת 2019, "לשים את האגו בצד", הופיעה עד אמש כוכבית - בוודאי, מוכרחים לשים את האגו בצד, בצד שלי. האגו לא נמחק, לא נזרק, אבל נקלט שעיסויו יהיה נעים ופורה יותר ביחד, עד שהפוליטיקה תפריד ביניהם. אף שמידה ידועה של אכזריות לזולת נחוצה לפוליטיקאים, גנץ ולפיד גאו יותר על גלי נחמדות. הם גדלו עם כפית, לא סכין, בין השיניים, אם גם לא אותה כפית - מוזהבת אצל לפיד, ממטבח שדה אצל גנץ.
גנץ היטיב להפנים את האייזנהואריות
דוייט דייוויד אייזנהואר לא היה גדול המפקדים הקרביים של צבאו, אבל לקראת המטלה הכבירה של פלישה לאירופה לתחילת מסע שחרורה ממערב למזרח לא היה טוב ממנו. בזכותו הושלט סדר בגנרלים דעתניים ויהירים - פאטון, מונטגומרי, בראדלי - כשמעליו רוזוולט וצ'רצ'יל ובאגף דה-גול. כדי לנהל את לפיד ואשכנזי, משה יעלון ואבי ניסנקורן נחוץ אייזנהואר ישראלי.
בחורף 1992 היה גנץ בן ה-32, בוגר טרי של הפיקוד על שלדג, סגן-אלוף יחיד במחזור של אלופי-מישנה ומקביליהם במכללה לביטחון לאומי. אחד התרגילים שהוטלו על החניכים היה "מסדרונות וושינגטון" וגנץ שיחק בו אחד מגורמי-הכוח בבירה האמריקנית.
עוד לפני כן התוודע לצבא האמריקני בהשתלמות קומנדו תובענית (והוא צודק בהתקפה האישית על נתניהו, בגזרת שלדג של שנות ה-80 וה-90 מול סיירת מטכ"ל של סוף שנות ה-60 ותחילת ה-70. במלחמת ההתשה הסתכן כל יום כל חייל מופגז בגולני ובהנדסה, ואף שקמיסט בניידות בין המעוזים, יותר מלוחמי היחידה הסודית והיוקרתית, במבצעיהם הנדירים והמתנזרים ממגע רועש עם אויב).
כשטעמה של אמריקה בפיו, חזר גנץ לוושינגטון עוד פעמיים, בנוסף למסעות קצרים - כחניך באוניברסיטת הביטחון הלאומי, NDU, שהזדרזה לצרף אותו להיכל התהילה שלה כשהתמנה לרמטכ"ל, ולאחר עשור כנספח צה"ל. המכללה המרכזית ב-NDU נקראת על שמו של אייזנהואר, שלאחר השירות הצבאי חזר למדים כדי לפקד על ברית נאט"ו המוקמת, משימה נוספת של דיפלומט ביטחוני האמון על הובלת קואליציה, ומשם לנשיאות. גנץ היטיב להפנים את האייזנהואריות ולהוכיח שבסופו של דבר היא, ולא הפאטוניות, מנצחת.
כל הגנרלים יודעים שהרוח חשובה לא פחות מהחומר. חבירת גנץ-לפיד-אשכנזי מפיחה בגייסות רוח קרב, החיונית לשכנוע מהססים ולהבאת בוחרים לקלפיות, כאשר לשיעור ההצבעה חשיבות גורלית וכאשר בוחרים מסורתיים בליכוד עשויים להתבייש הפעם, עד כדי הישארות בבית, ובלבד שלא לתמוך בראש מפלגתם החשוד בשחיתות. התנופה של גייסות גנץ מול רוח הנכאים בצד השני שווה הרבה כשלעצמה. ללפיד, בהרכבה הסתמית של סדר רשימתו, נתנה החבירה לגנץ הזדמנות למקצה שיפורים, במיוחד באיוש המאבק בשחיתות.
כשהאוגדות האמריקניות, הבריטיות והקנדית פלשו לחוף נורמנדי, חברו אליהן ממעל צנחנים. המכה הנוספת הממתינה לנתניהו, זו שתאפיל אף על המיזוג ותעפיל לכותרות ותישאר שם, תונחת בידי חבר המטכ"ל של יעלון, אשכנזי וגנץ, האלוף במילואים אביחי מנדלבליט. ביום בהיר אפשר להריח מירושלים את הליזול ברמלה.