הגנרל האמריקאי אלברט ודמאייר, מבכירי הקצינים בצבאו במלחמת העולם השנייה, כשדילג מסגן-אלוף בצוות תכנון מבצעי לגנרל בעל ארבעה כוכבים כמפקד הכוחות בסין, נשאל פעם איך ומדוע התקדם מהר ויותר מחבריו לשנתון. בזכות המקריות, אמר ודמאייר - במקרה, נשלח בסמוך למלחמה להשתלמות של שנתיים באקדמיה צבאית בגרמניה והשקיף על תרגילי הוורמאכט, אחר-כך נזקקו במקרה במטה למומחה לגרמניה ולצבאה, עבודתו הועילה, והכי חשוב, הממונה עליו היה במקרה הגון ולא אנוכי, הכיר ביכולתו והמליץ עליו. הכל במקרה, כי מפקד אחר היה מתנשא על פקודו מייחס ומנכס לעצמו את ההישגים. כך הוא, אמר ודמאייר, וכך זה בדרך כלל בצבא. לכן יש חנפנים בינוניים המגיעים לצמרת וקצינים מעולים הנבלמים באמצע הסולם; ולעתים, בצירוף מקרים, גם הראויים מתקדמים. ודמאייר פסח על עוד מקריות, שכיחה למדי בצבאו: אבי רעייתו היה גנרל בתפקיד מרכזי בוושינגטון.
הטיפוס בפוליטיקה שונה - הוא מלמטה למעלה, על גבם של תומכים ובעלי-ברית, והשפעתו של פטרון-על מוגבלת, כי היא מעוררת קנאה ותמרוני חסימה אצל המתחרים. לכן הואט ולבסוף נבלם מירוצו של אריאל שרון לעמדת הרמטכ"ל, למרות חסותו של דוד בן-גוריון; ונדרשו ליצחק רבין שנות הסתגלות במעבר מההתקדמות מאלוף לרמטכ"ל, בזכות הבטחת בן-גוריון שקוימה בידי לוי אשכול, לניצחון בהתמודדות פנימית על מועמדות המערך לראשות הממשלה (בזכות פנחס ספיר) ולחזרה לתפקידו לאחר עשור וחצי של התאוששות מכורח ההתפטרות. בן-גוריון, בפרישתו הארעית לשדה בוקר, הצליח לפצל בין שני תפקידיו ולתת את תיק הביטחון לפנחס לבון ולא למשה שרת, שהמשיך יחד עם ראשות הממשלה להחזיק בתיק החוץ, אבל כשלאחר עשור חזר בן-גוריון על תרגיל הפרישה והעביר את ראשות הממשלה לאשכול, התאכזב לראות שאשכול מחקה אותו בדבקותו במשרד הביטחון ואינו מוסר אותו לשמעון פרס, משה דיין או יגאל ידין.
כבר נזכר שלרמטכ"לים של "כחול לבן" קדמו, ברשימה אחת, שלשות של רבי-אלופים, תחילה דיין, רבין וחיים בר-לב ובהמשך רבין, בר-לב ומוטה גור. לרוב, רמטכ"לים בדימוס שהצטרפו לפוליטיקה חברו למפלגת השלטון, שמינתה אותם לתפקידם הצבאי. זה הדגם של דיין, רבין ובר-לב, אבל עד שהצטרף גור לשלשה - במקום דיין - עבר השלטון לליכוד.
משה יעלון, גבי אשכנזי ובני גנץ הם כולם מינויים של ראש ממשלה מהליכוד ושר ביטחון מהעבודה. יעלון הגיע ל"כחול לבן" דרך הליכוד, לפני שהתייצב נגדו. לגנץ ולאשכנזי זאת ההזדהות הפוליטית הראשונה, אף שאשכנזי לא הסתיר מעולם את העדפותיו. כאלוף פיקוד הצפון ששקל פרישה, התלבט אם להיענות להצעת השר לביטחון הפנים שלמה בן-עמי להתמנות למפכ"ל המשטרה ולחבור בהמשך לבן-עמי בעבודה. לקראת סוף תקופתו כרמטכ"ל חיזר אחריו יו"ר ההסתדרות, עופר עיני - מהדורה ראשונה של הברית בין גנץ לבין אבי ניסנקורן, שאחיו של עיני, בן, הוא הקרוב בעוזריו. אהוד ברק, בעת מלחמתו באשכנזי וכדי לחזק את טענתו שאינו שוחר רעתו, סיפר שהסתייג מדיבורים על פוליטיקה עתידית, כל עוד הרמטכ"ל במדים, אך אשר לגופם של המדוברים, "אמרתי לגבי שכניסתם של אנשים כמוהו וכמו עיני לפוליטיקה תהיה חלק מהפתרון ולא מהבעיה". הרגישות, ניתן לשער, נבעה מההנחה שאשכנזי יצטרף לא סתם לפוליטיקה, אלא למפלגתו של ברק, שם ידרוך על המשבצת של המנהיג.
כך התגבש מניע משותף אצל ברק ואצל בנימין נתניהו, לסכל תחרות מצד אשכנזי, שגילם תכונות משיקות של עממיות וביטחוניות, אך הסיבה העיקרית לתככים נגדו, שביסוד פרשת הרפז, הייתה איראן. אשכנזי - יחד עם ראש המוסד מאיר דגן, הנשיא שמעון פרס וממשל אובמה - הפריע לנתניהו ולברק להפציץ את התשתית הגרעינית האיראנית. דגן עמד לסיים שמונה שנות כהונה. הנשיאים פרס ואובמה היו מחוץ להישג ידם של נתניהו וברק. נותרו שני תפקידי מפתח: ראש אמ"ן, שההחלטה לגביו - אביב כוכבי במקום עמוס ידלין (מועמד העבודה לשר הביטחון בבחירות 2015) - השתרכה שנה שלמה; והרמטכ"ל. נתניהו וברק רצו שאשכנזי יזוז, מהר ולטובת קצין לוחמני, שימריא איתם לאיראן. יואב גלנט נראה להם הליהוק הנכון. בגנץ חשדו שיהיה רפה מדי בביצוע והמשכו הרעיוני של אשכנזי בגישה שחתרה לבלום את איראן באמצעים מדיניים וחשאיים, לא במלחמה רועשת ויקרה.
האצילות מחייבת
אנשי צבא הם מהנדסי הרס והרג. אלימותם אמנותם, פרנסתם על מה שטילים, פגזים ופצצות עושים לאדם ולרכושו. ניתן לצפות שיהיו כוחניים במאבקי הקידום ואחר כך גם בעיסוקיהם האזרחיים. בפועל, זה לא כך. השאפתנות עטופה בגינוני השלמה עם התקנון, ומי שמפריז בשימוש בגוף ראשון יחיד מקים נגדו את דעת הקהל. כשקבוצת ההתייחסות היא מפקדי חטיבות או טייסות ובהמשך אלופי המטה הכללי, רמטכ"ל מאוזן בנפשו לא יתייהר מדי, ואם בכל זאת ידבק בו שגעון גדלות, הוא יירד בכביסת המדים.
לכן יש מתאם הפוך בין הרקע הצבאי לבין הכוחניות בפוליטיקה. שרים וראשי מפלגות שמוצאם אזרחי למהדרין, או יוצאי שירות חובה וקמצוץ קבע כקצינים זוטרים, מסתערים על יריביהם במלל בריוני, בעוד שרמטכ"לים בדימוס מתקשים להתנער מהאצילות המחייבת. ככל שהקצין בגמלאות בכיר יותר, לא נעים לו לרדת לרמת הצד השני. צה"ל אינו נלחם בנוער פלסטיני באותם אמצעים, אבן תחת אבן.
שניים משלושת הרמטכ"לים של כחול לבן היו מפקדי אוגדת איו"ש. השלישי, אשכנזי, קלט את המחזור הראשון של האינתיפאדה בשטח, כמח"ט גולני. בתחילת מערכת הבחירות היו שטעו להאמין שבפוליטיקה הישראלית, בדיוק כמו במדינאות העולמית, איפוק הוא כוח. במהרה גילו שלהיפך, הבלגה היא חולשה. המצביעים מזהים אדיבות עם רכרוכיות וחושבים, או לפחות מרגישים, שמי שנמנע באנינות מחילופי השמצות עם נתניהו עלול להירתע מהתכתשות עם חסן נסראללה. הבורח מקטטת רחוב עוד יאפשר לסלק אותו מהרחוב.
ייחודו של בן-גוריון היה בתמהיל של מתינות במטרה (יחסית לתופסי המרובה) וכוחניות באמצעים, כולל בהוראה להפגיז את אלטלנה ובפירוק מטה הפלמ"ח. לדור הראשון של המדינה הוא הצטייר כמגלם הביטחון הלאומי במובנו הרחב - מלחמה ושלום, בריתות מדיניות, התעצמות ממקורת חוץ ומייצור עצמי, וגם התיישבות ועלייה, בנסיבות כלכליות מאתגרות.
צה"ל היה חלק מזה, אך במפלס נמוך יותר, של לחימה וארגון. גם הנערצים במפקדיו, הצעירים מבכירי הדרג המדיני ב-20 עד 30 שנה, היו רק זרועות ביצוע של הנהגת המדינה, ללא יומרה לבוא במקומה. שרת וישראל גלילי, נטולי הדרגות, היו חשובים מהרמטכ"ל ומרוב האלופים. דרגות ניתנו גם למנהלנים ולאפסנאים - ספיר היה סגן-אלוף, כמו מפקדי החטיבות - משום שללא השגת הנשק איימה המלחמה להסתיים בתבוסה.
בהתמודדות בבחירות לכנסת הראשונה ב-1949 בין שתי מפלגות הפועלים, מפלגת פועלי ארץ-ישראל של בן גוריון ומפלגת הפועלים המאוחדת שהנהגתה שובצה כרוכסן - ראשון מאחדות העבודה, שני ושלישי מהשומר הצעיר, רביעי, חמישי ושביעי מאחדות העבודה, שישי ושמיני מהשומר הצעיר - הוצגו הקצינים המקורבים למפ"ם כ"מפקד, צבא הגנה לישראל, מטה חטיבה 8" (יצחק שדה), "מפקד, צבא הגנה לישראל, מטה חזית הדרום" (יגאל אלון) וכך עוד שמונה, ביניהם ישראל בר, "מפקד, צבא הגנה לישראל, המטכ"ל/אג"מ". בר, שהורשע לאחר עשור כמרגל בשירות הסובייטים, זכה לאחרונה לטיהור מקצועי מסוים בכתב-העת של צה"ל, "מערכות".
עשרת קציני מפ"ם, תשעה גברים ואישה, הוצבו במקומות סמליים, 57 עד 67. לא הרחק מהם, במען שגוי, רחוב מגידו במקום המגיד, נמצא "נחמיה רבין, פועל, תל אביב" - אביו של יצחק וראשון בששת בני המשפחה שהופיעו ברשימות במרוצת השנים, מהם במקום שהוביל לכנסת (דליה רבין, מפלגת המרכז) ומהם במקומות סמליים (אחותו של יצחק, רחל; בנו, יובל, לאחר רצח ראש הממשלה; ואלמנתו לאה, ברשימה שבראשות ברק, שנגדה התמודדה רשימת המרכז). ככל הנראה, זהו שיא משפחתי.
הנתונים לוקטו בחיפזון גם במפא"י; טעו שם בשנות הלידה של בן-גוריון ואחרים, ביניהם המח"ט - ולימים אלוף פיקוד הדרום במבצע "קדש" - אסף שמחוני. מקצועם של שמחוני מתל יוסף, של דיין מנהלל, של משה נצר מרמת יוחנן (ובסוף הרשימה גם של גרשון זק מחיל הים ואהרן רמז מחיל האוויר) - "חייל", צנוע יותר מה"מפקד" של מפ"ם. גם יהודית שמחונית, אמו בת ה-50 של אסף וחברת הקיבוץ השכן גבע, תוארה כ"חיילת". בנה וקציני הקבע הנוספים התפטרו עם בחירתם ונשארו בצבא (ונאמנים למפא"י ולבן גוריון). דיין, כרמטכ"ל לקראת מלחמה, התעלם מהזיהוי הפוליטי של קצינים בתפקידי מפתח וביקש לגייס את אלופי אחדות העבודה שהיו לחברי כנסת. באותו אופן ביקש, בהיותו ח"כ, להתמנות למפקד חזית הדרום ערב מלחמת ששת הימים ולא ראה פסול בגיוס השר בר-לב למילואים בתפקיד זה במלחמת יום הכיפורים.
בבחירות 1959 הופיע דיין לראשונה ברשימת מפא"י. משלח-ידו: "צבא". באותה עת עדיין השתעשע בהורדת עצמו בדרגה, כדי להישאר בשירות בעת שקצין אחר מכהן כרמטכ"ל, רב-אלוף יחיד (לכן לבש מדים באירועי העשור למדינה וענד דרגות אלוף). האפיון המקצועי היה חשוב לעסקני מפא"י. ישראל ישעיהו-שרעבי, שבבחירות קודמות הסתפק בתואר הפקידותי "מזכיר המחלקה לעדת התימנים בוועד הפועל של ההסתדרות", תואר הפעם כ"אורג", להבדיל מ"טווה", הלא הוא ישראל קרגמן ממפעל את"א. דיין, שהעתיק את מגוריו לצהלה, סירב להתחפש לחקלאי.
כשמפלגת השלטון התפלגה, הרמטכ"לים שלה חולקו בין ההורים. במפא"י של אשכול, מתוגברת בעשירייה הראשונה של רשימת המערך באלופים אלון וכרמל מאחדות העבודה, תמכו בין הסוגרים הסמליים קודמו של דיין ויורשו, מרדכי מקלף וחיים לסקוב. שניהם הופיעו בדרגתם, רב-אלוף, ועם המקצוע "מנהל". ברשימת רפ"י של בן גוריון הוצמדו במקומות השביעי והשמיני דיין והרמטכ"ל הששי צבי (צ'רה) צור, שהזדרז להתפטר עם השבעתו. לרפ"י היה עוד רמטכ"ל סמלי - יעקב דורי סגר את הרשימה - כך שחמישה מתוך ששת הרמטכ"לים שקדמו לרמטכ"ל המכהן רבין, כולם למעט ידין, השתתפו מעשית או סמלית בשתי המחציות של מפא"י. לרפ"י היה גם מפקד לשעבר של חיל הים, שמואל טנקוס, ומאיר הר ציון מיחידה 101 הוצב דווקא במקום ה-100.
"כחול לבן" היא גלגול מאוחר של רפ"י: ביטחון, הסתדרות, בורגנות, מושבים. גנץ זיהה לקראת סוף 2018 פירצה בחומת הפוליטיקה הממוסדת וחדר דרכה. 45 שנה לאחר ששרון דירבן את ראשי "חירות", הליברלים ורסיסי ימין נוספים להקים את הליכוד, כמשקל-נגד למערך, הצליח גנץ לעשות יש (עתיד) מאין, מתפאורת הקרטון של "חוסן", מינוס יעלון, פלוס התשתית הארגונית של יאיר לפיד, כמשקל-נגד לליכוד. נסיקתו הייתה כה מהירה, עד שדיפלומטים זרים האמונים על סיקור המתרחש בישראל טרם הסתגלו אליה, כמסמנת את דעיכת נתניהו. אם שר החוץ האמריקני מייק פומפיאו, בביקורו בירושלים בשבוע הבא, יתנכר לגנץ, תהיה זו התערבות בוטה במערכת הבחירות לצד נתניהו - שהקפיד בקיץ 2016 לפגוש את דונלד טראמפ והילרי קלינטון. גם היהדות האמריקנית הופתעה. גנץ עדיין לא הוזמן לנאום בוועידת איפא"ק; הוא יוכל להשתמש לשם כך בכרטיס של לפיד.
בין פושטי החקי ולובשי שלושה גוונים של יוניקלו חולקו גזרות לפי התמחותם. אשכנזי, המוכר היטב ואהוד מאד בישובים המרוחקים מתל אביב; לפיד, המתאים יותר ויומרני פחות כשחקן-משנה, רובין ולא באטמן, ערי המעמד הבינוני ופרבריו; יעלון, ההתיישבות; גנץ, ביטחון כללי. רמת חובב, רמת השרון, רמת יוחנן ורמ"ט שהוא גם רמת הגולן. גנץ התחייב שם השבוע שלא לרדת מהגולן. זאת העמדה המסורתית של ממשלות ישראל מרבין עד נתניהו. לא לרדת מ-, להבדיל מלא לסגת ב-, כלומר להתפנות בהסכם שלום ופירוז מערבה, עד לקצה המצוק. מי לא יירד, חיילים או אזרחים, פקחים או משקיפים - זאת סוגיה המוקפאת בעמימותה עד שהמיקוח עם סוריה יחודש בלחץ רוסי-אמריקני. אשר לשטחים, די לגנץ להצביע על עוזרו בלשכת הרמטכ"ל המסייע לו במפלגה ולומר, "אני אפנה את הוד בצר, תושב אלקנה?".
מאחר שהמצע צפוי להתנגש במציאות ולהתנפץ על סלעיה, חשוב ממנו הרושם שגנץ עדיין לא שידר, שהוא ערוך להרכיב ממשלה ולהנהיג אותה כבר בין פסח ליום העצמאות, כצנחן הנוחת על רגליו בלי לשבור אותן ורץ הלאה אל היעד. גנץ העניק לעצמו השבוע צל"ש רמטכ"ל, על זריזות ההקמה של מפלגתו. זה נכון אך חסר משמעות. ברגע שהדמיוני הופך למציאותי, מד הציפיות מתאפס ומוצב בקצה הגבוה, כאילו גנץ בעיצומה של חפיפה לראשות הממשלה. היחס לנתניהו, אפוף אישומי השחיתות, במגמת התגברות על ההיסוסים, שמא ירתיע מצביעי ימין, יותר תקיף אך לא די תוקפני; נדרש יישום של הפסוק מתהילים שהנער גנץ למד בישיבה התיכונית, "עם נבל תתנבל".
סביב גנץ מספרים - אמת עובדתית או לוחמה פסיכולוגית - שאנשי ליכוד שמאסו בנתניהו מתקשרים לחשוף נקודות תורפה שלו, לקראת הדו-קרב של סוף המערכה. בפני גנץ גם אתגר פנימי, של אכיפת משמעת מלל ומניעת בריחת סידן, לסיכול תקלות מהסוג שהמיטו התבטאויותיו של יאיר גרבוז על יצחק הרצוג לפני ארבע שנים.
הסטטיסטיקה איתו. גילם הממוצע של תריסר ראשי הממשלה עד כה, בכניסתם לתפקידם, הוא קצת יותר מ-60. גנץ יגיע אליו חודשיים לאחר יום הבחירות. אשר לקצב ההבשלה, שני קודמיו - הרמטכ"לים שהיו לראשי ממשלה - עברו תקופה דומה באורכה בין הכניסה לשני התפקידים, עשור אצל רבין ושמונה שנים אצל ברק. גנץ הזדכה על צה"ל לפני ארבע שנים. זוטה או תקדים? תלוי ברצינות ההשקעה של גנץ בחודש הקרוב. עד עכשיו שיחקה האקראיות לטובתו. גלנט נפסל לרמטכ"ל וגנץ הוחזר מה"הרלי דייוידסון" האהוב למדים. אשכנזי ויתר על ההתמודדות והזירה הושארה לגנץ. נתניהו, אחרי עשר שנים ושלושה תיקים, נמאס. בכוחו של שום תכנון ארוך-טווח לא היה להביא את גנץ לעמדתו הנוכחית. תחי המקריות - בתנאי שיודעים לנצל אותה.
(עדכון ראשון 7.3, 15:00)