פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      לא רק גנרלים, לא תמיד בשירות הציבור: העיתונאים שעשו את דרכם לפוליטיקה

      עיתונאים הפכו מצרך מבוקש בבית המחוקקים הישראלי, לאחר שהתברר כי הם מהווים אמצעי יעיל למשיכת מצביעים. הם מצטרפים לשורה ארוכה של עמיתים בפוליטיקה העולמית שהצליחו להוביל אומות רבות. אך הקרקע שממנה צמחו צ'רצ'יל והרצל היא אותה אחת שהצמיחה גם את מוסוליני

      יו"ר כחול לבן יאיר לפיד בכנס הצגת המפלגה, 25 בפברואר 2019 (רויטרס)
      העיתונאי שייתכן שיהיה ראש הממשלה ברוטציה. לפיד (צילום: רויטרס)

      במובנים רבים, הפוליטיקה הישראלית דומה למדינות רבות בעולם. למרות ההבדלים התהומיים בכמה נושאים כמו קיומן של מפלגות חרדיות ודתיות למשל, בסופו של דבר זהו סיפור של דמוקרטיה פרלמנטרית, קואליציות, ימין ושמאל. כל מפלגה בזרם הציוני המרכזי חייבת מה שנקרא דמות ביטחונית, גנרל שירגיע את הציבור, ועוד.

      בישראל, כמו במדינות מערביות אחרות ישנה נוכחות ערה של עורכי דין בין מושבי הפרלמנט, לצד מיעוט של אנשי עסקים בהשוואה לפוליטיקה האמריקנית, למשל. אך סקטור אחד שומר על בולטות - עם כמות אדירה של עיתונאים בבית המחוקקים.

      בישראל אנו רואים מדגם מייצג בלבד - מנהיג מפלגה שאולי יכהן כראש ממשלה ברוטציה. יאיר לפיד, בעל טור ומגיש תכנית חדשות נצפית ובעלת השפעה אדירה בעברו. למדגם ניתן לצרף את אביו טומי, עיתונאי שכיהן בשלל תפקידים בכירים במערכות בארץ, שלי יחימוביץ' מרשת ב' וערוץ 2, עופר שלח ממעריב וערוץ 10, אורי אורבך - ראש וראשון לכיפות הסרוגות בתקשורת הממוסדת, ניצן הורביץ מערוץ 10, פנינה תמנו-שאטה מרשות השידור.

      בנימין זאב הרצל (Creative Commons)
      החל ככתב חוץ בפריז. הרצל (צילום: Creative Commons)

      במבט לאחור, לרשימה המפוארת מצטרף אורי אבנרי, המייסד והעורך של "העולם הזה", סגנו שלום כהן, ואפילו גרשום שוקן, העורך הראשי והמו"ל של "הארץ" כיהן בכנסת.

      זו רשימה חלקית בלבד. העיתונאים רוצים לשנות, מכירים את המערכת, ומתחבטים בשאלת המרת ההשפעה החיצונית להשפעה מתוך הכנסת. ראשי המפלגות מחזרים אחריהם, גם אם הם טוענים לפייק ניוז ותקשורת עוינת. עיתונאי ברשימה פוליטית, ודאי אם הוא מופיע בטלוויזיה, מקדם היכרות מוקדמת של הבוחרים. מרביתם מתחזקים נוכחות רצופה ברשתות החברתיות והם נחשבים למושכי מצביעים פוטנציאליים. רק מעטים מהם באמת מצליחים להשתחל ואף להצליח בעשייה הפרלמנטרית, אך בניגוד לשאר העולם, עיתונאים הם בהחלט מצרך מבוקש בזירה הפוליטית בישראל.

      במקרים דומים שהתרחשו בעולם, העיתונאים שהחליטו ללכת על זה ולחצות את הקווים, ראו במקצוע ככלי שיביא אותם אל מטרתם הפוליטית. על כל פנים, כמה מהמנהיגים הבולטים בתולדות המדיניות העולמית הגיעו מהעיתונות, בהם גם כמה שידועים לשמצה.

      הכתב שהקים תנועה לאומית וייסד עיתון משלו

      אחד השמות המוכרים ביותר לאוזן הישראלית הוא כתב חוץ שהקים תנועה לאומית, אחת המצליחות בהיסטוריה. המיתוס מספר שהוא החל אותה כפועל יוצא של עבודתו. שמו - תיאודור (בעצם תיבאדאר, שהרי נולד בהונגריה) הרצל.

      הרצל נולד למשפחה יהודית בורגנית באימפריה ההבסבורגית. החל את הקריירה בלימודי משפטים, וכיאה לתקופה אף החזיק בתואר דוקטור. הוא ניסה לפתח קריירה כמחזאי - ולא הצליח. בגיל 30, כשהוא במשבר אישי, משפחתי ומקצועי הוא יצא לנסיעה ארוכה בה קיבל הצעה מהעיתון הווינאי נוייה פרייה פרסה, לשמש ככתב בפריז. זהו עיתון בבעלות יהודית, מרבית כותביו יהודים וחלק ניכר מקוראיו יהודים.

      הרצל הגיע למדינה הנמצאת במעין מלחמת אזרחים בין הימין השמרני הקתולי לשמאל החילוני. המלחמה היא בשדה האמנות - בעיקר הציור, אבל גם הספרות, בפוליטיקה, בכלכלה, בכל מקום. האנטישמיות היא חלק משמעותי ממנה. בדיוק בחמש השנים שבהן הרצל ישמש ככתב בפריז יתפוצצו שתי שערוריות ענק: הראשונה פשיטת הרגל של חברת תעלת פנמה, ופרסום תשלומי השוחד העצומים שלה. צרפתים רבים פשטו רגל עם החברה - דה לספס, האיש שחפר את תעלת סואץ, בנו, המהנדס הראשי של החברה גוסטב אייפל - מקים המגדל הנודע, ראש הממשלה קלמנסו - כולם היו מעורבים, ושני אנשי כספים יהודים היו המתווכים - הרץ וריינאך. ושניהם ממוצא יהודי גרמני, שנים ספורות אחרי תבוסת צרפת לגרמניה וסיפוח אלזס לורן.

      ווינסטון צ'רצ'יל, אוגוסט 1939 (AP)
      סופר, צייר, חבר איגוד הבנאים - וגם כתב צבאי. צ'רצ'יל (צילום: AP)

      השערורייה השנייה, האשמתו והרשעתו בבגידה של יהודי נוסף, מחבל אלזס שסופח בידי גרמניה - אלפרד דרייפוס. היא תפלג עוד יותר את החברה הצרפתית, ויחד עם קודמתה ישפיעו מאוד על תפישתו של הרצל, בנוגע למסוכנות מדינת הלאום ליהודי אירופה מהאימפריות הוותיקות. שמשהו נורא מתרחש בבטנה של אירופה, ועל העם היהודי להתכנס למדינתו, למולדתו.

      הרצל ימשיך להתפרנס כעיתונאי בשליחויותיו הבודדות והמפרכות. לקראת הקונגרס הציוני הראשון בבאזל - קונגרס שהנוייה פרייה פרסה לא חשב לכסות - הרצל מקים עיתון משלו כדי לפרסם את האירועים, כדי שיהיה לו קול, מגבר אם תרצו, לעם היהודי המפוזר.

      ה"חופשות" של אחד המנהיגים המשפיעים במאה הקודמת

      מנהיג נוסף שהפך לאחת הדמויות המשפיעות במאה ה-20 הוא ווינסטון צ'רצ'יל, שכיהן כראש ממשלת בריטניה בשעתה הקשה של האנושות. קשה לקטלג את צ'רצ'יל, קצין צעיר שבין השאר היה גם סופר, צייר, חבר איגוד הבנאים, וכמובן פוליטיקאי. העיתונות הייתה בין שלל עיסוקיו והוא שימש ככתב צבאי.

      קורותיו הסוערים והדרמטיים של צ'רצ'יל ממלאים כרכים - והם אכן נכתבו עליו. כשהיה תת-קצין בוגר האקדמיה הצבאית סנדהרסט, הוא נשלח לבנגלור יחד עם הגדוד שלו. בימי האימפריה הבריטית במאה ה-19, בזמנה של המלכה ויקטוריה, הצאצא הישיר של הדוכס ממרלבורו, בנו של לורד רנדוף צ'רצ'יל הצליח לארגן לעצמו שלל חופשות ללא תשלום שבהן הוא סייר וכתב כתבות - משלל אזורי מלחמה, בהם קובה וסודאן.

      ג'קלין וג'ון קנדי יוצאים מכנסיה לאחר תפילת חד פסחא, פאלם ביץ', פלורידה, 2 אפריל 1961 (AP)
      ניהל קריירה עיתונאית קצרה לפני הכניסה לפוליטיקה. קנדי (צילום: AP)

      לאחר שחרורו, צ'רצ'יל הפך לכתב צבאי במשרה מלאה, מטעם העיתון מורנינג פוסט, ונשלח לכסות את מלחמת הבורים. הוא הצטרף לרכבת משוריינת בריטית שהורדה בחבלה מהפסים, נלקח בשבי, נמלט, צעד ברגל מאות קילומטרים עד למוזמביק והיה לגיבור לאומי. הוא חזר לזירת המלחמה, והתכבד בשחרור מחנה השבויים שהוחזק בו. עד סוף ימיו לא סלח לבורים על הפרס שהוצע על תפיסתו מחדש - 25 פאונד - ובעיקר על תיאורו בכרזת הפרס: "אנגלי שמבנה גופו רגיל, מתכופף בשעת הליכה. פניו חיוורים, שערו אדמוני חום, שפמו קטן וכמעט שאינו נראה לעין, מאנפף קצת ואינו מבטא כראוי את האות S". בהמשך, צ'רצ'יל עבר לפוליטיקה, וכיהן כשר בשלל מיניסטריונים. הספרים שכתב מזירות המלחמה, אגב, היו רבי מכר.

      מיהו עיתונאי זו שאלה גדולה. פעם הדברים היו ברורים יותר, היום פחות. אבל ברור לגמרי שאילי עיתונות - היום אילי תקשורת - תמיד היו פוליטיים. כל איל הון כמעט עוסק גם בפוליטיקה ברמה כזו או אחרת, ולו רק כדי להגן על עסקיו, אבל רבים מהם גם הכתיבו מדיניות, פתחו מלחמות, הכתירו מנהיגים והפילו אותם. משני עברי האוקיינוס האטלנטי: הרסט, פוליצר, ואחריהם לוס ולימים גרהאם בארצות הברית, לורד רותרמיר, לורד נורתקליף (אחיו) ולורד ביברברוק בבריטניה בסוף המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20, היו רבי עוצמה ככל שיכול להיות אדם שאינו מלך בממלכה. כיום מרדוק הוא דוגמה לאיל תקשורת רב עוצמה - אולי לא כל יכול, אבל הכי קרוב לכך.

      האדם הבא ברשימה הוא אחד הנשיאים הידועים בתולדות ארצות הברית, רב קסם וכריזמה, מושא לגעגועים - ודאי של הדמוקרטים - ג'ון פיצג'רלד קנדי. בקרב האמריקנים, ממשיכות להישאל השאלות מה היה קורה אילו לא היה נרצח יורש ההון וגיבור המלחמה. עוד לפני מלחמת העולם השנייה סייר באיטליה הפשיסטית ובגרמניה הנאצית, כתב עבודת גמר על הסכם מינכן שאביו הגאה פרסם כספר ששמו "מדוע נרדמה בריטניה", שהפך לרב מכר. מיד לאחר מלחמת העולם השנייה היה עיתונאי לזמן קצר בעיתון שיקגו הרלד, אך מיד פנה לפוליטיקה ונבחר לבית הנבחרים. משם יגיע אחרי 14 שנה לבית הלבן. קנדי גם זכה בפרס פוליצר, הפרס העיתונאי היוקרתי בעולם, על כתיבת ספר עיון ושמו "דיוקנאות של אומץ" (בעברית יצא בשם "אומץ ופוליטיקה"), העוסק בפוליטיקאים שעמדו לבדם ושילמו בקריירה שלהם במקרה הטוב, ובחייהם במקרה הרע.

      אבירי הדמוקרטיה? לא בהכרח

      קל לנפח את החזה, להתגאות בעיתונאים לשעה כמו צ'רצ'יל, קנדי והרצל. אבל היו אחרים, בניטו מוסוליני, למשל. הוא עבד כעיתונאי הרבה יותר זמן מקנדי ומצ'רצ'יל יחד. החל כעורך משנה בעיתון סוציאליסטי בתחילת המאה ה-20, היה לעורכו הראשי של עיתון המפלגה הסוציאליסטית "אוונטי". עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שינה את עמדותיו, החל לתמוך במלחמה וייסד עיתון אחר שערך ושמו "העם האיטלקי", שיהפוך לאחר מכן שופר לדעותיו הפוליטיות. במקרה של מוסוליני, לעומת הרצל או צ'רצ'יל, לא הייתה שום יומרה לסיפור העובדות. גם להרצל, העיתון שייסד בזמן הקונגרס הראשון היה כלי לפרסום עמדותיו, וגם צ'רצ'יל החזיק בהשקפת עולם בזכותה של האימפריה הבריטית. אך עבור מוסוליני, העיתון היה אך ורק כלי פוליטי.

      רודן איטלקי בניטו מוסוליני (GettyImages)
      העיתון עבורו היה אך ורק כלי פוליטי. מוסוליני (צילום: GettyImages)

      כך היה המקרה גם עם שלושת הבאים ברשימה שלנו, אבות המהפכה הבולשביקית - ליאון טרוצקי, ולדימיר לנין ויוסיף סטלין. טרוצקי היה הראשון שערך עיתון בשם "פראבדה" (ברוסית - "אמת") ברוסיה, ובאותה עת ערך לנין עיתון בשם "איסקרה" (ברוסית - "ניצוץ") בגלות. לימים, ייסד לנין עיתון אחר בשם "פראבדה" וערך אותו, ואחריו שימש סטאלין כעורך והאדם המשפיע. לא פלא שהבדיחה הסובייטית המרירה שאלה "מה מונח לך לפני הדלת ומשקר כל בוקר? - האמת".

      "פראבדה" היה לכלי של הבולשביקים במאבקיהם נגד משטר הצאר, ולאחר מכן נגד ממשלת קרנסקי ונגד שלל אויבים, אמיתיים ומדומים, מבית ומחוץ. אי אפשר לומר שסטנדרטים עיתונאיים נשמרו בקפדנות בעיתונות הרוסית והסובייטית. ואולם, כדאי לזכור את אותו צייר מלחמות שהרסט, איל העיתונות שהונצח בסרט "האזרח קיין", שלח לקובה לשלוח ציורים מהמלחמה הצפויה. הוא הגיע, השתעמם וביקש לחזור, שכן לא קורה דבר בקובה. הרסט הורה לו להישאר במקומו - "אתה תספק את הציורים, אני אספק את המלחמה" - וכך עשה. השנים ההן היו שנים רעות לעיתונות, או למי שביקש לראות אותה כמשרתת הציבור. לעתים קרובות מדי היא הפכה למשרתת השררה.

      ולדימיר איליץ' לנין וג'וזף סטלין (AP)
      לנין וסטלין (צילום: AP)

      מקצוע העיתונות עבר תהפוכות במהלך המאה ה-20 הרצחנית והמופלאה, על מהפכותיה המדעיות והתרבותיות, על האימפריות שקרסו והעמים שקיבלו עצמאות. מאה זו עברה בשלמותה מאז יצא הכתב הצבאי צ'רצ'יל בשנת 1900 לכתוב ממלחמת הבורים. כמו מקצוע הפוליטיקאי, השתנתה העיתונות ביומרה, במעמדה בציבור, ביוקרתה. נראה שיש ביניהם יחס הפוך - כשהפוליטיקאי בשפל המדרגה, העיתונאי הופך גיבור תרבות - ראו ניקסון מול וודוורד וברנסטיין. ולהפך, כמובן.

      בסופו של דבר, גם בכנסת הבאה נראה עיתונאים רבים. חלקם כבר פוליטיקאים משופשפים, אחרים עושים את צעדיהם הראשונים במשכן. אנו לא מניחים שאיש - או אישה - מהם יהיה צ'רצ'יל או הרצל. נסתפק בכך שיביאו את אתוס היושרה, בדיקת העובדות ושירות הציבור המצופה מהם במקצוע הקודם - למקצוע הבא.