כשבעולם שוברים חזק לשוליים, בישראל מקווים לסובב את ההגה למרכז

בעבר הקדימה הפוליטיקה הישראלית את זמנה בכמיהה למפלגות ששברו את האידיאולוגיה האיתנה שאפיינה את קצוות המפה הפוליטית. כעת, משנחלשו באירופה רעיונות ומסרי המרכז לטובת ימין ושמאל קיצוניים, מגיע המבחן שיקבע מה כיוונה של ישראל

06/04/2019
צילום: שי מכלוף, עריכה: איתי עמרם

פעם הייתה הפוליטיקה קבועה. במערב אירופה המפה הפוליטית נעה בתנועות זעירות. מפלגות נאבקות בנימוס, האחת מימין למרכז, נוצרית דמוקרטית בגרמניה, שמרנית בבריטניה, גוליסטית בצרפת. מולה מפלגה סוציאל-דמוקרטית בגרמניה, לייבור בבריטניה, סוציאליסטית בצרפת.

לא כך היה בדיקטטורות, כמו הגוש הסובייטי למשל, שבו ברז'נייב בקרמלין ניהול בערך את מדינות החסות עם הקולגות, אנשים אפורים שלא התחלפו שנים על גבי שנים - הונקר, ז'יבקוב, צ'אושסקו וכל השאר.

מעבר לאוקיינוס היו גם כן שתי מפלגות, עם מאפיינים אמריקניים ייחודיים כמובן, המתחלפות ביניהן. היה גם שילוב של מדינה דמוקרטית ומפלגה אחת בשלטון במשך עשרות שנים - איטליה, יפן, מקסיקו, הודו, ישראל. בסופו של דבר גם בהן קרס מה שנדמה היה כשלטון נצחי.

ברירת המחדל היא השמרנית: כל עוד אירופה המערבית שגשגה, כפי שקרה לאחר מלחמת העולם השנייה, עשורים רבים הידיים על ההגה היו ידיהם של אדנואר, דה גול ודומיהם. אנשים קשישים, בעלי ניסיון חיים, שעמיהם היו מרוצים מהיציבות שהקרינו. הם זכרו היטב את מלחמת העולם השנייה, חלקם זכרו את הראשונה. הם רצו יציבות, שגשוג בורגני, שיפור ברמת החיים ומדינת רווחה לפועלים - ולא רק להם. הפוליטיקה כבר לא עסקה באידיאולוגיות דרמטיות המבקשות לכבוש את העולם, למען הגזע העליון או המרקסיזם-לניניזם. הפוליטיקה עסקה בשיפור מצב האזרחים, במרבית המדינות.

עוד בוואלה!

המוצרים האלה נחטפים באמאזון. עכשיו הם גם ליד הבית שלך

מערכת וואלה! בשיתוף טרמינל X
דווקא ישראל בישרה על מגמות שהגיעו לעולם רק אחר כך(צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

היו חריגים, כמובן. בלגיה הייתה החריגה מכולן - מדינה שהקמתה וקיומה הן תוצאות של פשרות לא לגמרי מתפקדות, ובהתאם, חוקתה שנועדה לספק את כולם ולא סיפקה איש. כל הרכבת ממשלה היא דרך ייסורים הנמשכת, לעתים, שנים. זו לא הגזמה ספרותית, אלא תיאור מציאות, מקרה מבחן מעניין לאידיאולוגיות הליברטיאניות החדשות-ישנות.

באופן מפתיע, ניתן לומר שדווקא ישראל בישרה על כמה מגמות שהגיעו לשאר העולם רק שנים אחר כך. כיום אנחנו שוב בחוסר סינכרון למערב, ואידיאולוגיות בנות עשרות שנים הפכו ללהיט התורן. ישראל החלה את דרכה כמו הודו, נניח, בשלטון רב-שנים של המפלגה שהייתה מזוהה עם המאבק המוצלח לעצמאות, שהקימה את המדינה והנהיגה אותה במשברי הינקות - לטוב ולרע. אבל ישראל, דמוקרטיה פרלמנטרית עם מאפיינים ייחודיים, לא הסתפקה בשתי מפלגות המתחלפות זו עם זו. מפלגה אחת הייתה הציר של השלטון - ושלל מפלגות נוספות נבחרו לכנסת בגלל המבנה הייחודי של המדינה. מפלגות של מיעוטים לאומיים יש גם בפרלמנטים אחרים, אבל מפלגות דתיות שונות זה כבר נדיר מאד. המבנה הזה תפקד עד קריסתו, וישראל זזה ימינה, לשלטון מפלגה ימנית שמרנית, הליכוד ההיסטורי ובני בריתו.

היכן ישראל הייתה הראשונה בעידן המודרני, מתוות הדרך? בכמיהה הכה יהודית למשיח. משיח חילוני, פוליטי, מרכזי, פופוליסטי, שיבוא ויתווה לנו דרך חדשה במאבק הסיזיפי, האין-סופי בין ימין ושמאל. דווקא ישראל, שבה הבחירות מוכרעות על עזה ולא על רווחה, הייתה הראשונה שחיפשה מדי בחירות מאז שנות ה-60 מפלגת מרכז, שאם רק תקום, אם יהיו בה האנשים הנכונים - היא זו שתפתור את כל הבעיות ותביא אותנו בשלום אל העידן הפוסט-אידיאולוגי.

והם באו, והקימו מפלגות: אלופים ורבי אלופים, פרופסורים, אנשי עסקים, פוליטיקאים שזינקו מהעגלות הישנות המקרטעות אל המפלגות הנוצצות, החדשות. תמיד נדמה, לרגע, שהנה המפלגה החדשה תשנה הכול - תכבוש את המרכז, תתמסד - אבל רובן התפרקו ונעלמו לאחר מערכת בחירות אחת, או מעט יותר.

היו פעמים שזה גם הצליח. קמפיין "קדימה" ב-2009(צילום: ניר לנדאו, מערכת וואלה!)
דבר נוסף שקרה בישראל לפני אירופה הוא קריסת השמאל המתון

בן גוריון בכבודו לא הצליח בקלפי ברפ"י, וגם שרון בשלומציון. לעתים שילוב של אישים או תזמון מעולה הביא מנדטים בהחלט: ד"ש, מפלגת המרכז, קדימה, יש עתיד, וכיום כחול לבן. אז מה החידוש, תשאלו? הרי יש בעולם מפלגות מרכז. אבל ישראל הייתה הראשונה במערב שבה החל תהליך ריסוק הפוליטיקה הישנה ואיחוי השברים בכל מערכת בחירות לצורה אחרת. היא הייתה הראשונה שבה התקיים חיפוש מדי מערכת בחירות אחר החדש, בגלל המיאוס בישן. הראשונה להעלות אליל פוליטי חדש, שעוד לפני שניתן לו סיכוי, אנו מנסרים את רגלי החימר שלו מתחתיו.

דבר נוסף שקרה בישראל לפני אירופה הוא קריסת השמאל המתון. מפא"י לדורותיה, או אפילו מפא"י ומרצ לדורותיהן ספגו בישראל מהלומה לפני שזה קרה באירופה. גם כאן המאפיינים הישראליים ייחודיים - באירופה אין, או לפחות לא היו, אינתיפאדות, תהליך שלום מפלג, פיגועי טרור רצחניים ששחקו והרסו את השמאל.

מי שהיו מושאי הדאגה של השמאל הפכו לאויבי הפועלים

אם כן, מדוע בעצם המפה הפוליטית האירופית השתנתה? מדובר בשילוב של כמה גורמים. ראשית, ואולי התהליך החשוב מכל היה קריסת השמאל המתון. פרט לבריטניה וגרמניה, מפלגות השמאל המסורתיות, הסוציאל-דמוקרטיות, נעלמו למעשה מהמפה הפוליטית. באיטליה ובצרפת נדמה היה לרגע שהקומוניסטים יעלו לשלטון דרך הקלפי, אך בצרפת, הזוכרת את מיטראן, הסוציאליטים נמחקו. זה החל עם היחלשות המפלגות שנותרו מזוהות עם הקומוניזם, גם כשהפכו להיות בורגניות למדי, כשפשעי סטאלין נודעו. הגוש הקומוניסטי איבד כל אהדה לאחר הונגריה 56', צ'כוסלובקיה '68. רעיונתיו ורעיונות השמאל איבדו אפיל. זה המשיך עם הקריסה הטוטאלית של הגוש הקומוניסטי הפוליטי -נפילת חומת ברלין.

היו תהליכים נוספים, בטווח הארוך אולי משמעותיים יותר - הרי השמאל, אידיאולוגית, מדבר בשם האנושות ולא בשם הלאום. הרעיונות שלו הם גלובליסטיים - השמאל מבקש להגן על המהגר, הזר, על האחר. הוא מדבר בשם המעמד, נגד הקפיטליזם. נשים בצד לרגע עד כמה באמת התכוונו מנהיגי השמאל לכל מה שאמרו והצהירו - ונישאר לרגע עם האידיאולוגיה, שהפכה יותר ויותר קשה להגנה, שלא לדבר על למשוך קולות בעזרתה. שינויים תרבותיים, אידיאולוגיים וחשוב מכל - טכנולוגיים, שינו הכול.

הפועלים בפסי הייצור ובמכרות הפחם שהצביעו לשמאל איבדו את מטה לחמם. המשרות נדדו לסין או הוחלפו בידי רובוטים. הצעירים כבר לא רצו לעבוד במשרה של אבא - וגם אם רצו המשרות האלה כבר לא היו שם. עיירות המכרות היו לעיירות רפאים, והעיר הגדולה, בדרך כלל הבירה, הייתה לאבן השואבת - עם שוק ההון הצומח, האורבניות התוססת. כולם, כך נדמה, היו ליזמים. הטינה הופנתה אל גוזלי המשרות - לא הטכנולוגיה. כלפי אלה המרוויחים משוק עבודה נייד ושוק הון נייד - המהגרים, המגיעים למדינה שאינה שלהם, החשודים בטרור, המסוכנים.

הגרסה הישראלית לנשיא צרפת מקרון. לפיד וגנץ(צילום: ראובן קסטרו)

המשחק הפוליטי האירופי כבר לא היה בין ימין מתון לשמאל מתון. הוא הפך להיות בין ימין מתון וימין קיצוני - ובמדינות מסוימות לפתע קם שמאל קיצוני מאפרו. המשבר הכלכלי של 2008 ופתרונותיו האכזריים במדינות הים התיכון הראה את מגבלות הקפיטליזם - ופופוליזם מסוג חדש קם, מימין ומשמאל. סיריזה היוונית, פודמוס הספרדית, תנועת חמשת הכוכבים האיטלקית. לעתים עם נופך בדלני, אבל תמיד נגד הממסד הקיים, תוך הבאת פתרונות פלא פשטניים. הרבה יותר קל להצהיר עליהם מאשר לבצע אותם, כמובן, כפי שיוון הוכיחה.

צרפת היא אולי הדוגמה הטובה ביותר. העולם כולו, או לפחות הסדר הישן, הריע כשנבחר מקרון ולא הימין הקיצוני של לה פן, או השמאל הקיצוני של מלנשון. אז נכון, טוב מאד שמקרון נבחר ולא הם - אך אפשר להתבונן על מקרון כעל הגרסה הצרפתית של גנץ או לפיד. אדם שבא מבחוץ, בנקאי במקום רב-אלוף, שר למשך קדנציה אחת שמקים מפלגה ומנצח בבחירות לנשיאות, תוך שמפלגתו הקיימת כמה חודשים בלבד זוכה לרוב מוחלט בפרלמנט. גם בצרפת, לא רק בישראל, רוצים מועמד רהוט, מבחוץ, שיתקן את הקלקולים. ואם לא יצליח? נפנה לבא אחריו.

הציבור רוצה בחדשים, וגם טראמפ הוא דוגמה לכך(צילום: רויטרס)

בעולם כולו באים החדשים, הטירונים, כי הציבור רוצה בהם, מבקש את פתרונותיהם הרעננים. גם באמריקה כך קרה - עם טרודו בקנדה, אמנם חמוש בשם משפחה ומורשת מיתולוגיים, וגם טראמפ כמובן.

קצב השינויים רק יילך ויגדל

יש גם אידיאולוגיות ומאבקים רעיוניים, עדיין. אך גם בכך, ישראל אינה בסנכרון עם העולם המערבי. איין ראנד, לשעבר אליסיה רוזנבאום, היא אולי האינטלקטואלית היהודייה המשפיעה במאה ה-20. ספריה והגותה השפיעו על תפיסת הכלכלה, החברה והפילוסופיה בארצות הברית, לימים גם במדינות נוספות, כולל ישראל. מילטון פרידמן היה חסיד שלה, גם אלן גרינספאן. ניתן לטעון שהיא עמדה בבסיס הפילוסופי של אסכולת שיקגו, האסכולה הכלכלית המשפיעה ביותר בדור האחרון. שנות פריחת וול סטריט היו שנות פריחת האובייקטיביזם - שכמובן היו לו שורשים נוספים רבים וחשובים, החל בקלוויניזם הפוריטאני ועד תיאוריות הנגד למדינה הגדולה, המאבק בין שמרנים לליברלים בארצות הברית.

וכיום, באופן מוזר, דווקא כעת, תחת הנשיא טראמפ, ביטויים חוזרים ללב השיח הציבורי בארצות הברית, המדינה הקפיטליסטית מכולן. בארצות הברית, שבה הכינוי ליברל - אפילו לא סוציאליסט או שמאלן - היה גזר דין מוות לפוליטיקאי, פתאום פוליטיקאים סוציאליסטים הופכים פופולריים. מוגזם להסיק מכך שארצות הברית נמצאת על סיפה של מהפכה אידיאולוגית - שדה המשחק הוא כמובן קפיטליזם נגד קפיטליזם - השאלה היא רק מידת החופש הניתן לשווקים, מידת הפעילות הרצויה מצד המדינה. אך אבל ברני סנדרס, אלכסנדרה אוקסיו קורטז, אליזבת וורן - כולם פרוגרסיביים שמרימים את ראשם.

בישראל, באיחור אופנתי, הכמיהה לחדש ולשונה, הביאה אל למרכז השיח את רעיונות ראנד. האם זה יקרה? כנראה שלא, כי בישראל כמו בישראל, רעיונות ראנד מתקיימים במפלגה דתית. אך הנקודה היא שהמערכת הפוליטית הישנה קרסה - כמעט בעולם כולו. אפילו בבריטניה, שבה המערכת כה קשיחה ובה עדיין ישנן שתי המפלגות הגדולות, יש מורדים, מתפצלים ומפלגות לאומיות. בארצות הברית, בגלל גודלה העצום והמבנה הפוליטי הייחודי שלה, נותרה מדינה של שתי מפלגות מסורתיות. אבל גם שם יש שינויים דרמטיים, הם מתרחשים בתוך המפלגות. ראו את מסיבת התה מצד אחד, ואת אוקסיו קורטז מצד שני.

גם במפלגות המסורתיות יש שינויים דרמטיים שקורים בפנים. אוקסיו קורטז(צילום: GettyImages)
הרשתות החברתיות והטכנולוגיה הן משתנים נוספים המערערים את הפוליטיקה של פעם

לא רק העולם המערבי בתקופת אי-ודאות. אמיתות ישנות כלכליות ופוליטיות משתנות. התשובות הישנות לא מתאימות לשאלות החדשות. הרשתות החברתיות והטכנולוגיה הן משתנים נוספים המערערים את הפוליטיקה של פעם. דרווין צדק - שורדים רק המסתגלים, הממציאים עצמם מחדש, הנותנים תשובות לציבור הבוחרים המנסה לשרוד בעולם חדש, מוזר, שונה כל כך מהעולם של פעם. וכולם ידועים שקצב השינויים רק יילך ויגדל.

בשורה התחתונה, מצד אחד אנו, הבוחרים בישראל, בארצות הברית, באירופה ובשאר בעולם, נמשיך לחפש אחר הפוליטיקאי שיבוא מבחוץ. הטהור, הנקי, האחר, זה שייתן לנו תשובות חדשות, יפתור את בעיותינו במחי ציוץ. אחרי האכזבה המובנית וההתפכחות, או אפילו במקביל לה, נחפש את המוכר והבטוח יחסית. בריטניה, צרפת, גרמניה ושאר מדינות מערב אירופה - כולן נמצאות בשנים האחרונות בין הקצוות האלה. המרכז קורס והשוליים מתרחבים, לטוב ולרע. ובישראל? גם אנחנו שם, כמובן. עד כמה? בשבוע הבא נדע.

  • בחירות

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully