בוקר, מטה הקמפיין של מפלגת "זהות", דרך השלום, תל אביב. בניגוד מוחלט לחזון החדשני ולדימוי הצבעוני של המפלגה המדוברת ביותר בארץ, המטה שוכן בבניין ישן, מוזנח ומט ליפול, בין שני בנייני משרדים מודרניים, גבוהים ומרשימים. חלקו התחתון של אחד מהם בנוי לרוחב, באופן שכאילו מנסה לחנוק את הבסיס השברירי והמצ'וקמק של פייגלין וחבריו - השבים וטוענים, בשמחה גלויה, שכולם שונאים אותם.
מהחלון שבקומה הרביעית נשקף שלט חוצות ענק של כחלון. "איזה כיף שהוא מסתכל עלינו ככה, מלמטה, אה?", אומר אחד הפעילים כאן, ילד תל אביבי עם תספורת מוהיקן והמון פירסינג. אבל האמת היא שכדאי מאוד להתרחק מהחלון הזה כי הוא חסר מעקה ובקלות אפשר ליפול ממנו. בכל זאת, מדובר במפלגת הייפ. למרות הסקרים, יש מצב שברגע האמת הבוחרים הפוטנציאליים ישתפנו.
בתחילת היום כבר יוצא פייגלין מקרני שומרון לכיוון המטה. אין במטה התרחשות של ממש, ואף על פי שמערך הפעילים של זהות מאופיין בעיקר בצעירים ליברליים - חילוניים לצד כיפות סרוגות לצד בני ישיבות, בהרמוניה אותנטית ומחממת לב - גם אין כאן זכר לריח של גראס. זה לא בדיוק מטה של סטלנים, ובכל פעם שמישהו מעלה בפני אחד הפעילים את הנושא, הלה ממהר להבהיר שזה לא מה שהביא אותו ל"זהות", ושבכלל, הוא אדם עמוק עם אישיות אמיתית ועם דעות אמיתיות על נושאים אמיתיים.
גדי וילצ'רסקי, הסייד-קיק המעוך של בעל הבית, משום מה לא נמצא במטה, אבל במחסן הציוד יש המון שלטים שבהם הוא מצולם כשהוא כפות בשרשרת לצד פייגלין, שמשחרר אותו בעזרת קאטר. האמת היא שזה מספיק. אין באמת צורך באדם, בשר ודם, כדי להעביר את רעיון הסאטלה לכול, עמוק ומורכב ככל שיהיה. הגימיק בשלט הזה, בכל אופן, הוא שפרצופיהם של וילצ'רסקי ופייגלין חתוכים, כך ששני אנשים יכולים להכניס את הראש במקומם ולהצטלם, בשביל הצחוקים. אח, כמה שזה מצחיק.
גם הכיתוב שמעל הכיור במטבחון - "חירות - אין עבדים, כאן כל אחד מנקה בשביל עצמו" - קורע מצחוק, שלא לדבר על הארונית התלויה ממול, עם בקבוק הוודקה שבתוכה, שעל דלת הזכוכית שלה כתוב "לשבור במקרה הצורך". ועל הידיעה הגזורה מהעיתון, שכותרתה "ט"ו בגראס", שתלויה בסמוך לדלת הכניסה. שובבים שם, בזהות. ממש פורקי עול. שמרנות? אף אחד לא מעז להעלות על שפתו את המילה הזאת כאן. אולי רק פייגלין - בהקשרים מסוימים, כחלק מטיעון דמגוגי כלשהו - אבל הוא עוד לא הגיע. חוץ מזה הוא כבר הצהיר שהוא נרפא לחלוטין, ברוך השם, מההומופוביה.
אז לא, אף על פי שהמטה הולך ומתמלא, עדיין אין כאן גייז ובטח שאין כאן ייצוג למגזר הערבי. מערך הפעילים של "זהות" מגוון רק עד גבול מסוים. למסר האחדות של המפלגה חסרות לפחות שתי רגליים חשובות - הקהילה והמגזר - אבל עכשיו, ביום של הבחירות, כבר אין ממש מה לעשות בקשר לזה. כשפייגלין יבוא, הוא יסביר ש-6% מבני הקהילה מצביעים לזהות. "הם מבינים יפה מאוד שבסופו של דבר גם הזהות תתחזק בזכותנו ושהם ירוויחו מהנוכחות שלנו בממשלה הרבה מאוד", הוא יטען.
כשהוא מגיע, הוא נכנס לקריאות "מ-שה! מ-שה!" של הפעילים. הוא לא משתהה לרגע. בחולצה לבנה לא ממש מגוהצת, כשאת פניו הבורקות מכסה חיוך של ניצחון, הוא ניגש לעמדת הנאומים, עטוף הילה של כריזמה מטורללת, מרים את ידו כדי לבקש שקט ופותח את דבריו בשתי מלים נחרצות: "כולם נגדנו!". הפעילים מריעים ופייגלין ממשיך: "זהו, עכשיו זה כבר ברור שכולם נגדנו. נפל פחד 'זהות' עליהם. מה לעשות, הם רגילים שאחת לארבע שנים יש חלוקה של השלל של עם ישראל ביניהם ועכשיו באה זהות ומבקשת לקחת להם את זה. כל המנגנונים הישנים, העבשים - על כולם נפל פחד 'זהות' - וזה טוב, זה עוזר לנו, כי זה מחדד לכולם מי נגד מי פה ועל מה אנחנו נלחמים". "נו, אז כמה מנדטים אתה צופה לנו, משה?", שואלת אחת הפעילות. "זה כבר בידי שמיים", הוא עונה לה, "רק הקב"ה יחליט".
כולם, כמובן, מכירים את הצד המשיחי של מנהיגם הדגול ולכולם, כמובן - לרבות התל אביבים הצעירים והחילונים - יש תשובה מן המוכן כשהם נדרשים לכך. "אני יודע שיש לו חזון להחזיר את הר הבית לידי ישראל", אומר לי אחד כזה, צעיר בן 25, יעקב שמו. "אבל אני מסתכל על התמונה הגדולה, על כל הדברים האחרים שיש במצע שלנו, ומזדהה שם עם הרוב. אז בסדר, יש עניין אחד שאני פחות מסכים איתו, אי אפשר להסכים על הכול, אבל יש פה מהפכה אמיתית שאני רוצה להיות חלק ממנה".
מכאן, הפעילים ממשיכים לסבב קלפיות ברחבי העיר. בדרך החוצה, אחד הצלמים מבקש מפייגלין לעצור רגע והוא נענה לו בחיוך רחב, מכל הלב. כן, הכוונה היא לחיוך הפייגליני הידוע, שמזכיר במשהו את החיוך של המכשפה מ"עמי ותמי". גם הוא, באיזשהו מקום, קצת סבתא חמודה שמחלקת ממתקים (במקרה שלו, ירוקים) כדי לפתות ילדים ואז לטרוף אותם. "גם אני חשבתי את זה עליו פעם", אומרת לי אחת הפעילות, "אבל כשהכרתי אותו לעומק גיליתי אדם אמיתי, ישר וטוב. באמת, הוא אדם מיוחד במינו".
"אני יוצא עכשיו מהדלת הזאת", אומר פייגלין למצלמה, "בידיעה שהיום מתחיל משהו אח...". "רגע, משה", עוצר אותו הצלם, "זה סטילס". פייגלין צוחק וכולם צוחקים אחריו. "לא אמרנו שמחליפים חולצה לפני שיוצאים, משה?", שואלת אותו מנהלת הקמפיין. הבוס מהנהן. "תגיד", פונה אליו פעיל בחיוך קונדסי, "יש מצב שתעשה איתי סלפי בלי חולצה?". הפעם, אף אחד לא ממש צוחק. כולם יודעים שיש מצב שהבוס יסכים. לאחרונה, כידוע, הוא לא מתעקש לשמור על פאסון. פייגלין מסרב להצעה בנימוס, אבל בחדר המדרגות, כדי להראות שהוא בכל זאת צעיר ותוסס, הוא מצביע על הוברבורד ואומר "וואו, זה הדבר הכי מגניב שראיתי בחיים!". "תקשיב רגע, משה", פונה אליו אחת הפעילות, "נשאר לנו פה המון כיבוד שאין לנו מה לעשות איתו". "בואי נתרום את זה לעניים", הוא עונה לה, כנראה בהומור, "שלא יגידו אחר כך שאנחנו קפיטליסטים שלא אכפת להם מכלום".
צהריים, בטרנזיט של המטה, אנו בדרך לקלפיות. מדברים כאן הרבה על פתקי זהות ש"הועלמו" מקלפיות ועל כאלה ש"הושחתו". פייגלין אומר שגם זה נעשה כתוצאה מ"אימת זהות" שאוחזת ביריבים. האופטימיים יותר מעדיפים להתמקד במגמה המסתמנת, לטענתם: התקרבות הקהל המבוגר יותר ל"זהות". "הילדים משכנעים את ההורים שלהם להצביע לנו", אומר פייגלין, "וממש רואים את זה עכשיו בשטח, בקלפיות".
אין ספק, אף לא קל שבקלים, שפייגלין הוא איש השעה. אנשים עטים עליו מכל עבר עם היציאה מהוואן. חלקם בעדו, חלקם נגדו, אבל כולם נדלקים כתוצאה מנוכחותו. ההילה הפייגלינית מנצחת הכול. בעיקר אדישות. האיש - שהחליף חולצה בדרך, משל היה מגישה באירוויזיון - יודע להלך קסם. לא במקרה הוא רץ לראשות הליכוד בזמנו. כבר אז הוא כנראה הרגיש את מה שבוחריו מרגישים היום - שהוא נולד לזה. "פייגלין, חכה, חכה רגע!", קוראת לעברנו אישה עם שיער מחומצן, כבת 50, "אפשר סלפי?". פייגלין מסכים, כמובן. "נו, אתם רואים?", פונה שי מלכה, מנכ"ל המפלגה, לעיתונאים שבסביבה, "אמרתי לכם שגם אנשים בגילאים כאלה מצביעים לנו". האישה, סמוקה מבושה, ממהרת לעזוב את המקום.
רוב האנשים שניגשים אליו בעיקר חופרים לו בענייני המצע המהפכני של "זהות", והוא, מצדו, לרוב משיב להם בהגיגים רהוטים ומשכנעים על קפיטליזם, על דת ועל מדינה. המצע של זהות, לזכותו ייאמר, מפורט ומנומק במיוחד, עוסק בנושאים שעם הזמן הפכו לסמי-קלישאות: הביטוח הלאומי מסואב, צריך לבטל את גיוס החובה, צריך להפריד את הדת מהמדינה, הגיע הזמן שהמדינה תהיה של האזרחים ולא שהאזרחים יהיו של המדינה, ועוד ועוד.
בכניסה לאחת הקלפיות ניגש אליו אדם בשנות ה-50 לחייו עם חולצה של להקת המטאל "ספולטורה", ועם נטייה למגע אנושי בלתי נחוץ. "אתה יודע משהו?", הוא שואל תוך כדי ליטוף הכתף של כבוד השר לשעבר. "אני לא מסכים עם הדעות שלך ולא מתכוון להצביע לך, אבל אני מעריך אותך". "למה אתה מעריך אותי?", שואל פייגלין. "כי אתה אדם ישר וטוב. מיד רואים את זה עליך. ויש לך אומץ. חביבי, יש לך הרבה אומץ. כל הכבוד לך!".
נודניקים רבים וטובים מנסים לכופף את הביטחון העצמי והמפלגתי השופע של פייגלין בקריאות כמו "לא רוצים את בית המקדש! עוף מפה!", "אתן גם שקרן וגם רמאי!" ו"תפסיק כבר לעבוד על הילדים שלנו!". אבל זה לא מותיר עליו רושם עז מדי. כשאישה אחת, בת 60 פלוס, צועקת לו, בדרכו החוצה מבית הספר, "בא לי להקיא עליך, פייגלין!", הוא מסובב את הראש, מחייך לעברה, אומר "נו, בסדר", וממשיך האלה. "תקשיב", היא פונה אליי, "אם אתה יכול, תגיד לו שאני לא מאמינה למילה אחת שיוצאת לו מהפה ושהוא והחברים שלו הם חבורה של אפסים. יקים את בית המקדש, עלק. יפריט הכול. הוא לא מציע כלום, הדפוק בשכל הזה! זו אחיזת עיניים!". "המזל שלנו", מצטרף בעלה, "הוא שגנץ יקמט אותו ויזרוק אותו לכל הרוחות. אין מצב שהוא ייתן לו לעשות את ההזיות שלו".
אחר הצהריים, הקלפי בבית הספר "תל נורדאו", תל אביב. הדוכן של "זהות" מחוץ לקלפי ממוקם, כמו במפה הפוליטית, בין זה של הליכוד לזה של גשר. את פנינו מקבלת כאן ליבי מורד, מספר 5 ברשימת זהות לכנסת, שנראית מאוד מוטרדת מכך שהמדבקות של זהות נגמרו. בצדק. אם לא יהיו מדבקות, איך נדע שיש כזאת מפלגה? הרי אף אחד לא מדבר עליה.
בכניסה לקלפי הראשון בבית הספר תופסת את פייגלין צעירה קווירית ומקשה עליו בסוגיות להט"ביות. לזכותו של מי שהצהיר על עצמו בעבר שהוא "הומופוב גאה", אפשר לומר שלא זו בלבד שהשיחה הזאת נעימה וקולחת. כלומר, הוא מתחיל להבין. כלומר, הוא ביום בחירות והוא לא יכול להרשות לעצמו טעויות.
הקלפי ממוקם באזור הומה הורים עם ילדים קטנים, ופייגלין שלנו יודע, כמובן, לנצל את העובדה הזאת היטב - אין תינוק בסביבה שהוא לא צובט את לחיו בחביבות שמצטלמת היטב, או נושא אותו על כפיו ומשחק איתו, כדי לחזק את התדמית של הסבא החביב. באחד המקרים הוא אף מגדיל לכת ולוקח לידיו זוג תאומות - אחת על כל יד. "אל תדאג", הוא פונה לאבא שלהן, "אני אעשה לגליזציה רק מגיל 21".
לקראת היציאה ממתחם בית הספר פונה אליו אבא נוסף, עם פעוט ביד. "פייגלין, תראה!", הוא קורא לעברו, "אני עם הבן שלי פה, ואני מגדל אותו עם בן הזוג שלי - מה תעשה בשבילנו?". "אני אפסיק להפריע לכם", עונה לו פייגלין. "היום אני צריך לשלם 500 אלף שקל כדי לאמץ ילד - איך בדיוק אתה רוצה לעזור לנו? אתה תשלם את זה?". בשלב זה ניגשים אליו עוד אנשים עם עוד המון דברים להגיד. פייגלין ממשיך ללכת, מלווה בהם, לכיוון הוואן. האבא נותר ללא תשובה. אם האבא והסבא שנכנס עכשיו לרכב, בדרך לקלפי הבא, יביא מספיק מנדטים, תהיה לו הזדמנות להשיב לו ועל הדרך גם להוכיח לנו שמאחורי הכריזמה, הידענות והכישרון הפוליטי יש גם לב. שהוא לא באמת המכשפה מ"עמי ותמי".
ערב, אולם האירועים "ברקת" שבמלון ליאונרדו סיטי טאוור, רמת גן. קמפיין החוצות המבריק של זהות - שבו נראה פייגלין כשראשו חתוך, כך שלא ניתן לראות את הכיפה, לצד הכיתוב המזמין צעירים חילוניים "התקווה לחירות שלך" - מסתער כאן על כל החושים, מכל עבר, בגווני כחול לבן, עם תוספת קטנה של ורוד כדי שמי שמגיע לא יתבלבל ויתחיל לחפש את גנץ. פייגלין, אגב, הכחיש הבוקר בפניי את עניין הסתרת הכיפה. "נו, בחייך, הצחקת אותי עכשיו", אמר, "אני האחרון שיסתיר את הכיפה שלו".
האולם מעוצב ברוב פאר והדר. כאן, שלא כמו במטה, באמת אפשר להרגיש את העובדה ש"זהות" הפכה בשבועות האחרונים מקוריוז למפלצת. יש כאן לא מעט צוותי תקשורת, כמות מרשימה מאוד של מצלמות, כיבוד בד"צי - נס קפה, מיץ תפוזים, מיץ אשכוליות, עוגת שיש - ועשרות מסכי טלוויזיה. מורגשת אווירה נינוחה של אין מצב להתאכזב, אבל עם כל הכבוד לתחושות הבטן, בעוד שעה וקצת כל זה יוחלף במתח עוצר נשימה.
אפילו חצי שעה לפני הרגע הגדול, פרסום המדגמים, כשהמתח בשיאו - אין זכר לגאנג'ה באזור העישון של מתחם האירועים במלון. כולם פה סחים. איפה אווירת הלגליזציה שמרעיפה סביבה המפלגה הזאת? האם ייתכן שכולם כאן פקה-פקה? למה גדי וילצ'רסקי לא פה? האם יש מצב שצודק מי שמכנה את ראש המפלגה "פייקלין"? ימים יגידו. בינתיים, על הבמה, מתכוננים חברי להקת האלקטרו-הרמוני "זזים" - יציר כלאיים שמתכתב נפלא עם הקונספט של "זהות" - להופעה שתהיה בהמשך הערב. מיותר לציין שאף אחד כאן לא שם לב אליהם. עוד 10 דקות זה בא, אי אפשר להתרכז בשום דבר אחר כרגע.
הדקות חולפות, הופכות לשניות וברחש קהל הפעילים והמועמדים שמרותק למסכי הטלוויזיה, יש נציגות מכובדת לצמד המילים "דו-ספרתי". אנשים אופטימיים. בשיא המתח, פונה אחד הפעילים למספר 7 ברשימה, אלברט לוי, בבקשה אחרונה: "תעשה לי טובה אישית וברגע שתיכנס לממשלה תסדר את העניין עם כניסת היהודים להר הבית, סבבה? זה ממש משפיל מה שקורה שם". "אתה צודק לגמרי", עונה לוי, "אני מבטיח לטפל בזה דבר ראשון".
רגע האמת. אפס מנדטים בחדשות 12, אפס בחדשות 13, אפס גם במדגם של תאגיד השידור כאן. לא משהו, בלשון המעטה. שקט באולם, זמן לעיכול. "וואי וואוי וואי", ממלמל אחד הפעילים, "ציפיתי לחגיגה מטורפת כל הלילה, הבאתי אלכוהול וזה. מה עכשיו? הולכים הביתה? וואלה? זהו?". "לא, כאילו, אני בשוק", מייבבת פעילה אחרת. "תקשיבי מאמי", אומר פעיל עם כיפה סרוגה לזוגתו בטלפון - "אל תדאגי. אין מצב שזה נכון. נראה לך שבאמת לא עברנו את האחוז החסימה? מה, את סאטלה?".
