29 במאי, 1996: יום גדול לבנימין נתניהו. מנצח את שמעון פרס ונבחר לראשות הממשלה.
29 במאי, 2019: בוקר בינוני לנתניהו. פרקליטות מחוז ירושלים, בכניעה שערורייתית ללחצים, מוותרת על האשמת שרה נתניהו במרמה ועל החזר מאות אלפי שקלים. זה הצד החיובי, כי הדוד נתן מיליקובסקי או נדיב אחר כלשהו יוכל לממן את ההחזרון של רבבות שקלים (ובעקיפין גם את הקנס). הצד השלילי: ראש הממשלה נשוי עתה, או מרגע שהנוסחה תאושר בידי שופט, לעבריינית.
29 במאי, 2019: לילה קטן, קטנטן, קטנוני, לנתניהו ולהולכים אחר חלילו. הליכוד הופך לג'ונסטאון, או שמא ביביטאון. מטיף אחד מורה לשתות את התרכיז המורעל, וכולם לוגמים ומלקקים את השפתיים.
מאונס או מרצון, הליכוד נכנע להגיון שבשיגעון: כדי שלא לתת לבני גנץ סיכוי להעמיד 33 חברים גאים וחזקים בפני אפשרות להוכיח שאינם בוגדים בו ומצטרפים בלעדיו לממשלת שתי המפלגות הגדולות, כרתו עם נתניהו ברית דמים. הם לא סמכו על עצמם, והוא לא סמך עליהם, שלא יעמדו בפיתויים מהסוג שהוא מנופף בפני ח"כים ממפלגות אחרות. זה ליכוד-22 ולכן זאת גם כנסת-22.
הולכים לבחירות - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS:
74 נתינים של נתניהו: תיאטרון האבסורד של הפוליטיקה הישראלית
עם הספק של חוק אחד ונאומי בכורה: הכנסת הקצרה בתולדות המדינה
יאיר נתניהו: ליברמן דרש למנות את וינשטיין כדי שיסגור את תיקיו
בסופו של דבר, הכול חוזר למסקנה משפטית-פוליטית אחת: נתניהו חותר להגיע למשפטו, אם לא יצליח לסכלו, מעמדת ראש הממשלה כדי להישאר בה. מקצה שיפוטים, לא שיפורים. לשם כך תמרן בשנה האחרונה, לנוכח רפיסותו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שלא שעה להפצרות לסיים את הטיפול בתיקי האלפים לפני תום כהונת הכנסת ה-20, להימצא תמיד צעד אחד לפני החוק - בחירות בטרם שימוע.
זו מלחמתו הפרטית על הישרדותו, וכל האמצעים כשרים בה. ממנו אין לצפות; עליו אין להתפלא. הוא נוקט בשיטת א'5 - או אני או אף אחד. אם יש יעד לתמיהה, הרי הוא אוסף חברי סיעת הליכוד, מראשון עד אחרון, ההולכים אחריו שפופים ודוממים. מי מהם שצברו אשראי בפוליטיקה או בתחומים אחרים איבדו אותו בשנייה אחת. יומרתם למנהיגות לאומית התאדתה. איש מהם אינו כשיר להשתתף בהכרעות גורליות. איש מהם לא יוכל לשמש מופת מוסרי ולטעון שהחלטותיו נשענות על תום לב ושיקול דעת.
היו לנתניהו שלוש חלופות: הקמת ממשלה, החזרת השרביט לנשיא, הקדמת הבחירות. בראשונה, היחידה הטובה לו, נכשל. השנייה, הכי רעה לו, סוכלה. גם השלישית רעה לו - ולמדינה, אבל למי אכפת ממנה - אך קצת פחות, כי היא משאירה לו מרחב תמרון, במהות ובעיתוי.
נתניהו, מצויד בחזקת החפות שאינו שש להעמיד במבחן, נמצא שתי פסיעות-בכוח, העמדה לדין והרשעה חלוטה בעקבות ערעור, ממועמדות לראש ממשלת המורשעים של ישראל לדורותיה. זאת ממשלה שבין חבריה שר אוצר (אברהם הירשזון), שר ביטחון (יצחק מרדכי), שר משפטים (חיים רמון), שר פנים (אריה דרעי) ועוד מיני גונן שגבים, שלמה בניזרים וסטס מיסז'ניקובים. בראשה עמד עד כה אהוד אולמרט, אבל נתניהו יכול להדיחו ולתפוס את הבכורה, שני במעמדו רק לנשיא משה קצב.
ויש עוד ממשלת נתניהו, ממשלת המרומים - מי שקיבלו ממנו הבטחה לתיקים תמורת תמיכה, כגון שר הביטחון, החוץ, האוצר והמשפטים דן מרידור, שר החוץ ישראל כץ, השר לעניינים חשובים כלשהם רפי איתן. אתמול ניסה נתניהו לצרף לממשלת ההבטחות גם את שרי האוצר והביטחון אבי גבאי וטל רוסו. פתאום לא הפריע לו שהם שמאל תבוסני ורכרוכי.
ואולי לא פתאום - ב-2006 ניסה, עם סיעת 12, לפתות את עמיר פרץ ו-19 הח"כים של העבודה להעדיף אותו, כשותף משני, על אולמרט וקדימה; וכשאהוד ברק, שהדיח את פרץ, נטש את העבודה והקים את המפלגה עבותת השורשים עצמאות, עם חמישה ח"כים, נתן לו אתנניהו בממשלה כוח דומה לזה שהרעיף אמש על השישיה של העבודה. כשאתה רובינזון קרוזו ותקוע באי בודד, גם העבודה תצלח לתפקיד ששת.
סיסמאות "רצון הבוחר", ששימשו את נתניהו לניצחון, נגנזו כשהתברר מה שהיה גלוי לפני חודש וחצי - הבחירות הסתיימו בתיקו שיישבר, אם בכלל, רק בשער עצמי או בפסילה של אחת הקבוצות, או במקרה של נתניהו בפסילת הקפטן. אביגדור ליברמן, כמי שהיה גם הבוחר (של חברי סיעתו) וגם הנבחר (של מצביעיו), העניק לרצון הבוחר פרשנות מוסמכת לא פחות מזו של נתניהו; בכלל, התחביב החדש של הפוליטיקאים הוא פירוש כוונותיהם של תומכי יריביהם.
כשליברמן מוכתר בפי נתניהו בכינוי הגנאי שאין חמור ממנו, "שמאל", המטרה ברורה - למנוע ממנו התמודדות על ראשות הימין, פוסט-ביבי. היוצרות התהפכו. ברגיל, קמצנותו החולנית של נתניהו בזויה בעיני ליברמן, המסוגל לשלוף מכיסו כאלף דולר במזומן כדי לממן סעודת סטייקים ושתייה לתריסר פקידי פמליית שר החוץ ומאבטחיה בניו יורק (מאין הגיע לכיס הכסף שנשלף, זאת כבר קושיה אחרת). אבל פוליטית, מאז הבחירות, נתניהו היה פזרן בנוסחותיו בסוגיית הגיוס וליברמן קפץ את ידו. הם עברו מדו-קיום לדו-איום לסיכול ממוקד הדדי.
אחרי שתתפוגג ההתרגשות הראשונית, המערכה לא תתנהל על האחריות לעובדת התנהלותה של המערכה. המבט יופנה קדימה: המצביעים ירצו לתגמל את עצמם יותר מאשר להעניש את הפוליטיקאים.
מאז פקיעת המנדט הבריטי על ארץ ישראל במאי 1948, ביום הכרזת המדינה, לא היה מנדט אפוף ציפייה כמו זה שנתניהו סירב להחזיר לנשיא. לכן גם טבעי שבדומה ל"מצעד שלא צעד" ביום העצמאות הראשון, נתניהו ייזכר כאחראי למותה בטרם עת של הכנסת שלא התכנסה. תזמון הבחירות באמצע ספטמבר נוח לנתניהו רק יחסית לחלופת מסירת המנדט לחודש לגנץ. במקרה שכזה, אם ייכשלו המגעים לאחר שבועיים-שלושה נוספים של מאמצים, שבסופם תתייאש הכנסת ותתפזר מנדלבליט יוכל להחליט על אישום, בעקבות השימוע, עוד לפני הרכבת הממשלה.
אבל זאת נחמה זעירה, כי ממש ביום הבחירות אמור סנגורו של נתניהו למסור למנדלבליט בכתב את הטיעונים שיורחבו בעל-פה בשימוע, כך שהנושא יימצא בראש סדר היום והכרעה אפשרית בתוך שבועות מעטים לאחר הבחירות; שימועי הנאשמים האחרים נקבעו לאמצע אוגוסט ומכאן שמנדלבליט מסוגל עוד לפני הבחירות להעמיד לדין את שאול אלוביץ' וארנון מוזס. אומנם עדיין לא את נתניהו, אך האפליה בין כל המעורבים בתיקים, האכיפה הבררנית במועד השימועים והאישומים, תפעל ציבורית אף היא לרעת נתניהו.
ברית מתונים
במחנה שמנגד, מוטב להפריד את סיעתם של משה יעלון ו-H-2, האוזר והנדל, מכחול לבן. הם ימין מוצהר, שחיבל מהרגע הראשון ביכולת לפנות גם לכיוון חברי-הכנסת הערבים. יתמודדו השניים לבדם ויראו את כוחם. אולי בעזרת הסיסמה שהתפנתה, ימין שפוי, ישחזרו את הישגו הכביר של משה כחלון. ואשר לו, אופייני לכחלון ולמנהיגו המחודש מיקומו ברשימת הליכוד. מעל ליואב גלנט ולגדעון סער. כל כך קל לגרום סיפוק משותף לכחלון ולנתניהו.
המאכזבים הגדולים של פיזור הכנסת, גם אם לבסוף לא קולותיהם הכריעו בהצבעה, הם אחמד טיבי, איימן עודה ושות'. רווח צפוי קטן - שיעור הצבעה משופר, תחיית הרשימה המשותפת - שאותו ימשיכו שלא להוון בזירה הארצית חשוב להם יותר מעקירת נתניהו, כמנוף לשינוי. אם בעיניהם אין הבדל מהותי בין נתניהו לגנץ, כל הביבים והבנים - למה להצטעצע, כל היהודים - אותו דבר, הם עיוורי צבעים, מכחישי גוונים ומרחיקי שלום. עם גישה כזו, הרואה גם ברע במיעוטו רע בעיקרו ופסול חיתון, לא תיווצר ברית מתונים.
האם הכול אבוד? לא, אף שהייאוש למחרת ההשתגעות ההמונית בכנסת מובן ואף טבעי - עוד יש מה לעשות. חוק יסוד הכנסת אינו מזכיר, וממילא גם אינו אוסר, אפשרות של כינוס הבית כדי להצביע על הצעת חוק חרטה - לבטל את פיזור הכנסת ולשוב למועד הקודם, בעוד ארבע שנים וחצי. הכנסת ריבונית לעשות זאת, כפי שהיא גם ריבונית להגדיל את מספר חבריה ל-641 ולהעתיק את מושבה מירושלים לקיסריה. הכל עניין של רוב, רגיל או מיוחס, בהצבעה. אין לכך תקדים, כי שום מחוקק שפוי לא היה מעלה בדמיונו תרחיש של מועמד מופלל לראשות ממשלה הגורר איתו כנסת ומדינה לשגיונותיו הפרטיים. ודאי שהמחלוקת תחייב פסיקה של הפרשן המוסמך, היועמ"ש, ובעקבותיו גם בג"ץ. לא בהכרח מסובך, מחייב השגת רוב בקרב חסידי ביביטאון שהתעשתו מאז אמש, ושווה לנסות. איך נאמר שם, בהודאה של שרה? "קבלת דבר בניצול מכוון של טעות הזולת". הכנסת נוצלה, הוטעתה, ועדיין יכולה לתקן ולהחזיר לנשיא את הסמכות לחידוש המהלכים להרכבת הממשלה.
(עדכון ראשון: 11:22)
