1. "השוטר הטוב" שירסן את אוחנה
זה לקח בדיוק שבוע מרגע המינוי ועד פרוץ הסערה הראשונה: הריאיון הראשון של שר המשפטים החדש לחדשות 12 סיפק שלל כותרות על התגברות, חסינות, וסמכותו של בג"צ. הוא הקפיץ את צמרת המערכת שעליה הוא הופקד ותוך שעות הגיעה התגובה הקשה מנשיאת בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה שנתנו לו שיעור בסיסי באזרחות ודמוקרטיה.
בעוד האופוזיציה בוערת מקריאות גינוי ואזהרה מהסכנה שבדבריו של אוחנה ליציבות המשטר ושלטון החוק, ראש הממשלה הוציא הודעת הסתייגות עם משפט אחד, שאמור להיות מובן מאליו בטח ובוודאי לשר המשפטים: "החלטות בית המשפט מחייבות את כולם". זו הייתה הבהרה חדה, אבל לא נזיפה של ממש. נתניהו מבין את חומרת הדברים, אבל הוא גם נהנה מהרעש.
הולכים לבחירות - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS:
נתניהו על סערת אוחנה: החלטות בית המשפט מחייבות את כולם
"בית המשפט הוא דיקטטורה": זה מה שחושב השר החדש על מערכת המשפט
שנתיים לאחר שנבחר: פרישת גבאי מהעבודה התקבלה באנחת רווחה
אוחנה חטף ויחטוף כהוגן מהתקשורת ומהברנז'ה המשפטית, אבל מבחינת מי שמינה אותו הוא עשה בדיוק מה שמצופה ממנו וה"נזיפה" מלמדת מה ייעודו האמיתי כשר משפטים נטול סמכויות בממשלת מעבר. ההצהרות הקונספירטיביות על תפירת תיקים יקפיצו את אנשי הפרקליטות, התמיכה בחסינות תתדלק את מתקפות האופוזיציה, ובנאומים פומביים הוא ידבר נגד עריצות בג"צ. בכל פעם שהוא יחצה את הגבול, נתניהו יוכל להגיע עם מסר ממתן של ה"שוטר הטוב", המבוגר האחראי שנוזף בו ומרסן אותו ושומר על כבוד הדמוקרטיה.
מפאת ממשלת המעבר לאוחנה אין שום יכולת לקדם שום דבר, אבל העימותים החזיתיים שולחים מסר מצנן שיהלך אימים על המערכת שאמורה לחרוץ את דינו של נתניהו בחודשים הקרובים, וייצר סדר יום שיחתור תחת הלגיטימציה של השימוע וכתב האישום שיבוא אחריו. בבחירות הקודמות נתניהו הכחיש שהוא יפעל לחסינות, בסיבוב השני - זה לגמרי בחוץ והולך להיות חלק בלתי נפרד מהקמפיין. אוחנה הוא רק השליח.
בינתיים, בליכוד לא שככו הדי המינוי של הח"כ הצעיר שהוקפץ מהמקום ה-19 הישר למשרד הבכיר בסלאח א-דין. נתניהו לא חזה את עוצמת הרעש, אך שדרה ארוכה של בכירים במפלגתו נותרה כעוסה על מה שהם מכנים בשיחות סגורות "הקפצה לא פרופורציונלית" שהיא, מבחינתם, "שיבוש קיצוני של כללי המשחק".
הלשון החלקלקה וההגנה הבלתי מתפשרת על משפחת נתניהו באולפנים חיבבה אותו בבלפור וקידמה אותו הרבה לפני ח"כים ושרים ותיקים שממוקמים הרבה יותר גבוה ממנו ברשימה; אוחנה היה הבחירה השנייה, אחרי שיריב לוין סירב לקבל מינוי זמני נטול הסמכויות, והוא גבר בקו הגמר על זאב אלקין וציפי חוטובלי - שכבר עשור מכהנת כחברת כנסת וממתינה בנאמנות להשתדרג לתפקיד שרה. אוחנה קיבל את המינוי היוקרתי לפני שרים כמו אופיר אקוניס, צחי הנגבי וגילה גמליאל, שמסתפקים במשרדים זוטרים בהרבה, ראשי הקואליציה בעבר ובהווה דוד ביטן ודודי אמסלם שמצפים לקבל תגמול על עמלם, ויואב קיש וניר ברקת, שעומדים גם הם עם דרישת שדרוג בדלת לשכת ראש הממשלה.
רק שבשלב זה, סבב התיקים שהלהיט את חלומותיהם של הליכודניקים תקוע, או יותר נכון - מוקפא. המשא ומתן עם רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' על חלופות התיקים לבנט ושקד מתקדם בעצלתיים, וגם אחר כך נתניהו לא מתכוון למהר - המינוי של אוחנה פתח תיבת פנדורה ליכודית וכל תזוזה נוספת יכולה להוציא ממנה עוד הפתעות/תקלות.
לא ברור גם איזה תיקים בכלל נותרו לו לחלק. בליכוד לוחצים על נתניהו לפטר את אורי אריאל ממשרד החקלאות ואת יפעת שאשא ביטון ממשרד השיכון ולהעביר להם התמורה - אבל הוא לא מעונין להסתבך עם כחלון או להרחיב את הקרע המתרחב גם ככה עם הציונות הדתית; השבוע הוא ניסה לגלגל את הפיטורים של אריאל לידיים של פרץ וסמוטריץ' - אבל הם סירבו לשתף פעולה. כחלק מהחזית הנרחבת במגזר הרוסי, נתניהו רצה למנות את אלקין למשרד העלייה והקליטה, אבל כרגע אין לו לאן להזיז את גלנט, ואלקין מצדו, מסרב לוותר על משרדי הגנת הסביבה וירושלים ומורשת - אלא מוכן לקבל את התיק רק בתמורה, כתיק שלישי.
גם התוכנית לפינויו של גלעד ארדן מהמשרד לביטחון פנים לטובת מינוי באו"ם לא מתקדמת, כי ארדן לוקח את הזמן ולא מחזיר לנתניהו תשובה. בעבר הוא כבר סירב להצעה מפתה דומה, ודווקא בעת הזו - כשהשעון המשפטי מקרב את הקרב על הנהגת הליכוד - הסיכון הפוליטי מבחינתו גובר, ולא מן הנמנע שהוא ימשוך את ההחלטה עד אחרי הבחירות בספטמבר. גם לסוגיית הזזתו של איוב קרא ממשרד התקשורת טרם נמצא פתרון, למרות הדיווחים על כוונה למנות אותו לשגריר בקהיר. כך שכרגע, למעשה, יש בידיים של נתניהו רק תיק אחד - משרד התפוצות - שיש עליו לפחות שישה טוענים לכתר - חוטובלי, ברקת, ביטן, אמסלם, קיש ודיכטר וכל שדרוג שיינתן למי מהם - יקים עליו את כל האחרים. במצב העניינים הזה - נתניהו החליט בינתיים שלא להחליט, ובליכוד ייאלצו לבלוע את הגלולה ולצפות בסערות של אוחנה מהיציע.
2. נקודת התורפה של נתניהו
טפטופי הרקטות הליליים של היומיים האחרונים מחזירים את תושבי עוטף עזה לכוננות ודריכות וכך גם את המערכת הפוליטית משני צדיה. עזה הייתה ונותרה נקודת התורפה הגדולה ביותר של נתניהו, וסבב נוסף שיאיים על ההסדרה הרעועה הוא ככל הנראה רק ענין של זמן - ועשוי לטלטל את מערכת הבחירות. נתניהו שרד את הסיבוב הראשון בלא פגע, למרות הירי ושריפות העפיפונים בדרום וטילים שהגיעו עד תל אביב והשרון, אבל הפעם יש מולו יריבים מפוכחים ומנוסים יותר שינסו לסחוט את מורת הרוח הציבורית מהנעשה בעזה עד תום.
ההסלמה משחקת קודם כל לידי הקמפיין של אביגדור ליברמן, שמיד הזכיר אמש שעזה היא הסיבה שעזב את משרד הביטחון. נתניהו החריף השבוע את האיומים על ישראל ביתנו במינוי יועץ חדש ומיוחד לענייני המגזר הרוסי, אבל חוסר שביעות הרצון מאוזלת היד בעזה חוצת מגזרים וליברמן יילחם בחזרה. גם בכחול לבן מחריפים את הטון - בפעם הקודמת גנץ והגנרלים היו עסוקים יותר מדי בפלאפונים וצוללות ופספסו את הבטן הרכה הביטחונית בעזה, ומהתגובות המחריפות שלהם לטפטופי השבועות האחרונים נראה שהפיקו לקחים בנושא. גנץ, כמו ליברמן, קרא אתמול לגבות מחיר צבאי כבד מחמאס, תקף את הפרוטקשן והכסף הקטארי, וקבע ש"נתניהו חזק רק בדיבורים".
עד כה, נתניהו עמד איתן בפני הלחצים הפוליטיים על עזה, שמר על איפוק ועשה הכול כדי להימנע מההידרדרות להסלמה שתפגע בהסדרה; אבל כל סיבוב נוסף בעת הזו מעמיד אותו בסכנה גדולה - ובמצב שבו הוא יוצא נפסד מכל התרחישים. אם הוא ימשיך לחתור להפסקות אש מוכחשות ולנוסחה השחוקה של שקט תמורת שקט, הוא יספק חומר לכל יריביו מימין ומשמאל; ואם הוא ייכנע ללחץ ויצא לפעולה רחבה תוך כדי בחירות - הכול ירשם על שמו - והוא זה שיישא בתוצאות.
3. כשבשמאל הולכים אחורה
מקור המילה פרוצדורה, שאיתן כבל החזיר השנה למילון הסלנג הפוליטי המעודכן, הוא בלטינית, והפירוש המילולי הוא ללכת קדימה; אבל לקראת הבחירות מתגלה שהכללים והנהלים שנועדו להסדיר פעולות ותהליכים מאיימים לקחת את מפלגות השמאל בכיוון לגמרי הפוך - אחורה. מפלגת העבודה ומרצ - שיצאו שתיהן בשן ובעין ממועד א' של הבחירות וקיבלו מהשמיים (ומנתניהו וליברמן) הזדמנות שנייה לשפר את התוצאות ולשקם את השמאל מההריסות, מבלות את מיטב זמנן בעסקנות פנימית ופוליטיקה קטנה.
במוקד הקרבות המקבילים שאלת ההנהגה - אבי גבאי פינה את מקומו השבוע וגם ראשה של תמר זנדברג על הכוונת, אבל הדרך הלגיטימית להחלפת המנהיג רצופה בכוונות רעות ועוברת דרך משחקי כוח ועוצמה במוסדות הדמוקרטיים של המפלגה. כך, במקום להתמקד בהתחזקות, התחדשות ורענון השורות, שתי המפלגות הולכות וטובעות בים של פוליטיקה קטנה.
במרוץ לראשות מפלגת העבודה יש כרגע שלושה מועמדים: עמיר פרץ, איציק שמולי וסתיו שפיר, ועדיין לא ברור מי, מתי ואיך ייבחר המנהיג הבא. ברירת המחדל, לפי חוקת המפלגה, היא פריימריז בקרב כלל המתפקדים - אבל פרץ ניסה לבטל אותן ולקדם בחירות סגורות ומהירות יותר בקרב 3,300 צירי הוועידה. שמולי ושפיר נלחמו כדי למנוע מההצעה שלו להגיע לסדר היום, אז פרץ פנה להליכים משפטיים - שהסתיימו בעוד יותר פרוצדורה.
הצעת הפשרה - יציאה למשאל מתפקדים שיכריע אם הבחירות ליו"ר יהיו בפריימריז או בוועידה - רק מסבכת עוד יותר את העניינים. בינתיים, גם רשימת העבודה נלקחה בת ערובה; האופציה הקלה והנוחה והמקובלת על הרוב הייתה לוותר על הפריימריז ולהקפיא את הרשימה בצילום מצב - אבל גם כאן יש מי שמעונין לשפר את מצבו ונלחם לקיים בחירות, לכאורה בשם הדמוקרטיה. כך, פרץ גייס לצדו את איתן כבל, וכרך יחדיו את הבחירות ליו"ר ולרשימה; ביום רביעי בערב פרץ הודיע פתאום שהוא מתחרט, מוכן לוותר על המשאל ואפילו על הדרישה שהבחירות יהיו בוועידה, ובלבד שהפריימריז יתקיימו במתכונת רחבה- גם ליו"ר וגם לרשימה.
רוב הח"כים בעבודה מתנגדים נחרצות לבחירה מחדש של הרשימה - שתגזול עוד זמן מזמן הקמפיין ותעלה עוד כסף למפלגה שגם ככה נמצאת בחובות כבדים, וטרם נאמרה המילה האחרונה. מה שבטוח הוא שבמקום ללכת בדרך המלך הפשוטה, בעבודה מסתבכים בדרך חתחתים, ובמקום שיר הלל לדמוקרטיה - זה נראה יותר כמו המנון לאנדרלמוסיה.
השכנים משמאל במרצ לא טומנים את ידם בצלחת, ובוועידת המפלגה שתתכנס ביום ראשון הם צפויים לתת יופי של הצגה. הקרב המרכזי על המקום ה-1 הוא בין ניצן הורוביץ ותמר זנדברג, כשהחזית היהודית-ערבית המשותפת של עיסאווי פריג' ומוסי רז מציבה אתגר צד מהותי ומשמעותי לשני הצדדים. במרצ, בניגוד לעבודה, ברירת המחדל החוקתית היא בחירות סגורות ומצומצמות בקרב אלף צירי הוועידה; בבחירות האחרונות המפלגה החליטה לעשות היסטוריה ולפתוח את השורות לפריימריז של כלל המתפקדים, אבל מסתמן שזה יהיה חד פעמי ושההכרעה תחזור לידי הפעילים המסורים הוותיקים.
גם כאן, יש מועמדים שמעוניינים לשדרג את מעמדם ומיקומם כך שגם הרשימה עולה על המדף, למרות שהפריימריז התקיימו לפני ארבעה חודשים בלבד. כך לדוגמה, מיכל רוזין, שהגיעה למקום השני בפריימריז הקודמים עם כמעט 7,000 מצביעים מתוך כמעט 17,000 מתפקדים, עשויה להידחק לאחור בבחירות חוזרות בוועידה סגורה של 700 צירים, מחנות ודילים. לפי הכלל הנהוג ככל שהמפלגה קטנה יותר האמוציות קשוחות יותר, הקרבות במרצ מרושתים ומסובכים: זנדברג נאבקת לשמור על מקומה מול הרוח החדשה של הורוביץ שמגובה באילן גילאון ומחנה ה"אדומים", ובינתיים פריג' - שהיה עד כה בן בריתה - החליט לקרוא עליה תיגר ולהתמודד ביחד עם רז על ההנהגה.
במרצ ובעבודה נוהגים להתהדר בדמוקרטיה ולהתנשא מעל מפלגות אחרות שלא מקיימות בחירות והליכי הצבעה פנימיים, אך לאור התסבוכות העסקניות אפשר גם לשאול אם זה באמת משרת את טובת הבוחרים שלהן. ההליכים הפנימיים מביאים עמם סיקור תקשורתי ותשומת לב, אבל עד שהם יסתיימו, יישאר מעט מאוד זמן לנהל קמפיין, מה שיקשה מאוד על השאיפה לעשות את החיבורים הנדרשים כל כך שכולם מדברים עליהם כהפקת לקחים משתיית המנדטים של כחול לבן. בבחינת מה שווה הדמוקרטיה, אם לא עוברים את אחוז החסימה.
בינתיים, בצדי הדרך, אהוד ברק מתחמם על הקווים - ככל הנראה, הוא יוותר על התענוג המפוקפק של התמודדות מחדש על ראשות העבודה, ונערך להתמודדות עצמאית, ובה בעת מחמם את קווי התקשורת עם המתמודדים בשתי המפלגות ונערך למשוך בחוטים. בחלומו של ברק, הוא מכריז על ריצה עם ציפי לבני ואולי גם דן מרידור, ואז מחבר אליו את העבודה בראשות פרץ/שמולי ומרצ בראשות הורוביץ למחנה שמאל דמוקרטי אחד גדול. הרבה קלפים צריכים ליפול במקום כדי שברק יצליח לממש את תוכניתו, שתצטרך גם היא בסופו של דבר לגבור על מגבלות הפרוצדורה.