1. משחקים בנדמה לי
מדינת ישראל נמצאת כבר שלושה שבועות בתוך מערכת בחירות, ורק השבוע הופץ סרטון הקמפיין הראשון. "כן למדינה יהודית, לא למדינת הלכה" הוא גם הסלוגן שמופיע על שלטי ישראל ביתנו שמתנוססים בודדים בכבישים המהירים ברחבי הארץ, ואביגדור ליברמן הוא גם היחיד שנמצא עמוק בקמפיין, מנצל את חולשתם של יריביו כדי לייצר כותרות ולקבוע את סדר היום. כך, גם ההצהרה המחושבת שלו במוצאי שבת לפיה הוא מתכוון לכפות על הליכוד וכחול לבן ממשלת אחדות לאומית אחרי הבחירות הכניסה את כל המערכת לסערה וגררה צרור תגובות ליכודיות וחרדיות שהכריזו עליו כאויב החדש שרק מחפש להקים ממשלת שמאל.
ליברמן זרק זריקת מרץ לתוך קמפיין בחירות שעד כה ממש מנומנם, וההצהרה שלו עשויה להיות מאוד משמעותית בהמשך הדרך, אבל אפשר להיכנס לפרופורציות. אם יש לקח אחד טרי מהבחירות הקודמות שאין שום ערך להתחייבויות והבטחות קמפיין. ליברמן הבטיח להמליץ על נתניהו ובסוף טיפס על עץ שפירק לו את קואליציית החלומות, גבאי נדר נדר שלא לשבת עם נתניהו ובסוף ישב איתו כמו גדול לליל שימורים בבלפור, ונתניהו שנשבע אמונים לשותפיו מימין היה מוכן לוותר בשביל גבאי על חלומות המחנה על פסקת ההתגברות. גם אם ליברמן אומר עכשיו שהוא יכפה ממשלה ללא חרדים, ביום שאחרי הבחירות הוא יכול להגיד משהו לגמרי אחר.
החלק המשמעותי יותר בהצהרות ליברמן שאישש את החששות הקיימים כבר ברחוב בלפור, הוא האמירה שמי שיקבל את מספר המנדטים הגדול ביותר הוא שירכיב את הממשלה. גנץ, שרק לפני שבוע יכול להרכיב ממשלה רק עם דובי הקוטב, במילותיו של ליברמן, קיבל כרטיס נדיב בחזרה למשחק ואילו נתניהו, ושותפיו הטבעיים בימין והחרדים הרגישו את האדמה מתחת לרגליהם רועדת. ההצהרות של ליברמן היו אות הזינוק הרשמי למירוץ להשגת 61 מנדטים שיבטיחו את המשך שלטון נתניהו והקואליציה הנאמנה שלו. אם ליברמן יישאר לשון מאזניים, הוא יפעל להגשמת התוכניות שלו לממשלת אחדות עם הליכוד וכחול לבן - עם או בלי נתניהו, ועשוי להעביר את ראשות הממשלה לגנץ ולשלוח את הימין והחרדים לכסאות האופוזיציה.
המירוץ ל-61 לא נמצא בעיקרו בידיו של נתניהו, אלא עובר בעיקר דרך החיבורים והאיחודים בין מפלגות הימין, ו-250 עד 300 אלף קולות של הגוש שירדו לטמיון בפעם הקודמת יחד עם הימין החדש ופייגלין שלא עברו את אחוז החסימה. עם איחוד מפלגות הימין - השחקן היחיד שבאמת נמצא כרגע על המפה - נתניהו סגר מבעוד מועד, והמינוי של רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' כשרים במקומם של בנט ושקד היה הצעד המשמעותי הראשון בסגירת הקואליציה הבאה. עם חגיגות המינוי, פרץ וסמוטריץ' מיד החלו לקרוא לאחדות וחיבורים ואפילו הכריזו על צוותי מו"מ. בנדיבות לכאורה של מנצחים הם מציעים לבנט ושקד מקומות אצלם ברשימה, רק שהאחדות לא כוללת את המקום הראשון, ודוחקת את בנט למקום ה-4. ופרץ מתעקש בגיבוי הרבנים שהוא זה שצריך לעמוד בעמדת ההובלה, שקד סבורה שרק אם היא תעמוד בראש יש סיכוי לפרוץ את תקרת המנדטים, ובנט שכנראה מתחיל לאבד סבלנות נערך לקמפיין בלעדיה. בינתיים, נראה שכולם משחקים בנדמה לי, והאויב הגדול של האיחודים - האגו, משחק חזק מאוד במשחק.
נתניהו עצמו עדיין לא התחיל לשחק עם מרכיבי הפאזל. בבחירות הקודמות הוא עשה שמיניות באוויר כדי להבטיח את הריצה של פרץ, סמוטריץ' ובן גביר, וגם בסיבוב הזה הוא עוד יעשה תעלולים. בליכוד מריצים בימים אלה 2-3 סקרים ומחקרי עומק שבודקים תרחישים של חיבורים ופירוקים בכל המפה הפוליטית, בניסיון לפצח את השילוב האופטימלי. נתניהו עדיין לא החליט אם עדיף לו מפלגת ימין אחת שתייצג את כלל הציונות הדתית או לשחק עם שתיים - איחוד מפלגות הימין ורשימה משותפת של בנט ופיגלין. בליכוד חוששים שהדתיים הליברלים יתקשו לבלוע את סמוטריץ' ובן גביר ושאולי זה מקרה קלאסי של שלם שקטן מסך חלקיו. יש עוד יותר מחודש עד סגירת הרשימות ב-1 באוגוסט, והצהרת הכוונות של ליברמן מחדדת את המטרה של נתניהו: להשתלט על משחקי הנדמה לי ולחצות את קו ה-61.
2. קרב תרנגולים בקוקפיט
בזכות הגנרלים שנהרו למפלגת כחול לבן, השפה הפוליטית מועשרת באחרונה בשלל ביטויים ומינוחים מהעולם הצבאי. כך, ברכת הדרך של בני גנץ בסדנת פתיחת הקמפיין של חברי כחול לבן היתה קפ"ק (קבוצת פקודות), גבי אשכנזי צייץ השבוע בחדווה על "קפה אמיתי בשטח", ומהדורות החדשות מדווחות באופן קבוע על המתרחש בקוקפיט. בפירושה המודרני הקוקפיט משמש לתיאור תא טייס, אבל השימוש הראשון במילה, אי שם במאה ה-15, הגיע מזירת ההימורים - ובמובנה המילולי היא מתארת תאים שבהם נערכו קרבות תרנגולים. עם השנים, התקבעו פירושים נוספים, שבבסיסם המשותף תיאור מקום קטן וסגור; שייקספיר השתמש במילה קוקפיט כדי לתאר אזור מתחת לבמת התיאטרון, והספנים והפיראטים הגדירו כך את האזור ששולט על ההגה בירכתי הספינה. בקוקפיט של כחול לבן כל התשובות נכונות - זו קבוצה שמתיימרת לנווט, להטיס ולהשיט את המדינה לחוף מבטחים, אבל על הדרך היא מספקת בידור וגם לא מעט קרבות תרנגולים.
הטרמינולוגיה של גנץ היא צבאית, אבל הקצב שבו הוא עובד רחוק מלהזכיר משמעת צה"לית. מאז שפוזרה הכנסת, הוא מתארגן אט אט על צוות הקמפיין והאסטרגיה, אך הוא לא התראיין מזה שבועות והוא רחוק מלהשפיע, או אפילו להיות חלק, מסדר היום. ליברמן הוא זה שמתקוטט עם נתניהו ומגדיר את נושאי הבחירות; ילדה בת שבע נאנסה באופן מחריד; ראש המוסד לשעבר משגר אמירה מטומטמת על מצביעי הימין - כל אלה התרחשו בשבוע האחרון ולגנץ לא היה מה להגיד. ובינתיים, נראה שחבריו לקוקפיט קצת משתעממים, כי התקשורת הולכת ומתמלאת בכותרות ותדרוכים על מחלוקות ואי הסכמות בחדרי חדרים.
בזירת הקרב המרכזית עומדים יעלון ולפיד, שנאבקים על הקו מול החרדים, ועל הנושא הכה חם וטעון של הרוטציה. יעלון לא אהב את החיבור עם לפיד מלכתחילה, לא אוהב, בלשון המעטה, את הרוטציה, לא חסיד של הגישה החילונית הלוחמנית והגישה המלבה של לפיד כלפי החרדים, ובעיקר - הוא לא מצליח לסתום את הפה על זה. זו מערכה ששבה וחוזרת לחיינו מדי כמה שבועות. כך, לפני עשרה ימים, הרביעיה נועדה לפגישה מתוחה, שבה לפיד הבהיר שבלי הרוטציה אפשר לפרק את החבילה וגנץ צידד בו.
בסוף אותה פגישה, הוחלט שלא פותחים את ההסכמים "כדי לא לקרוע את החבל" והרביעיה צייצה תמונה מחויכת. השבוע, אחרי עוד סבב תדרוכים שליליים שיוחס ליעלון נגד לפיד, הקוקפיט התכנס שוב להפיג את המתחים, אבל הפעם הם אפילו לא צייצו תמונה. יעלון אמנם הוציא הבהרה ואמר "אנחנו מכבדים הסכמים" - אבל לא הכחיש שאמר שלפיד גורם נזק למפלגה. בין השורות אפשר להבין שאם לא היה הסכם - הוא היה מעדיף שלפיד לא יהיה שם.
האם עדיף היה לבטל את הרוטציה? ייתכן ויעלון צודק, היא מגבילה מאוד את יכולת התמרון של כחול לבן מול הסיעות החרדיות, אבל באותה מידה הסקרים גם מראים שעדיף היה לכחול לבן שאשכנזי היה זה שעומד בראש. ברגע שהוחלט להקפיא את ההסכמים, הנושא צריך לרדת מהפרק, והעיסוק של יעלון בו גורם רק נזק. ההתקפות לא נובעות רק ממניעים אלטרואיסטיים טהורים ולטובת המטרה המשותפת, אלא דווקא ממקום שהוא יותר אישי. יעלון לא מצליח להסתיר את הזלזול שלו בלפיד, ומבחינתו להיות מתחתיו ברשימה ובטח לשבת תחתיו כשר כשהוא ראש ממשלה זה סוג של פגיעה באגו. אבל צודקים אנשי יש עתיד הזועמים שמטיחים בחזרה שבלעדיהם הוא כנראה לא היה עובר את אחוז החסימה. לפיד, פוליטיקאי שהקים מפלגה בעשר אצבעותיו, מצליח להחזיק אותה הרבה יותר זמן מאחרים, ובלעדיו - לכחול לבן לא תהיה הצדקה לקרוא לעצמה מפלגת שלטון. דווקא עכשיו, כשסופסוף יש מערכת בחירות על אג'נדה של דת ומדינה, קשה לצפות ממנו - וגם לא יהיה חכם פוליטית - שיתן לליברמן לגנוב את כל הקול החילוני.
שאלת החרדים היא רק אחת מהשאלות הקשות שהקוקפיט נדרש להתמודד איתם בימים אלה. שאלה בוערת נוספת היא האם להמשיך בקו התקיף שפוסל מראש כל ישיבה עם נתניהו. המשא ומתן שניהל יו"ר העבודה אבי גבאי עם נתניהו החזיר לו את הלגיטימציה בבייס במרכז-שמאל, ויש בקוקפיט מי שחושב שצריך לחשב מסלול מחדש, להתרחק משפת השחיתות שמבריחה את הימנים, ושפסילה אישית של נתניהו רק גורמת יותר נזק מתועלת. אבל גם כאן, הדעות חלוקות, וכנראה שעוד נשמע על כך. יש הרבה סיבות פוליטיות למה לפרק את כחול לבן, אבל בינתיים, החשש שהבייס לא יסלח על פירוק המסגרת האלטרנטיבית הגדולה ביותר לליכוד בעשור באחרון מנצח; כך שלעת עתה, ההחלטה המרובעת היא להסכים שלא להסכים - מתוך הבנה שפירוק המסגרת המשותפת יהיה רק מתנה לנתניהו, בטח אחרי שליברמן הגדיר מחדש את כללי המשחק. אבל אם הדברים של יעלון על הנזק שלפיד גורם אינם על דעתו של גנץ, קצת מוזר שהוא לא קרא אותו לסדר, או הוציא דברי תיקון או הבהרה פומביים. הוא צריך להחזיר לעצמו את השליטה בהגה, אחרת הקוקפיט יישאר תא צפוף עם קרבות אגו קטנים במקום לנצח את הבחירות.
3. נפש יהודי ודרוזי הומיה
ביום חמישי שעבר התכנסו להם בכירים וחשובים למיניהם בחצר ביתו של שגריר רוסיה בהרצליה פיתוח וציינו את חגיגות היום הלאומי של רוסיה. נשיא המדינה, רובי ריבלין, אורח הכבוד, בירך על הידידות, התמיכה האמיצה, ובסוף קבלת הפנים, כמקובל, האורחים התבקשו לשיר את שני ההמנונים. עם כל הכבוד לברית האמיצה בין ישראל ורוסיה, הסיפור הבא עוסק בברית אחרת, ברית דמים, שקרובה הרבה יותר ללבנו ועוברת תקופה לא פשוטה. בין הנוכחים בקהל המכובד היה השר וחבר הכנסת לשעבר סאלח טריף, ובזמן שירת "התקווה", הבחין מי שהבחין בכך שהוא התחיל לשיר את השורה הראשונה "כל עוד בלבב פנימה", וכשהוא הגיע למילה השישית והטעונה זימר גרסה משלו: "נפש יהודי, דרוזי הומיה". ככה פשוט.
בכירי העדה הדרוזית נוהגים לכבד את שירת ההמנון בקימה מכובדת, אך לרוב הם מקמצים את פיהם בזמן שירת התקווה ובטח שאינם נוהגים לשיר בפומבי. בן דודו של טריף, השייח' מואפק טריף, המנהיג הרוחני של העדה כיום, נצפה באירועים רשמיים נוהג בדיוק כך. החריג למקרה הזה הוא השר איוב קרא, שמתגאה בכך שהוא שר את ההמנון, אבל הוא יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל במגזר הדרוזי, שמכבד את ההמנון אך לא חש הזדהות מלאה עם מילותיו, כשכבר בשורה הראשונה נדרשת הזדהות כ"נפש יהודי". השר לשעבר טריף - שהיה השר הלא יהודי הראשון שכיהן בממשלת ישראל בתחילת שנות האלפיים - מוביל מודל חדש, שיכול לאפשר גם לאזרחים לא יהודים להרגיש גאווה לאומית בשירת ההמנון.
"במקום שאני אגיד יהודי - אני אומר דרוזי. זו התאמה אישית שיוצאת לי באופן ספונטני באירועים ממלכתיים", טריף הסביר בשיחה עם וואלה! NEWS. "הדגל חשוב לי, וגם ההמנון חשוב לי. זו התאמה חדשנית בקטע מינורי שיש לה מסר גם לדרוזים וגם ליהודים - זה מאפשר לדרוזים להתחבר להמנון של המדינה, וליהודים להבין שאנחנו חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ועובדה שכולנו ביחד שרים את ההמנון". טריף מדגיש שהוא לא בא לעורר רגישויות, אלא להיפך - "אני חושב שזה פיתוח שיכול להפיג מתחים ולתרום לחיזוק הברית בינינו, דווקא עכשיו".
מחבר התקווה, נפתלי הרץ אימבר, התגורר במשך תקופה מסוימת בדלית אל-כרמל. באותו בית יושב היום בית "יד לבנים" לזכרם של החיילים הדרוזים שהקריבו את חייהם במערכות ישראל. בקיץ הקרוב, בלב מערכת הבחירות, ישראל תציין שנה לחקיקת חוק הלאום, שהותיר את העדה הדרוזית פגועה עם כעס, עלבון ואכזבה עמוקה. הדרך לשיקום האמון עם הדרוזים יכולה לעבור דרך ההמנון - וגם לפתח מודל להזדהות של נוצרים, ערבים, צ'רקסים, וכל מי שאינו יהודי שרוצה להרגיש חלק מהמדינה. מילה אחת - וההמנון של כולם.