פעם קראו לכך ציניות, אבל גם גדולי הציניקנים, מוכרי העקרונות תמורת חצי כיסא לרבע שנה, פעורי פה לנוכח התכונה המאפילה על הציניות - הביביות. היכולת לומר דבר והיפוכו, לעשות היפוך ודברו, להקיף את כדור הארץ כלוויינים החוזרים במסלולם לאותן נקודות, הייתה גורמת גם למקיאוולי להיראות כנער תם במקהלת הכנסייה.
ובנימין נתניהו אינו סתם הפכפך המסתגל בגמישות של תולעת למציאות שנגדה נדר להתייצב, איזה כחלון. הוא הרבה יותר מכך - מחולל את התפניות. נתניהו הוא סרן יוסף לב של הפוליטיקה הישראלית. לב היה קצין הכיבוי של בסיס חיל האוויר בתל נוף, לוחם אש נחוש ונועז שנאבק בחירוף נפש בכמעט תריסר שריפות שפקדו את בח"א 8, עד שנתפס והורשע בהצתתן. פירומניה או צל"שמניה או שתיהן גם יחד, לא משנה. המציג הינו שחקן והמצית הינו כבאי.
הולכים לבחירות - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS:
ברקע היוזמה לביטול הבחירות: יועמ"ש הכנסת יפרסם חוות דעת בנושא
ספין או מהלך אמיתי? לנתניהו יש דרך ארוכה עד לביטול הבחירות
נתניהו מקדם יוזמה לביטול הבחירות; כחול לבן: "עוד ספין"
לא פחות יפה משיטת נתניהו, להתלונן על נפתלי בנט שבגללו יוקדמו הבחירות, אוי ואבוי, כי חיוני שהן תתקיימנה במועדן; להקדים את הבחירות; להקדים שוב את הבחירות; להתחרט על הקדמת הבחירות. התירוץ הקבוע: הוא אשם בקטטה, הכול התחיל בזה שהוא החזיר לי סטירה.
אביגדור ליברמן אשם בבחירות אפריל, כי התפטר מהממשלה (והשאיר אותה עם רוב של 61, כמו בשנים 2015-16, כמו זה שלא הושג באפריל). ליברמן אשם גם בבחירות ספטמבר, כי סירב להצטרף לממשלה. בני גנץ יהיה אשם בבחירות המיותרות, אם לא יסייע לביטולן. נתניהו הוא הקורבן התמידי, וכשהוא שוחה ללב ים ורואה מולו כריש, אשם מי שאינו קופץ להציל אותו ומתנדב להיטרף תחתיו.
כידוע זה שנה וחצי, בכל הגלגולים והתהפוכות שמאז המלצות המשטרה להעמידו לדין באשמות שוחד ומרמה, מנחה את נתניהו רק קו עקבי אחד: להגיע למשפטו בעודו ראש הממשלה ולהישען על שני נכסים יקרים - זמן וכושר מיקוח לעסקת פרישה ללא מעשיהו. מהלכיו כולם נגזרים מהתמרון הנחוץ לו, ומשתנה בהתאמה, לנוכח ציר התקדמותה של התביעה שכלל את ליאת בן ארי, שי ניצן ואביחי מנדלבליט. זה לא מקיאוולי - זה דרווין.
רק פתי ימשיך להאמין היום למה ששמע מנתניהו חגיגית אתמול. אחרי כל מה שספג מליברמן ושפך עליו, השלב הבא בעלילה הוא הכול חוץ מברוגז-ברוגז לעולם. למשל, ריצה משותפת, או "בלוק טכני", עם רוטציה, כי לנתניהו גורלית ההחזקה בתפקידו בשנתיים הראשונות של הכנסת. שני החונקים-חובקים יקימו לעצמם שוב ברית זוגיות, בלי להתנצל. זה עוד יכול לקרות בכנסת ה-21, אם תתעורר מגסיסתה, כמו חאלד משעל לאחר שנתניהו שהתנקש בחייו נבהל ושלח אליו את הנוגדן המושיע, עם שחרור אחמד יאסין כבונוס. אנטידוט, אנטי-דוס, העיקר להציל את ביבי.
למזלו של נתניהו, מולו, לא נגדו, כמו וילת שכנים מעבר לרחוב בקיסריה, ניצבת אופוליציה, אופוזיציה המשתוקקת להצטרף לקואליציה. להצטרף, לא להוביל. אם הליכוד הוא בית"ר, כחול לבן מכבי והעבודה הפועל, שתי האחרונות אינן יריבות של מובילת הטבלה, אלא רק קבוצת המילואים שלה. לא ריאל מדריד נגד ברצלונה, רק בארסה ב'.
קריאת הקרב "למרר" התגלתה כטעות קלה. הכוונה הייתה לקרר, גנץ כמצביא מסע פרסום למזגן החרישי בניחותא. אם עד ל-9 באפריל הייתה אמתלה קבילה - מפלגה באימון הקמה, מעין חטיבת קומנדו שהותכה ממגלן, אגוז ודובדבן - כשעיצוב התוכן נדחה לעתיד הקרוב, הנה העתיד הגיע ודבר לא נעשה. שום חזון, בכותרת כללית ועם פירוט במפת דרכים, לישראל בראיית כחול לבן. לא ניהול הסכסוך, סופו ואיך מגיעים לשם והמחיר החלופי של הדשדוש. לא אחדות מזויפת ומטייחת, אלא מנהיגות אמיצה, היודעת מה היא רוצה מעצמה ומעמה. כגודל האתגר, קוטן המימוש.
המסתער - מצטער
זה נובע בין השאר מרעב של אנשי מעשה, המתייבשים ביציע, לחזור לפעילות. כמו שוטר משועמם בגמלאות הנתקל ברחוב במכר ותיק מהצד השני של הסורג, ראש כנופיית מפצחי כספות, וחובר אליו רק כדי לטעום עוד פעם אחת אקשן. לקצינים שיצאו ממערכת פעילה, עם פ"ע (פגישת עבודה) ופ"א (פגישה אישית) ולו"ז ושעון לחימה, אין די בקריאות ביניים ובשגרת נאומי אהרכ"ן - אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה - לאולם שעיניו בסמארטפוניו.
ויש עוד נקודה כאובה. אחרי אהוד ברק, שנלחם בששת הימים, כל הרמטכ"לים והאלופים הפוליטיים העכשוויים צמחו בצבא התיקו, צה"ל של מלחמת ההתשה ואילך, צבאה של מדינה שהגיעה אל הנחלה אם כי לא אל המנוחה ומסתפקת בסטטוס קוו ובסבבי אלימות שאינם מיועדים או מסוגלים לספק הכרעה. אחרי 30, 40 ואף 50 (בוגי יעלון) שנה באווירת אי-ניצחון, מתרגלים להסתפק במצב הקיים. רוטנים, אבל לומדים לחיות עם ביבי. מה הטעם לתקוף ולחטוף? המסתער - מצטער.
אופיינית תגובתו המידית של גנץ לפרסומים בעניין ביטול הבחירות: הכול שקר, לא דיברו עם כחול לבן. לא אמירה ערכית גורפת, "אין על מה לדבר, לא היה כלום ולא יהיה", רק קביעה עובדתית, אמת לשעתה. עד עכשיו טרם נוצר קשר.
והרי הכי פשוט לומר, נתניהו זיהם את ההליך כשסירב להודות בכישלונו ולהחזיר לנשיא את סמכות הטלתה של הרכבת הממשלה על מועמד אחר, ולכחול לבן יש מועמד כזה, וגם נכונות להתייעץ ולשקול מועמד חיצוני, או הסדר משותף. כמובן, מה שיאיר לפיד נזכר להוסיף מאוחר מדי, בלי נתניהו. אבל מטרת התרגיל כולו, מה שהתלמיד נתניהו רצה להוכיח, היא הרי הקמת ממשלה בראשותו לקראת כתב האישום, אז מה הועילו חכמים בקלקלתם המוקרנת לאחור כתקנתם.
לנתניהו לא צריך לעזור לצאת מהבור. הוא כרה - זה לא "קרה" - והוא שיתאמץ לטפס. מי שזמם את התרגילים המסריחים של החסינות וההתגברות, יתכבד להמציא נוסחה להחזרת השד לבקבוק.
אדרבא, יעמוד נתניהו, הדואג כל כך לפתע לבזבוז שגזר אנוכית על ישראל בחודש שעבר, במבחן "המדינה או אני". ישיג רוב לחקיקה שתכבד את רצון בוחרי אפריל, הלא הם גם מצביעי "מה פתאום" בכוונתו להימלט מאימת הדין.
המתווה פשוט. יש לשנות את חוק יסוד הממשלה, כדי לשוב ולקלוע לכוונת המחוקק בדברו על הרכבת ממשלה לאחר בחירות לכנסת. נתניהו ניצל לרעה את סעיף 12 לחוק, "נתקבל חוק לפיזור הכנסת, ייפסקו ההליכים להרכבת ממשלה". מתבקש להוסיף עכשיו את 12(א), "חזרה בה הכנסת מפיזורה ונתקבל חוק לביטול הבחירות שהוקדמו, יחדש הנשיא את הליך הרכבת הממשלה, יתייעץ עם נציגי הסיעות ויטיל את ההרכבה על מועמד שאינו הח"כ שעסק במלאכת ההרכבה בעת שהכנסת החליטה להתפזר".
זאת גם ההזדמנות להיפטר מאותו סרח עודף שנותר, כזכור, מחוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה ושאינו הולם את המתכונת שנהגה עד 1996 ותקפה שוב מאז 2003 - הצבעה בעד רשימות ולא ראשים. סעיפים 18 ו-23 לחוק מתפרשים כמתירים לראש הממשלה לכהן בתפקידו עד תום ההליכים המשפטיים והפוליטיים נגדו. זהו העוגן, עמוד התווך והבריח של אסטרטגיית נתניהו כולה. הטקטיקה (אי-הקדמת הבחירות, הקדמתן, שוב אי-הקדמתן) משתנה, האסטרטגיה יציבה.
כאן טמון העוקץ
אם הבחירות לכנסת ה-22 בספטמבר, ולא באוגוסט כפי שרצה נתניהו, והשימוע של סנגורו אצל מנדלבליט לאחר שבועיים בלבד וליברמן מאיים לשלוח את המועמד להרכבת הממשלה ל-42 ימים נוספים של תסכול, או אף להסיט את ההרכבה למועמד אחר - נתניהו מוכרח לחזור לחלופה שנכשלה בסוף מאי ולהרכיב ממשלה עכשיו. ולא, כתב האישום ילכוד אותו מחוץ לראשות הממשלה.
וכאן טמון העוקץ. אין לו רוב לביטול הבחירות ולהרכבת ממשלה בלי כחול לבן או העבודה, אלא אם ליברמן ימיר ברוטציה את דרישותיו הסותרות ממשלה עם החרדים; ואף שניתן לצוד עריקים מקרב כחול לבן או העבודה, בעיקר אם כבר ויתרו על המשך דרכם הפוליטית במפלגותיהם, זאת לא תהיה ממשלה רחבה ויציבה. לכן תנאי הברזל שצריכות המפלגות היריבות להציב - תיקון הסעיפים כך שתבוטל יכולתו של ראש הממשלה לכהן גם תחת כתב אישום - הוא זה שנתניהו אינו רוצה לקבל. והליכוד, להבדיל מהחשוד שבראשו, עדיין אינו בשל לשקול.
ושיא האירוניה הוא שבכלל אין ודאות לכך שאותם סעיפים באמת מעניקים לראשי ממשלות את מה שלכאורה יש בהם. לפי לשון החוק, באותו סעיף 23 ובהמשכו, גם שרים וסגניהם אינם חייבים להתפטר מתפקידיהם בעת הגשת כתב אישום נגדם ובהתנהל משפטם, אלא רק כאשר הם מורשעים ונקבע שבעבירותיהם יש קלון. למרות לשון החוק, זה רבע מאה, מאז שבית המשפט העליון פסק את הלכת אריה דרעי-רפאל פנחסי, עליהם להתפטר כבר עם האישום ולא עם ההרשעה (ואף שהמשפט עשוי להסתיים בזיכוי).
כלומר ההבדל בחוק, בסעיף קטן המייחד את ראש הממשלה לעומת השרים, הוא בסוף התהליך ולא בתחילתו. על השר להתפטר כשהשופט קורא את הכרעתו המרשיעה עם קלון. לראש הממשלה יש ארכה נוספת, מוגבלת, בכנסת. אין שום יתרון לראש הממשלה על פני שר בשלב המוקדם של התהליך, שלב כתב האישום. הלכת דרעי-פנחסי צריכה להיות, ביתר שאת, הלכת נתניהו. בכל רגע לאורך חיי הממשלה, ובמיוחד כשהיא רק מחשבת לקום.
המדינה יכולה לחזור לדרך המלך, בלי הבחירות המיותרות שהודלקו בגפרורו של המצית הסדרתי בסרבל כבאים - אבל רק בלעדיו. זאת הברירה החדה שבפני חברי הכנסת. התקדימים להחלטות מושכלות של קבוצה תועלתנית ונכאת-רוח זו אינם מעודדים. עד כה הלכו בעקבות שחקן הבייסבול יוגי ברה, מרסק הניבים, שסיפר איך פתר פעם, טרום-ווייז, התלבטות בניווט: "הגעתי למזלג דרכים - ולקחתי את המזלג".