המהפך בהנהגת מרצ אמש והניצחון של ניצן הורוביץ על תמר זנדברג יצרו שתי נקודות ציון היסטוריות - אחת לאומית, ואחת מפלגתית. אולי זה בעצם כל הסיפור. זה שבא - הורוביץ, הפך להיות ראש המפלגה הגאה הראשון אי פעם בישראל בהישג שיירשם בדברי הימים של קהילת הלהט"ב; וזאת שהולכת - זנדברג, שמסיימת את התקופה הקצרה ביותר של יושב ראש במרצ אי פעם.
ההיסטוריה שלהם של עריפת ראשים קצת פחות מפוארת משל שכניהם במפלגת העבודה: הורוביץ יהיה היו"ר ה-7 של המפלגה מאז הקמתה ב-1992, לעומת היו"ר הבא בעבודה שיהיה ה-13 במספר באותה תקופה. אבל רוב קודמיה של זנדברג בשושלת החזיקו במושכות בין 4-7 שנים, והיא נשלחה הביתה אחרי שנה ושלושה חודשים בלבד.
בחירות 2019, מועד ב' - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS:
מרצ בוחרת מנהיג: "צריכים לשמור על האידיאולוגיה"
גנץ סירב להצעה של אדלשטיין לדון ביוזמה לביטול הבחירות
הברק חזר: רכבת ההרים הפוליטית של החייל הצנום מסיירת מטכ"ל
זנדברג, שעשתה במרץ 2018 היסטוריה בעצמה כשניצחה בפריימריז הפתוחים הראשונים של המפלגה, הפסידה את כסאה בפורום הרבה יותר מצומצם - 850 צירי ועידה. כך שבמידה רבה, התוצאות משקפות בעיקר את חלוקת הכוח הארגונית והמחנאית בקרב הפעילים המכורים: זנדברג יצרה ברית עם עיסאוי פריג' ומוסי רז, אבל לא הצליחה לגבור על התמיכה שהורוביץ קיבל מאילן גילאון ומחנה "האדומים" ומשאריות מחנה זהבה גלאון שמגולמות כיום במיכל רוזין, שהבטיחו לו את הניצחון.
מחוזקת בפריג', זנדברג רצה חזק על הקלף היהודי-ערבי ולקחה פניה חדה שמאלה, אבל במפלגה בחרו דווקא בכיוון אידיאולוגי אחר, והעדיפו את המרכזיות והפופולריות של הורוביץ, שמבטיח לגייס קהלים חדשים. אמנם, הוא הקפיד לומר מספר פעמים בנאום הניצחון שלו את מילת הבאזז באגף השמאלי של מרצ, "כיבוש", אך ככלל - האג'נדות שהוא מייצג בנושאי סביבה, דת ומדינה, וקהילת הלהט"ב - קורצות גם לקהל באגפים פחות שמאליים של המפה.
אם נצעד החוצה מהקומבינות וננסה לתת משמעות לכהונה הכה קצרה של זנדברג יש מילת מפתח אחת שחשוב לזכור: אמינות. החטא הקדמון של זנדברג - שיתוף הפעולה שלה עם היועץ האסטרטגי משה קלוגהפט, שהיה אחראי לקמפיינים של נפתלי בנט, ואם תרצו ונתפש כשם קוד לרדיפת השמאל - נחשף יומיים בלבד אחרי שהיא נבחרה לתפקיד, וריחף כצל כבד מעל כל כהונתה.
מרצ נחלצה בשן ובעין מקמפיין ה"גוועלד" של כחול לבן בבחירות הקודמות והצליחה לעבור את אחוז החסימה עם 4 מנדטים; זנדברג התגאתה בקולות החדשים ובהצלחה במגזר הערבי, אך בבייס היהודי הייתה נטישה גדולה. בין היתר בגלל פארסת קלוגהפט והשקרים של זנדברג שהתגלו במהלכה.
היה גם כעס על הקמפיין של מרצ, שהציג בעיקר אותה ולא את כל חברי הנבחרת, ביקורת פנימית וציבורית על האופן בו ניהלה את פרשיות המין ששטפו את מסדרונות המפלגה וסימני שאלה על היכולת שלה ליצוק לתוך התפקיד תוכן. לולא הכתם של קלוגהפט, אולי היו סולחים לה ומאפשרים לה עוד קדנציה של חסד - להורוביץ הם סלחו על נטישת המפלגה לטובת המרוץ על ראשות עיריית תל אביב ולטובת פסק זמן ב-2015, אבל ברגע שהם לא האמינו לה, הם התקשו גם להאמין בה והיא נענשה על אותו חטא קדמון.
לזכותה של זנדברג ייאמר כי זה היה ההפסד הכי אלגנטי שנצפה כאן מזה זמן רב. היא ישבה בשורה הראשונה מאופקת כשהוכרז דבר הדחתה, והמשיכה לשבת עוד דקות ארוכות בזמן שהורוביץ האריך בנאום ניצחון, בפנים חתומות. אמנם, כשהוא הציע לה ולשאר חברי הסיעה להצטרף אליו לבמה לתמונה משותפת, היא סירבה בנימוס, כי לא צריך להגזים, אבל ככלל - זה כנראה היה אחד הרגעים המבאסים בחייה, והיא הצליחה לשמור על אצילות ששמורה בדרך כלל למנצחים. בכל זאת יש בעוד שבועיים את הבחירות לרשימה, וזנדברג שואפת לכבוש שם את המקום הראשון.
חדשות טובות לברק וחדשות רעות לגנץ
היא הקורבן השני של הפקת הלקחים המואצת שמחנה השמאל נדרש אליו לקראת מועד ב' של הבחירות; בשבוע הבא העבודה תבחר את יורשו של אבי גבאי. השמאל משנה את פניו, והניצחון של הורוביץ הוא חדשות טובות מאוד עבור אהוד ברק, וחדשות רעות עבור בני גנץ וכחול לבן, שכבר נכנסו אתו אתמול לעימות ראשון.
הורוביץ, שכבר הצהיר במהלך הקמפיין שפניו ואחודים וחיבורים, נחשב למועמד המועדף על ברק ותוכניותיו לאחד מאחוריו את מפלגות השמאל לגוש, שיצאו השבוע לדרך. במרצ מעריכים שהם הם כבר עמוק במגעים. גם בעבודה המועמדים קיבלו את פניו ברוחב לב ומיד אחרי שיכריעו שם את זהות היו"ר צפויה להתחיל תקופה מרתקת של גישושים, פגישות, הצעות ומשא ומתן בניסיון לחבר את כל חלקי הפאזל בצורה הכי מוצלחת לכדי רשימת שמאל משמעותית.
בשביל בני גנץ, לעומת זאת, הורוביץ מייצר אתגר חדש, שמצטרף לכאב הראש האחר שקיבל כתוצאה מכניסתו של אהוד ברק. ציבורית, הורוביץ הרבה יותר מקובל מקודמתו, וכשהוא נושא את דגל הלהט"ב והשוויון האזרחי הוא עשוי לכרסם בכחול לבן, אפילו לפני שהצטרף לאהוד ברק והמסעות שלו. עם הורוביץ משמאל, וליברמן מימין, גנץ ולפיד יצטרכו להילחם קשה על הקול החילוני. אם התוכניות של ברק יצליחו - גם על הקול שמצביע "רק לא ביבי".
כשהשמאל עסוק בחיבורים פוליטיים מרגשים, כחול לבן השסועה תתקשה לייצר את אותו מומנטום. האתגר של גנץ הוא גם המבחן של הורוביץ - ושל מי שייבחר במפלגת העבודה: להחזיר את הבייס הביתה מכחול לבן, לגייס קהלים חדשים ובעיקר - לעשות את הצעדים הפוליטיים הנדרשים כדי לאחד כוחות, להימלט מאימת אחוז החסימה ולהוציא את השמאל לדרך חדשה.