הזכייה של עמיר פרץ בראשות מפלגת העבודה אמש (שלישי) מבססת את מילת הבאזז של מועד ב' של בחירות 2019 - קאמבק. בשמאל עשו הפקת לקחים חדה ומהירה מהבחירות הקודמות, ולקראת הסבב הבא המחנה משנה לגמרי את פניו. אבל לא בפנים חדשות עסקינן, אלא בפרצופים מוכרים מאוד מן העבר.
ניצן הורוביץ, כבש את ראשות מרצ לאחר שכבר עזב פעמיים את המפלגה והכנסת לטובת אינטרסים אישיים; אהוד ברק מתמודד שוב על ראשות הממשלה וחוזר לדהור על הסוס הפוליטי בפעם השלישית; ופרץ, שכבר עזב וחזר את מפלגת העבודה פעמיים, שב לכיסא היו"ר - שבו החזיק לפני לא פחות מ-13 שנה. שלישיית הקאמבקים מגלה שבשמאל יש זיכרון קצר וסלחנות רחבת לב, ותסמינים חזקים של אישה נבגדת, שמוכנה לקבל בחזרה את בעלה המתהולל ולו רק בשביל הסיכוי שהרומנטיקה תשוב לחייהם.
בניצחון של פרץ אין שום דבר חדש, אלא הרבה מאוד פוליטיקה ישנה, ניצחון המנגנון וההסתדרות, אבל מבחינתו מדובר בתיקון עוול היסטורי; בדיוק שנתיים אחרי שהפסיד לאבי גבאי, סוף סוף הוא מתיישב במקומו הטבעי. טעמו של הניצחון מתוק במיוחד, שכן פרץ הצליח לשבור את קללת הסיבוב השני ששרתה עליו בשנים האחרונות: הוא הגיע למקום הראשון בסיבוב הראשון מול גבאי ב-2017, אבל אף אחד מהם לא הגיע ל-40%, ההכרעה עברה לסיבוב השני, ופרץ הפסיד. בפעם הקודמת שהוא התמודד על ראשות העבודה, ב-2011, היה סיפור דומה: הוא ויחימוביץ' הגיעו צמוד מאוד בסיבוב הראשון, והיא הביסה אותו בסיבוב השני.
הפעם, הוא הפיק לקחים, ועשה הכול כדי שההצגה תיגמר בערב אחד. הוא הוביל קמפיין חד וממוקד, גייס לצדו כמעט את כל בכירי המפלגה בעבר ובהווה (או לפחות אלה שעוד נותרו שם), קיבל את הגב של יו"ר ההסתדרות ארנון בר דוד ושלל עסקני המפלגה, שכנע את יחימוביץ' להימנע משיגור הגייסות שלה לטובת מישהו אחר והסתער על המטרה. התוצאה הגורפת - 47% מהקולות - מדברת בעד עצמה. למעשה, 53% מהמתפקדים הצביעו נגדו, אבל שני הטוענים האחרים לכתר, איציק שמולי וסתיו שפיר, שיחקו לידיו ופיצלו ביניהם את המחנה החופשי והצעיר; כך, התפוגגה לה קללת הסיבוב השני.
שמולי ושפיר לא סתם שיחקו לידיו של פרץ, אלא ממש, וגם עשו זאת ביודעין. לכל אחד מהם יש סיפור משלו, שבו הוא היה המבוגר האחראי שניסה למצוא את הדרך לאחד כוחות ולמנוע את פיצול הקולות שיעניק לפרץ את מגש הניצחון. לכל אחד האמת שלו, בתוך קרב הגרסאות זורם הרבה מאוד אגו. הדינמיקה האישית בין השניים מורעלת באופן עמוק עוד מימי האוהלים ברוטשילד, ודרדרה אותם לפסים די ילדותיים, שרק הבליטו את הוותק והניסיון של פרץ על פני הצעירים המתקוטטים.
בסופו של דבר, שפיר סיימה עם וי של מנצחים, ושמולי, בניגוד לציפיות, הגיע למקום השלישי והאחרון. חבר הכנסת הכי פופולרי במפלגה היה אמור להיות לכאורה המועמד המוביל, אבל ההחלטה שלו לאתגר אותה עם הצעות חוזרות ונשנות לפרישה מן המרוץ התבררה כשגויה; במקום להתמקד בפרץ ולהתייצב מולו באומץ לקרב ראש בראש, הוא התמקד בזירה שלה - ונגרר לסבבים חוזרים ונשנים של חילופי דברים וציוצים. עד הרגע האחרון, בהתנשאות פטרונית, הוא הטריל אותה עם הצעות פומביות להתייצב מאחוריו, בטענה שהיא זו שמשתרכת הרחק מאחור במקום השלישי בסקרים הפנימיים ופוגעת בסיכויי מחנה השינוי וההתחדשות. ובכן, שפיר סיימה עם 26.9% מהקולות, ושמולי עם 26.3%; זה לא הרחק מאחור, אבל זה בהחלט מאחוריה, ובמקום האחרון.
טעם הניצחון של פרץ כנראה מתוק עוד יותר בגלל שהוא גם מכה ראשונה לתכניות של אהוד ברק לעמוד בראש מפלגות השמאל. ברק, ששקל בהתחלה להתמודד בפריימריז בעצמו, הלך בסוף על מודל אחר; התחיל במפלגה משלו, שאיתה הוא צובר מומנטום בסקרים, ובהמשך השאיפה היא לאחד כוחות עם העבודה ועם מרצ לרשימת שמאל אחת מאוחדת. בראשותו, כמובן. עם שמולי ושפיר זה היה זורם חלק, עם פרץ - קצת פחות, במיוחד אחרי שהכריז בשבוע שעבר ב"ישראל היום" שהוא לא יהיה מספר 2 שלו. ובעוד בחלומות של ברק הרשימה המאוחדת תישא בגאון ובגאווה את דגל השמאל, פרץ שואף לשחזר את יכולות העבר שלו ולפנות לקהלים חדשים בימין בפריפריה.
פרץ כבר הודיע שהוא ממנה את עמר בר לב שינהל את המגעים לאיחודים וחיבורים, אבל לא ברור אם, ואיך, הוא וברק יצליחו להתגבר על המכשול המרכזי - האגו; בכירים בעבודה היו פסימיים מאוד אתמול בנוגע לאפשרות שאחד מהם יסכים לוותר על הבכורה. כך, המניות של הצלע השלישית במשולש, מרצ והיו"ר החדש שלה, הורוביץ, נמצאות בעלייה. גם ברק וגם פרץ צפויים לחזר אחריהם לצרכי ריצה משותפת כדי לבסס את הבכורה.
בחודש הקרוב, עד סגירת הרשימות, השמאל יחולל בריקוד פוליטי מרתק של מגעים והצעות לחיבורים, רצ'רוצ'ים ודיונים. אם שלישיית הקאמבק לא תצליח לאחד כוחות הוא יישאר עם שלוש מפלגות קטנות שיכולות להימחק באחת תחת אחוז החסימה בדיוק כמו שקרה לימין החדש ולפייגלין בבחירות הקודמות, ועשוי לקרות שוב אם משחקי הכוח בין בנט שקד ופרץ ימשיכו להתנהל כפי שהם מתנהלים כעת. מעבר לקאמבק האישי, המבחן האמיתי של פרץ, ברק, והורוביץ הוא לעשות קאמבק למחנה השמאל כולו, אחרת המפלגות שלהם עשויות להגיע לדרך ללא מוצא.