פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הקילר, הדילר וההילרים: שיבת ברק תמריץ את השמאל

      עם כל פגמיו כאדם ופוליטיקאי, לברק התובנה כי אין טעם בראשות הממשלה כשלעצמה, אלא בהצבת יעד שכדאי לרתום את המערכת להגשמתו. בעוד החיבור בין טראמפ לנתניהו מסוכן לישראל, השחקן החדש-ישן עשוי להפוך למחסום הקולני האחרון מול גחמות שערורייתיות

      הקילר, הדילר וההילרים: שיבת ברק תמריץ את השמאל
      צילום: תאגיד כאן 11, עריכה: ניב מעוז

      מערך קטן עם פרץ-מרצ, או בינוני עם עבודה-ברק-מרצ, להלן עב"ם? זאת בעצם השאלה העומדת לקראת הבחירות לכנסת ה-22 בפני המפלגות שהתייצבו משמאל לכחול-לבן.

      בשנות ה-60', לאחר שיצחק בן אהרן מאחדות העבודה קרא למפלגתו ולמפא"י השלטת לגלות "עוז לתמורה בטרם פורענות", כלומר לסיכול מגמת עלייתן של תנועות המרכז והימין ליברלים (לשעבר ציונים כלליים ופרוגרסיבים) וחירות, ניצבה בפני היריבות ששקלו בריתות התלבטות דומה. לבסוף הוקם רק מערך בין מפא"י ואחדות העבודה, ללא מפ"ם, שלפנים - לרגע חולף - הייתה השומר הצעיר שחבר לאחדות העבודה, ובלי רפ"י שהתפצלה ממפא"י. נדרשו עוד שתי מערכות בחירות ליצירת גלגולים נוספים, תחילה מפלגת העבודה שמיזגה את מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י, ובהמשך מערך עבודה-מפ"ם.

      בכל התצורות ניכר מתח בין הצורך הפנימי להרכיב רשימה שתספק את מירב המאוויים האישיים והמגזריים, לצורך חיצוני: לשמור על השלטון באמצעות הרכב המשקף את יחסי-הכוחות בין המפלגות. המבנה כולו קרס ב-1977.

      לקריאה נוספת:
      קאמבק זה לא הכול: השיבה של פרץ עלולה לשתק את גוש השמאל
      גבר על שמולי ושפיר: ח"כ עמיר פרץ נבחר ליו"ר מפלגת העבודה
      ברק: לא נשב בשום מצב עם נתניהו ונבטל את חוק הגיוס בתוך שנה

      אהוד ברק, בעת יציאתו מבית סוקולוב לאחר מסע"ת בה הכריז על הקמת מפלגה חדשה 26 ביוני 2019 (ראובן קסטרו)
      תובנה שחסרה לאחרים. ברק (צילום: ראובן קסטרו)

      אהוד ברק מקיבוץ משמר השרון הוא חניך הזרם הפוליטי של קציני המושבים, משה דיין מנהלל ואריק שרון מכפר מל"ל - הימין של מפא"י. דיין הלך בעקבות בן-גוריון לרפ"י ושרון לגוש חירות-ליברלים, אבל בצד של הליברלים. כשלחץ להקמת הליכוד פעל מתוך חשבון של איגוד כוחות ולא משום רצון לדחוף את המרכז ימינה. לעומת מנחם בגין היה מתון. בסך הכול, כמו דיין אז וברק כיום, בן-גוריוניסט.

      עכשיו ברק הוא ראש רפ"י החדשה ומשמאלו עמיר פרץ והמערך הקטן וניצן הורביץ ומפ"ם שהתברגנה; הביטחוני והחברתיים, הקילר וההילרים. השאלה המספרית היא אומנם איך להפוך את שלושת אלה ועוד כחול לבן ועוד (או עודה) הרשימה המשותפת ליותר ממחצית הכנסת הבאה, אך הנעלם האמיתי הוא איכותי ולא כמותי, וכאן המפתח הוא ברק. לא לו קלישאת הסכין בין השיניים, כי כשבולדוג נועל את הלסתות ואינו מרפה, יש בין השיניים זרוע או שוק.

      עם כל פגמיו, כאדם וכפוליטיקאי, בפער שבין המנהיגות להתנהגות, ברק ספוג בתובנה שחסרה לאחרים בצמרת הישראלית, למעט ציפי לבני העשויה להצטרף אליו אם תיווכח שהוא מכפיל כוח ולא מאיץ חלקיקים. ברק יודע שאין טעם בראשות הממשלה כשלעצמה ובתחזוקת הקיים. הכוח, השררה, המעמד - כל אלה מתאדים מהר ועלולים להירשם כאפס הישגים. מוטב להציב יעד, לשאוף אליו, לרתום את המערכת לכיבושו - או בהקשר הישראלי, לנסיגה ממנו. ההצלחה אינה מובטחת, אך גם כישלון עדיף על חידלון. כשהרקע ממלכתי ולא אישי, חתרן בלתי-נלאה אינו גנאי. הוא בדיוק מה שהציבור צריך.

      ח"כ עמיר פרץ באירוע של מפלגת העבודה בסמינר הקיבוצים ב-28 ביוני 2019 (ראובן קסטרו)
      מערך קטן עם מרצ. יו"ר העבודה עמיר פרץ (צילום: ראובן קסטרו)

      זה מה שהבין יצחק רבין, במהוסס בממשלתו הראשונה, כשהיה שבוי בין ותיקי המפלגה והשגחתה העליונה של גולדה מאיר לבין שמעון פרס שמימינו; וביתר שאת בשובו לראשות המפלגה והממשלה לאחר 15 שנות ביניים, כולל שיקום חלקי במשרד הביטחון. לכן, בהיותו בן 70, כבל את עצמו להבקעה מדינית בתוך שנה, רצוי בזירה הסורית ואם לא - בפלסטינית.

      זה גם מה שתפס שרון, בגיל 72 ו-18 שנה לאחר הדחתו ממשרד הביטחון. לא נותר לו זמן לבזבוז. מכאן הסכמתו למדינה הפלסטינית, כמגמתו המוצהרת של הנשיא בוש (הבן), בתוספת פינוי עזה וצפון השומרון.

      ברק, 18 שנה לאחר תבוסתו נגד שרון וכשמאחוריו גם תקופה בעייתית במשרד הביטחון, תחת אהוד אולמרט ובנימין נתניהו ובשותפות עם נתניהו במהלך הכוחני מול איראן (אף שבחשבון האחרון דומה שנתניהו השתוקק להפציץ וברק הצטייר כלהוט כדי להקשיח את מדיניות ממשל אובמה), אינו מוכרח לחקות במדויק את רבין ואת שרון. הוא כבר לא יחזור לבלפור; לכל היותר יהיה שותף במשולש ראשי-הממשלה עם מנהיגי הליכוד וכחול לבן, כפי שהיה רבין בממשלות פרס ושמיר. אבל כמו ב-1999 כשהבטיח לצאת מלבנון בתוך שנה (סד זמנים שניתן לחלוק על הגיונו לנוכח הקיפאון בזירה החשובה יותר, הפלסטינית) גם עכשיו ובתקתוקו הגובר של שעון חייו, יבוא לעבוד ומהר, להתקדם לשלום מאובטח, לא לדשדש ולהתמוסס בקטנות.

      בין המלצה להמלכה

      ההבדל בין ברק לבין בני גנץ הוא כמו בין החיקוי - של דיין, רבין ושרון - המתובל בנופך של מקוריות לבין החיקוי של החיקוי; בין זרם חשמלי של מסור לזה של מטען טלפון. זה לא יספיק לברק, גם במערך עם פרץ ומרצ כדי לחלוף על פני כחול לבן. זה עשוי להביא את כל אלה גם יחד למסה קריטית, אם ישקיעו פחות בתעמולה ויותר באיתור מצביעים מהססים, בהיסעים לקלפיות ובארגון יום הבחירות. ולא אסון אם כחול לבן לא תהיה גדולה מהליכוד. כרגע, כשאינו רוצה להבריח תומכים, זהו התנאי המוצהר של אביגדור ליברמן להמלצה על ראש המרכז-שמאל כמועמד להרכבת הממשלה, אך אין לבנות מגדלים על התשתית המילולית של ליברמן. כשייסגרו הקלפיות, ידברו הכוח והאינטרסים. ליברמן רוצה במפלת נתניהו; והבחירות האחרונות, האבודות, לימדו שלפעמים גם המלצה היא רק המלצה ושבינה לבין המלכה יכולה להשתרע תהום.

      נשיא ארה"ב טראמפ שב לבית הלבן, 30 ביוני 2019 (רויטרס)
      הדילר. טראמפ (צילום: רויטרס)

      המוקש האימתני ביותר בדרך להפלת נתניהו הוא מצבו הנואש, המסוגל לדחוף אותו להמר על עתידה של ישראל, כשמול הקילר של המרכז-שמאל יעמוד לצד נתניהו הדילר של הימין, דונלד טראמפ. נתניהו לכוד עתה בוודאות של מדרונו הפלילי ובסבירות של סופו הפוליטי. מאחר שהוא מזהה את עצמו עם המדינה ומאמין שבלעדיו יהיה רע עד נורא, הוא מסוגל לדחוף להפצצת איראן ערב הבחירות. התקדים יהיה הכור העיראקי, שלושה שבועות לפני בחירות 1981 וכשבגין לא רק פיגר בסקרי דעת הקהל מול פרס, שהתנגד לתקיפה, אלא גם נימק את עיתוי המבצע בכורח לממש את מדיניותו בטרם יגיע לשלטון יריב שלה. כמו נתניהו עכשיו, בעקבות נטישת ליברמן, החזיק אז בגין גם בתיק הביטחון, לאחר התפטרות עזר ויצמן.

      ממשל רייגן לא תמך בבגין בפרשת הכור - שתיקתו ערב ההפצצה נבעה מליקויים בהעברת המקל מממשל קארטר - אך טראמפ הוא ידיד פוליטי קרוב של נתניהו. כה קרוב, עד שהלוחמות הדגולות נגד הטרדה מינית, גילה גמליאל ומירי רגב, שכחו לתבוע מנתניהו לפרק את התפאורה של רמת טראמפ בגולן לנוכח טענותיה האמינות של העיתונאית ג'ין קרול שטראמפ כפה עצמו עליה לפני שנים.

      ראש הממשלה, בנימין נתניהו במהלך טקס האזכרה לחללי אלטלנה, בית העלמין נחלת יצחק, תל אביב 18 ביוני 2019 (ראובן קסטרו)
      עלול לדחוף להפצצה. נתניהו (צילום: ראובן קסטרו)

      החיבור בין טראמפ לנתניהו טוב לשניהם ולמתנחלים ומסוכן לישראל. ההזנה ההדדית בערוץ נתניהו-טראמפ עלולה להגיע לשיאה בתחילת ספטמבר, ומאחר שנתניהו מתחרט על הקדמת הבחירות, אפשר שמעומק ייאושו יקווה שהתגובה האיראנית על ההפצצה תגרום לדחיית חירום שלהן, במתכונת מלחמת יום הכיפורים. משאלתו לא תתממש - בפברואר 2001, למרות גל טרור, התקיימו בחירות שרון-ברק (לא לכנסת) כמתוכנן - אך הדאגה במקומה, כי הממשלה מאוישת כיום באסירי תודה לנתניהו מכיתת אוחנה-אמסלם ובבכירים מהם שלא יעזו למרוד באדונם. ישראל כץ, למשל, שר החוץ המריח ירושה מתקרבת, הוא כיצחק שמיר כשבגין השתטה לפלוש ללבנון. בפקידות הבכירה - ראש מוסד, ראש מל"ל, מבקר המדינה, נציב שירות המדינה - הנאמנות האישית לממנה נתניהו גוברת על המחויבות לישראל. המשוכה שהציבו גבי אשכנזי, מאיר דגן, יובל דיסקין והנשיאים שמעון פרס וברק אובמה בפני נתניהו (וברק, שהתלבט אז אם למנות את אביב כוכבי לראש אמ"ן) אינה קיימת כיום.

      ברק, שנחפז בקיץ 2007 לגרש את פרץ ולחזור למשרד הביטחון כדי להשתתף בתקיפת הכור הסורי, הפך עתה למחסום הקולני והיעיל ביותר בפני גחמות שערורייתיות של נתניהו; ואם המתחרה החדש בשוק ימריץ את המתקראים פקודיו ורעיו מכחול לבן להקיץ מתנומת חוני המעגל ולפעול ברצינות, מה טוב.