בשבוע האחרון, מאז שהחלה ההיערכות לקראת פרסום תכנית ממשל דונלד טראמפ לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, "עסקת המאה" של הנשיא טראמפ זכתה לאינספור גרסאות ווריאציות: בדיחת המאה, עקיצת המאה, אמבוש המאה, רק תבחרו. אחרי הצגת התכנית, נדמה שהתואר המדויק ביותר יהיה "מתנת המאה" של ממשל טראמפ. ראשית, לראש הממשלה בנימין נתניהו, שניצב בפני מערכת הבחירות הגורלית בימי חייו, ושנית, לימין בישראל ובארצות הברית, שם נמצא בסיס התמיכה של שני המנהיגים.
בחדר העמוס לעייפה בבית הלבן בו הוכרזה אתמול (שלישי) התכנית נזרקו הרבה מאוד דימויים תנ"כיים, תזכורת לכך שהתכנית היא עוד תוצר של הברית ההדוקה בין הבית הלבן ולשכת נתניהו שמתבססת על האינטרסים הפוליטיים החופפים והצולבים. טראמפ זקוק לתמיכה נלהבת של האוונגיליסטיים אוהדי ישראל כדי לזכות בכהונה שנייה, ונתניהו זקוק למתנחלים ולימין.
התכנית, שמציבה את הפרמטרים הידידותיים ביותר שישראל ידעה אי פעם בהיסטוריה של המו"מ מול הפלסטינים, לא צפויה להביא לפרוץ השלום באזורנו או לפתור אף בעיה פלסטינית. קשה לקרוא לה אפילו תכנית "שלום" שכן היא נוסחה במעמד צד אחד, ותלויה באוויי ישראל בלבד. אמנם, היא מציירת מפה עם גבולות ברורים למדינה פלסטינית עתידית שתקום על 70% מהגדה המערבית, קובעת שבירתה תהיה במזרח ירושלים ואף מעבירה לידי הפלסטינים כמה שכונות בבירה, אך מרוב תנאים להקמת המדינה הזו קשה לראות את היער. בכל יום אחר האפשרות להקמת מדינה פלסטינית הייתה מעמידה את הימין על הרגליים האחוריות, אבל הסיכוי שהפלסטינים יעמדו או יסכימו אפילו לחלק מדרישות הממשל שואף לאפס, וכך גם הסיכוי שישראל תצטרך לבצע ויתורים כלשהם בשטח. לכן, החגיגות בימין. המשמעות העיקרית והמיידית של התכנית היא אחת: אור ירוק אמריקני להחלת ריבונות מיידית בבקעת הירדן ובכל היישובים היהודיים ביהודה ושומרון.
אל תפספס
כמו העברת השגרירות לירושלים וההכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן, התכנית בעיקר מתאימה את מדיניות ארצות הברית למציאות בשטח, שעוצבה בעשור האחרון על ידי ממשלות ימין, ועוצרת את ההמתנה האינסופית למשא ומתן מדיני שיקבע את גבולותינו ועתידנו. כבר ביום ראשון הקרוב נתניהו מתכוון לאשר בממשלה החלטה על החלת החוק הישראלי במקומות הנ"ל, ואם לא תהיה התנגדות משפטית הוא ירכב עליה כל הדרך אל הבחירות (גם אם תהיה התנגדות משפטית, אגב, לביצוע מהלך דרמטי כל כך על ידי ממשלת מעבר, היא רק תשרת את הליכוד ואת נתניהו במאבקם נגד שלטון הפקידים והמשפטנים). ג'ארד קושנר, יועצו של הנשיא, קצת צינן אמש את ההתלהבות כשאמר שהוא "לא חושב" שישראל תספח ביום ראשון את בקעת הירדן ושאר ההתנחלויות. אך גם אם זה לא יקרה, בזמן הקצר שנותר עד הבחירות, נתניהו ישווק את ההישגים הכבירים שתכונית טראמפ העניקה לישראל, גניזת קווי 67, ביטול זכות השיבה והרעיון של עקירת יישובים, כהיסטוריה שרשומה על שמו, שמצדיקה את בחירתו מחדש.
אירועי היממה האחרונה יאלצו את כחול לבן לעשות חושבים לחודש האחרון של הקמפיין. בני גנץ אמנם התחמק מהאמבוש של נתניהו ושרד את הביקור בוושינגטון באפס נזקים, אך לא ברור איזה מענה יוכל לתת לסדר היום המדיני ההיסטורי שנתניהו מתכוון לדחוף עד השני במרץ, במיוחד במפלגה שבה יש קשת דעות מדינית רחבה, ומגומגמת, מיועז הנדל עד עפר שלח. אחרי שגנץ קרא בעצמו לנתניהו להחיל ריבונות בבקעת הירדן בהחלטת ממשלה עוד לפני הבחירות, הוא יתקשה למתוח על כך ביקורת, ובסוף יתברר שהוא אפילו תרם לכך במו ידיו, ואפילו נתן לטראמפ את השכפ"צ נגד טענת ההתערבות בבחירות.
במקביל, ההודעה של נתניהו על משיכת בקשת החסינות שלו מהכנסת, שמטה את הקרקע מתחת לכוונות של כחול לבן להשתלט על סדר היום עם דיוני החסינות. אמנם, זמן קצר אחרי משיכת הבקשה, לראשונה בהיסטוריה הוגש כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן בעבירות חמורות של שוחד, מרמה והפרת אמונים, אך בזמן הקצר עד הבחירות, קשה לראות את המשפט נפתח ואת נתניהו נדרש להתייצב בבית המשפט.
גם ב"ימינה" יצטרכו לחשב מסלול מחדש: נפתלי בנט, בצלאל סמוטריץ' ואיילת שקד בירכו אתמול על התכנית הידידותית למתנחל, ורק בשולי הדברים הזהירו מהקמת מדינה פלסטינית. אמנם, ישראל תידרש להקפאה מסוימת של בנייה בהתנחלויות בשטחי הגדה שמיועדים לאותה מדינה דמיונית, אך אל מול החלת הריבונות המסיבית שנתניהו מתכנן, ימינה יתקשו לממש את שם המפלגה ולשמור בחיקם את המתנחלים. גם כך, כל ראשי המפלגה ויתרו ממזמן על עמדה ערכית כלפי השחיתות של נתניהו והתייצבו מאחורי מהלכי החסינות שלו בגיבוי מקיר לקיר. לא ברור למה לימין ולמתנחלים להצביע לבנט, אם נתניהו הוא זה שמגשים את כל חלומותיו.
המפלגה היחידה, מלבד הליכוד, שיכולה לחכך ידיה בהנאה לנוכח עסקת המאה היא העבודה-מרצ, שקיבלה הזדמנות פז להבדיל את עצמה מכחול לבן בכך שתציב התנגדות ממשית לתכנית, בעוד גנץ וחבריו, שינסו עדיין לקרוץ לימין, רק ייגררו אחרי נתניהו.
באמריקה, אגב, ההצהרות הגרנדיוזיות של טראמפ ונתניהו לא הצליחו להדיח את הליך ההדחה של טראמפ מהכותרות הראשיות, והתכנית לא ממותגת כהיסטוריה אלא כעוד קוריוז של הממשל הפרו-ישראלי. את ישראל לעומת זאת, התכנית צפויה להסעיר בחמשת השבועות הקרובים. עדיין מוקדם לצפות אם וכיצד היא תכריע את הבחירות בישראל ואם היא תגרום לאיזושהי תזוזה בינגושית שתוציא את המדינה מהפלונטר, אך היא תקשה על כחול לבן למקד את תשומת הלב במצבו המשפטי של נתניהו ולהעביר אליה קולות מימין. מתנת המאה של טראמפ יכולה לספק לנתניהו חסינות מפני הקמפיין הנגדי.
