מפסטיבל השלום לתופי המלחמה: כשהסטטוס קוו של נתניהו מתערער

גל הטרור הרב-חזיתי בירושלים, הגדה ועזה פוצץ את בועת עסקת המאה ותוך שבוע וחצי, תרועות פסטיבל השלום בוושינגטון הפכו לתיפופי מלחמה. דיל המאה נגמע בצמא מימין ומשמאל, המתנחלים עולים על הגדרות כדי לדרוש סיפוח, ערביי המשולש מוחים בתוקף על סעיף חילופי השטחים והאוכלוסיות ובכחול לבן מגמגמים אם להכיר במדינה פלסטינית; בינתיים, הפלסטינים בעצמם קטעו את הוויכוח ומאיימים לייצר עבורנו מציאות ביטחונית מורכבת, שיכולה להימשך עד הבחירות.

אם לשפוט מניסיון העבר והסקרים הקפואים, להסלמה ביטחונית לא בהכרח תהיה השפעה; ראש הממשלה בנימין נתניהו כבר שרד שתי מערכות בחירות עם ירי על עזה, השרון ואפילו על תל אביב ושלושת הגנרלים של כחול לבן לא מצליחים למנף את 117 שנות הניסיון המשותף שלהם כדי להביס אותו אפילו בערי הדרום. אבל כשלצד בלוני התבערה בשמי הדרום, נזרקים אבנים ובקבוקי תבערה ברחובות מזרח ירושלים, רמאללה וחברון, הסטטוס קוו שהתרגלנו אליו עשוי להתערער.

ככלל, למרות הביקורת שהוא סופג מימין על הסיפוח, והחצים מכל כיוון על החיים הבלתי נסבלים בעוטף, סדר היום הביטחוני, כמו המדיני, משחק לטובתו של נתניהו. בעיקר כי הוא משתלט על השיח המשפטי והפלילי, שבו הוא גם נאשם שעומד להישפט בבית המשפט.

השיח הביטחוני גם מאפשר לו לאגף כמעט את כל יריביו בפינה של ממלכתיות: בכחול לבן מתקשים לבקר את מדיניותו כשהוא נצמד קרוב לזרועות הרמטכ"ל, ושר הביטחון הנלהב נפתלי בנט, שכבר לא יכול לזעוק על אובדן ההרתעה, רק ינסה להשתלב בתוך הפריים הביטחוני.

בתזמון מדויק מאוד, בדיוק בשבוע שאחרי עסקת המאה, בנט הוזמן השבוע לוושינגטון ומשם הוא נחת ישר לתוך הערכות מצב ביטחוניות. בעוד בכירי מועצת יש"ע מחו מחוץ למשרד ראש הממשלה בעצרות מחאה שדורשות ריבונות עכשיו, בנט התקבל במשמר כבוד בפנטגון ונפגש עם חברי קונגרס, ולא פצה פה בנושא. ככל שיימשך גל הטרור, הלחץ מימין לספח בתגובה יתגבר, אך מהצד השני, גם הסיכון הביטחוני שבצעדים חד-צדדיים יגדל, ובנט ונתניהו ימצאו את עצמם בסירה אחת. לטוב ולרע.

במהלך כל השבוע נתניהו קיים שיחות קדחתניות עם ראשי המתנחלים והבטיח להם שזה לא נגמר, יש עוד תקווה, הוא עוד משקיע מאמצים, ושמדובר בסך הכול באי הבנה טכנית. אך באחד מכנסי הליכוד הגרסה הכנה כבר יצאה לאור, ובקצרה - "נספח כשננצח". ערב ערב הוא עובר כעת ב-2-3 סניפים של הליכוד, וחוזר על נאום מהוקצע בו הוא משווק את התכנית של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כהישג חייו ואירוע היסטורי חסר תקדים. "גבירותיי ורבותיי, מהפך!", הוא מכריז ונזכר בממשלים העוינים שדרשו מישראל לעשות ויתורים קונקרטיים וממשיים ומהפלסטינים - "כלום, נדה". עכשיו, הממשל הכי ידידותי אי פעם לישראל הציב קודם כל דרישות לפלסטינים והמצב התהפך.

אם הוא לא היה מכריז בשבוע שעבר שהוא מביא לממשלה החלטה מידית על החלת ריבונות, הנאום הזה היה עושה לו את הקמפיין. רק שההבטחה הפזיזה שלו נתקלה באור אדום מהבית הלבן, והשאירה אותו עם בייס ימני רעב וכועס.

נתניהו דחה את הניסיונות להאשים את חתנו של הנשיא טראמפ, ג'ארד קושנר, בסיכול הסיפוח לפני הבחירות וטען שמדובר ב"קצר בתקשורת" בינו ובין השגריר בישראל, דיוויד פרידמן. "אם היה קצר, בוא תפתור את זה", אמר לו ראש מועצת יש"ע, דוד אלחיאני, בפגישה לילית סוערת השבוע. בלשכת ראש הממשלה עדיין מנסים להפוך כל אבן כדי לקבל איזושהי הכרה בריבונות חלקית לפני הבחירות, ובבית הלבן לא אדישים למצוקה וגם לא להדי מחאת המתנחלים, שנישאים בפי התומכים האוונגליסטיים של הנשיא טראמפ. כך שבשני צדי המערכת הפוליטית מעריכים שהסיפור עדיין לא גמור ועשויה להיות מחווה אמריקנית נוספת עוד לפני הבחירות.

רק שבינתיים, הגינויים הבינלאומיים לכוונות הסיפוח הולכים ומצטברים וההסלמה הביטחונית מספקת תפאורה בוערת להופעתו של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן בשבוע הבא במועצת הביטחון של האו"ם, שם הוא מקווה להעביר הצעת החלטה נגד עסקת המאה, שתופל על ידי וטו אמריקני, אך בכל זאת תהיה בה משמעות הצהרתית. בין הזירה המדינית והביטחונית, חלומות הסיפוח ככל הנראה יידחו לאחרי הבחירות, אם בכלל.

נתניהו הוא שמרן במובן המסורתי של המילה; הוא מעדיף את המוכר והבטוח על פני הרפתקאות לא צפויות, מתנגד וזהיר מפני שינויים גדולים, וביסודו לא מאמין שטבע האדם - או האזור - יכול להשתנות. כיאה לשמרן, במשך עשור שלם, הוא שמר על סטטוס קוו בזירה הפלסטינית: למרות המאמץ האדיר של ממשל אובמה להביא הישג בתהליך השלום, לא הוקמה מדינה פלסטינית, ישראל לא נסוגה משטחים והעמיקה את האחיזה שלה בשטח דה פקטו, אך גם לא הלכה את הצעד הנוסף לעבר סיפוח חד-צדדי, מתוך הבנה ברורה של נתניהו את הסכנה הדמוגרפית שבהקמת מדינה דו לאומית. חבורת בנט-שקד-סמוטריץ' העלתה אינספור הצעות חוק ויוזמות להחלת ריבונות בשנים האחרונות, וכולן נבלמו. ותמיד היה לו מישהו אחר להאשים: אובמה, קרי, ציפי לבני, מערכת הביטחון או בית הדין הבינלאומי בהאג.

בלהט קמפיין הבחירות הגורלי, השמרן יצא מעורו, התעלם מכל האזהרות המוכרות והתכוון באמת לחצות את הקו האדום שאותו לא חצה עד היום. רק שהוא מיהר לחגוג ולא תיאם את המהלך עם קושנר, שזכה לקיתונות של מחאה ממדינות ערב, ראה איך תכנית השלום שלו מתפרקת עוד לפני שהושקה, ובלם את יוזמות הסיפוח. הוא יתפוס כעת את מקומם של קלינטון, אובמה ואחרים, כמי שאילץ את נתניהו - או שמא בסתר לבו סייע לו - לשמור על שמרנותו ועל הסטטוס קוו. בתווך, הוא גם חילץ את כחול לבן מצרה גדולה ומפיצוץ אידיאולוגי משמעותי שיכול היה להביך את המפלגה ולחשוף את הגמגומים והזגזוגים הפנימיים גם בצמרת. מעפר שלח ועד יועז הנדל בקצה הנגדי, ישנם אגפים בכחול לבן שעבורם מהלך של סיפוח או החלת ריבונות חד-צדדית זה ייהרג ובל יעבור, לכל אחד מהצדדים.

ואם כבר בסטטוס קוו עסקינן, הערה לסיום על הקיפאון המוחלט בסקרים, שמלמד שלא משנה איזה שפן נתניהו ישלוף מהכובע או עם איזה מנהיג מוסלמי אקזוטי עוד יחמם יחסים, מפת המנדטים אינה משתנה. הקשב הציבורי נמוך, ובמערכת בחירות שלישית תוך שנה, אין מספיק זמן בשביל שינויי עמדות או תזוזות משמעותיות.

האתגר העיקרי היחיד של שתי המפלגות הגדולות, ובכלל של שני הגושים, יהיה מיצוי שיעורי ההצבעה. כלומר הוצאת כמה שיותר תומכים מזוהים מהבית, והוא יתמקד בשלושה-ארבעה ימים לפני 2 במרץ, אבל גם בשיעורי תמיכה מקסימליים לא בטוח שתהיה הכרעה. כך שגם אחרי הבחירות, המערכת הפוליטית תהיה כנראה שבויה באותו פלונטר מתסכל. הכול עומד במקום, והדבר היחיד שמתקדם בזחילה היא ההתקרבות של נתניהו לספסל הנאשמים בבית המשפט.