בזמן שגנץ נמלט מאחריות, חולדאי נכנס לתפקיד המושיע התורן

יותר ממיליון בוחרים בגוש המרכז-שמאל צפו אמש (שלישי) במרקעי הטלוויזיה, בגרסה ישראלית של הסרט "דלתות מסתובבות": מדלת אחת יצא זה שהבטיח להושיע אותם לפני שנתיים, ובדלת אחרת נכנס זה שמבטיח לעשות את זה עכשיו; בדלת אחת "כחול לבן" בדרך לסיים את דרכה ההיסטורית, ומדלת אחרת מגיחה לעולם מפלגת "הישראלים".

יו"ר כחול לבן, בני גנץ, יצא בפעם הראשונה לתקשורת מאז האירועים הדרמטיים שהובילו לפירוק הממשלה ופיזור הכנסת בשבוע שעבר; וכמה דקות אחר כך ראש עיריית תל אביב רון חולדאי תפס את המצלמות להצהרת כוונות ראשונה.

ובין שתי הדלתות דילג אבי ניסנקורן, בקרוב שר המשפטים לשעבר. ניסנקורן קיבל מגנץ את המקום הנכון בזמן הנכון, והקו העצמאי שהוביל במשרד המשפטים בשמונת החודשים האחרונים הפך אותו לתקוותם האחרונה של מאוכזבי כחול לבן ולמקפיץ הפיוזים המרכזי בבלפור. וגם - לשחקן מרכזי ומכריע בהדרדרותה של ממשלת נתניהו-גנץ לעבר תהום, ולגניזתו הסופית של חלום הרוטציה.

בשונה משאר חברי מפלגתו, ניסנקורן הוא פוליטיקאי ממולח שיודע לזהות הזדמנויות ולמקסם אותן. ההחלטה שלו לעזוב את גנץ ולחבור לחולדאי מסמנת עבור מחנה ה"לא ביבי" את הציר המסתובב בין העבר והעתיד.

יו"ר כחול לבן נשא אמש את אחד הנאומים התקיפים והזועמים שנשא בחייו הפוליטיים. אפשר להבין אותו. בשבוע האחרון הוא איבד את הסיכוי היחיד שהיה לו להתמנות לראש ממשלה, חטף הרים של השמצות וביקורת, וחווה משבר מנהיגות קשה בתוך מפלגתו.

כמחצית מחברי כחול לבן הביעו בו חוסר אמון, ולא מתכוונים להמשיך אתו בבחירות הבאות. שלישיית הח"כים המורדים: אסף זמיר, מיקי חיימוביץ' ורם שפע, שהצביעו נגד החוק לדחיית אישור התקציב ביום שלישי שעבר, נשאו את נס המרד, ואליהם הצטרפה גם ח"כ מיכל קוטלר-וונש, ויחד עם ניסנקורן תעזוב גם ח"כ עינב קבלה, מקורבתו.

"מי שרוצה - שילך", אמר גנץ כשניסה אתמול לפטור באגביות מלאכותית את הפורשים כמחפשי שריונים וכסאות. רק שהמכה המנהיגותית הקשה ביותר מגיעה הישר מצמרת המפלגה - השרים הבכירים הוציאו לו כרטיס צהוב. ניסנקורן עובר לחולדאי, גבי אשכנזי צפוי להודיע על הפרדת כוחות, ושר המדע יזהר שי, שנחשב לחבר אישי ומקורב של גנץ, עדיין לא החליט אם הוא ממשיך אתו.

הם אלה שפירקו עם גנץ את כחול לבן ודחפו והגנו על החלטתו להיכנס לממשלה עם נתניהו, הם אלה שליוו אותו בצמתי קבלת ההחלטות הדרמטיים שחלפו מאז, במאבקים על ההפגנות ועל עצמאות שלטון החוק, בבלימת הסיפוח, ובקרבות קבינט הקורונה.

מה שהכריע את שלושתם - הם הקרבות הקלוקלים שהוא ניהל על כללי המשחק בממשלה: האיומים הריקים, ההססנות והפשרנות, הרמאויות וההסתרות. כל אחד מהם בתחומו ודרכו, חשב שגנץ צריך לנקוט בקו הרבה יותר לוחמני, פעיל ואקטיבי מול נתניהו, ואת כולם הוא הרחיק ומידר מהמגעים החשאיים להצלת הממשלה, שנוהלו על ידי מקורבו, מנכ"ל משרד רה"מ החליפי, הוד בצר.

אתמול התברר שהחשדנות של סביבת גנץ לגבי ניסנקורן ומניעיו הנסתרים היתה במקומה, הוא אכן חישב במקביל את צעדיו הפוליטיים הבאים. רק שמה שגרם לו להגביר את מאמציו הוא הסחר-מכר שבצר ניהל בסמכויותיו ובמינויים המשפטיים בתמורה להבטחת הרוטציה.

עם אשכנזי, שלא הוציא מילה פוליטית מפיו בפומבי מאז חודש אוקטובר, הסיפור שונה. הוא שיגר לנתניהו אז אולטימטום: "חלאס, נגמר!", שהיה אמור להלחיץ את המערכת ולהפוך את איום הבחירות לממשי, אבל גנץ התמהמה בקבלת ההחלטות ולא סיפק את הסחורה.

בניגוד להכפשות התמידיות מהליכוד, לאשכנזי אין שום תכנית מגירה סודית להדחה של גנץ, והוא שמר על כבוד ונאמנות לאורך כל הדרך. יש בכחול לבן מי שקיווה שבאותה ג'נטלמניות גנץ יפנה עבורו את המקום הראשון, וייתן לאשכנזי הזדמנות להנהיג ולשקם את המפלגה.

אבל גנץ, בינתיים, מסרב להכיר בכישלונו, נחוש להילחם על כבודו, ומעדיף שכחול לבן תסיים כארוחת שאריות ולא תשוקם על ידי מי שעשויים להתגלות כמוכשרים ממנו. מאחוריו נותרה כעת חבורה מצומצמת של 8-9 שרים וח"כים - יותר מועמדים ממנדטים בסקרים וחלק מהם, ובעיקר השרות - מירב כהן, פנינה תמנו שאטה, ואורית פרקש - הן סחורה פוליטית מבוקשת.

כדי לשמור על החברים שנותרו ולהבטיח להם אופק פוליטי שימנע את המשך הנשירה, הוא יהיה חייב לפעול מהר ומיד כדי להפוך לשחקן רלוונטי בשוק החיבורים והאיחודים, לפני שהוא יורד מתחת לאחוז החסימה וכושר המיקוח שלו ירד.

את כל הכעס והתסכול גנץ הוציא במלים קשות על נתניהו שרימה אותו, ובזעם על "בכיינים, צייצנים ומקלידים", שביקרו אותו על כך שהוא האמין לו. במסגרת הטרנד העכשווי של בדיקת עובדות, הנאום שלו חשף לכל הפחות מציאות חליפית שהוא ובוחריו לשעבר רואים לנגד עיניהם. הטענה שההישג הכי גדול של כחול לבן הוא "סיום דרכו הפוליטית של נתניהו" די זועקת לשמים, כשהנ"ל יושב בנוחות בכיסא ראש הממשלה לפחות עוד שלושה חודשים.

וכשהוא מתחייב שבסוף הבחירות האלה הוא יסיים את תפקידו - לא צריך לפשפש עמוק בארכיון כדי לגלות שהוא כבר הבטיח את זה, ובסוף סייע לו להמשיך. גנץ הכריז על "ניקוי שולחן", אבל הוא האשים רק אחרים, לא לקח אחריות, לא הישיר מבט ולא ניצל את הבמה לצעד בסיסי של פיוס עם הבייס המקורי שלו - שמחוזר כבר בידי משיחים חדשים.

הנאום של חולדאי תוכנן במקור לפתוח את כותרות המהדורות בשעה 20:00, אבל ההמתנה לסוף דבריו של גנץ לא היתה באמת חשובה. את ההישג הפוליטי הראשון שלו הוא השיג עוד לפני שעלה לנאום, כשהודיע בצהריים על גיוסו של ניסנקורן כמספר 2 במפלגת "הישראלים".

גנץ עוד קיווה לשכנע את ניסנקורן לא לנטוש את ספינת כחול לבן הטובעת, יאיר לפיד חיזר באינטנסיביות עם הצעה למקום השני ביש עתיד, ועמיר פרץ הציע להמליך אותו בראשות מפלגת העבודה בתמורה לתמיכה בנשיאות. בצדק או שלא, ניסנקורן הפך לשם הכי חם בשוק המרכז-שמאל, וחולדאי גבר על כולם וסגר את המכרז מוקדם מהצפוי.

זה מהלך פתיחה שמייצר תחושה חזקה של דה ז'ה וו לינואר 2019, ולשעות שקדמו לנאום הבכורה של בני גנץ, אז נודע על תוספת חיזוק - הסכם עם מפלגת תל"ם של משה יעלון. כמו אז, גם היום החיבור עם ניסנקורן נועד לייצר מומנטום ראשוני שיקפיץ את "הישראלים" למעלה בסקרים, וימצב את חולדאי כמתחרה מוביל על הובלת השמאל-מרכז.

במקרה או שלא, אותם יועצים אסטרטגיים שבנו את גנץ ואת חוסן לישראל לפני שנתיים, טל אלכסנדרוביץ' ואיתי בן חורין, הם מנהלי הקמפיין של חולדאי הפעם. רק שהמועמד שאתו הם עובדים הוא לא טירון, אלא פוליטיקאי מיומן ומשופשף.

המילה היחידה שלא הושמעה בנאום הבכורה של חולדאי היא "נתניהו", אבל הביטחון העצמי והתקיפות שהוא דיבר בה הזכירו אותו לפרקים, במיוחד בחלק בו התרברב על כך שהפך את תל אביב מעיר מוזנחת שתושבים נוטשים אותה, לא פחות, לעיר פורחת ומבוקשת ב-22 שנים.

המסרים והעקרונות שהציג - בעד שלטון החוק, נגד שחיתות, וכו' לא הותירו מקום לספק לאן פניו - לראשות גוש המרכז-שמאל, ברשימה שתשדר ניסיון, ניהול ועשיה. אחרי ניסנקורן, חולדאי צפוי להודיע בימים הקרובים על מצטרפים חדשים, מעולמות הקורונה, בשאיפה להחזיר הביתה חלק מקולות המחנה האבודים שנדדו לעברם של גדעון סער ונפתלי בנט, ולתפוס פער בסקרים שיאפשר לו לבלוע לתוכו עוד איחודים וחיבורים ולהמשיך לצמוח.

ערב ההצהרות הטלוויזיוני של גנץ וחולדאי השיק את המסע המפרך שיעבור בחמשת השבועות הקרובים על גוש המרכז-שמאל, עד לסגירת הרשימות ב-4 בפברואר. בעוד הגוש מוצף באגו יותר מאי פעם: יאיר לפיד, חולדאי, גנץ, עפר שלח, שאריות מפלגת העבודה ומרצ, וכל זאת עוד מבלי שהזכרנו את הכוכבים שמחכים בחוץ כמו הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט או ציפי לבני, שלא החליטו אם לקפוץ למים.

כולם מתחרים על מאגר קולות מוגבל, והמציאות תאלץ לפחות חלק מהם לשלב ידיים בהמשך כדי לשרוד. ככל שחולדאי יצבור תאוצה, הוא ינגוס בכוחם של יש עתיד ומרצ, ויהיה בעמדת מיקוח משופרת כדי לקבל אחרים במחירים מופחתים.

אבל מי שנמצא הכי בסכנה זה גנץ - שקרוב יותר מכולם לאחוז החסימה ונעדר בייס אמיתי ויציב. הצלחה גדולה של חולדאי יכולה לסובב עליו את הדלת, בלי דרך להסתובב בחזרה.