אני מכיר בנימין נתניהו אחר לגמרי. אם מישהו היה אומר לי לפני שנתיים־שלוש שהאיש יכניס לכנסת על גבו את איתמר בן גביר, תלמידם של הרב כהנא וברוך גולדשטיין, ואת מפלגת נעם החשוכה וההומופובית, הייתי מגחך. אם מישהו היה מספר לי, באותה נשימה, שהוא ינהל רומן לוהט עם התנועה האסלאמית, המפלגה־אחות של חמאס, הסניף הישראלי של האחים המוסלמים, הייתי מלשין עליו לפסיכיאטר המחוזי. החזיונות הללו מתגשמים כעת מול עינינו. זה לא מפריע לחסידיו השוטים של האיש להמשיך לצווח על כל מי שמעז להחליף מילה עם ערבי מזדמן בכיכר העיר ("אבתיסאם מראענה!!"), או על הגיהוק האחרון מבית מדרשה של ניקול ראידמן, שמאשימה את אביגדור ליברמן בשנאת הומואים (כן, אבל להכניס את ההומופובים של נעם לכנסת זה סבבה).
הפייק הטרי ביותר של בלפור הוא סיפור "העריקים". זה החל, כרגיל, בתחנת השידור הצבאית. פרשן "קול הרעם" הכריז שלביבי יש כבר עריקים. איפה? איפה שתגידו. אצל גדעון סער, אצל נפתלי בנט, אצל בני גנץ. בהבל פיו, טינף את כולם. ובמציאות? במציאות אין לביבי אף עריק. אם היו לו עריקים, הייתה לו ממשלה. שלוש פעמים הוא היה קרוב לתוצאה הנכספת. בפעם הראשונה היו לו 60 מנדטים. הייתה חסרה לו יד אחת והוא לא השיג אותה. בפעם השלישית הוא הצליח לגייס עריקה אחת - אורלי לוי־אבקסיס, אבל זה לא הספיק. הוא נאלץ ללכת לממשלה פריטטית ולוותר על מחצית השלטון, כולל רוטציה. הוא לא שקל לקיים את הרוטציה, מה שלא מפריע לו להכריז עכשיו ש"העם מאס ברוטציה". אומללה שכזאת. נקברה בטרם נולדה.
לקריאה נוספת בנושא
כשיש עריקים, אף אחד לא מכריז על קיומם כדי לא לשבש את העריקה. כשאין עריקים, מחוללים מהומה כדי לייצר ייאוש בקרב המצביעים הפוטנציאליים של סער, בנט או גנץ. שיטה נתניהואית ידועה. אני, במקום נתניהו, הייתי מודאג מהכיוון ההפוך. אם לא יגיע ל־61 הפעם, טובים הסיכויים שאצלו בבית יקומו כמה אמיצים שיגידו "עד כאן". אי אפשר להמשיך להתעלל במדינה. הנח לנו.
הטינוף התורן
עוד עניין שהחל בתחנה הצבאית, מפיו של העסקן־בחשן שהשתלט עליה, הוא הטינוף התורן על האויב המזדמן של בלפור. הפעם לוהק לתפקיד גם שחקן זר, רב־אלוף אביב כוכבי שמו. סיפור המעשה בקיצור נמרץ: לנוכח ההתפתחות האיומה שבמסגרתה החליט בית המשפט הבינלאומי הפלילי בהאג לחקור פשעי מלחמה של ישראל, הוחלט שהנשיא ראובן ריבלין והרמטכ"ל כוכבי ייצאו יחדיו למסע דילוגים באירופה, יפגשו את המנהיגים ויבהירו להם את האמת.
האזרח מס' 1 והחייל מס' 1 יוצאים להגן על כבודם של קציני וחיילי צה"ל. רעיון מבריק, ליהוק נהדר, מה כבר יכול להשתבש כאן? אופס, יש בעיה. בבלפור לא סובלים את הנשיא. אגב, זה לא בהכרח האדון. זה יותר הגברת. בית הנשיא פנה לכל כלי התקשורת בהצעה לצרף כתבים לנסיעה. רובם נענו. עלות הנסיעה הייתה נמוכה, והערך העיתונאי ברור. גלי צה"ל, שמשגרים כתב מטעמם לכל גיהוק של נתניהו, לכל רבע גיחה לבירה כזו או אחרת של הזוג המלכותי, התעלמו מהפנייה.
בית הנשיא שיגר פנייה נוספת, לאחר שהתברר שגל"צ לא ציוותו כתב לנסיעה. ההתעלמות נמשכה. במקום תשובה, הגיעה שאילתא מבית היוצר של יעקב ברדוגו, טינוף כזה או אחר על דברים שאמר הנשיא בוועידת "בשבע". זו הייתה התשובה של בית הנשיא: "תועמלנות פוליטית אינה הופכת פרשנות עיתונאית, ושקרים לא יהפכו אמת, גם אם ישובו ויחזרו עליהם בעלי עניין פוליטי חסרי אחריות".
הברדוגו לא הסתפק בזה. שליטתו על התחנה הצבאית מוחלטת והוא ישב וטינף את הרמטכ"ל, ש"הפך פוליטי" והצטרף לנשיא, "ובעיקר לנשיא הספציפי הזה!", וכן הלאה. על הדרך הוא ממשיך לעלוב בכתבי התחנה ההמומים בשידור חי, בכל פעם שנדמה לו שמישהו מהם רומז על צל צלו של דבר ביקורת בכיוון השלטון. אני שואל את עצמי מה יספר שמעון אלקבץ, בובת הסמרטוטים המכונה גם "מפקד גלי צה"ל", לנכדיו. אני משתתף מראש בצערם.
אז מה עושים? נלחמים. לא מוותרים. יוצאים להצביע. דואגים שכולם, כולל כולם, ייצאו להצביע. אם אתם מכירים אנשים שמהססים אם להצביע, קחו אותם לקלפי על הגב. אם אתם מכירים ליכודניקים שמבינים את המצב אבל צריכים טפיחת עידוד או דחיפה אחרונה, אל תרפו מהם. רבים מכם שואלים אותי למי מצביעים. התשובה: למי שרוצים להצביע.
הטור המלא - היום במעריב