הנאמנות גברה על הליכודיות, ישראל השנייה ניצחה את הראשונה, אבל נתניהו לא כיסח את הדילים

שרשרת הנאמנות המוזהבת בדמותו של בנימין נתניהו, שהפכה לגימיק המפורסם ביותר בפריימריז של הליכוד, לא הביאה מזל גדול למועמדת שקידמה אותו: היידי מוזס, שקיוותה להתברג במשבצת האישה החדשה, קיבלה מאות קולות בלבד, והגיעה לאחד המקומות האחרונים ברשימה. אך מהתבוננות בתוצאות הפריימריז עולה כי התליון המוזהב היה למעשה סוג של סמל, וקריאת כיוון לקראת שינוי פניה של הרשימה. כל אחד מחברי החמישייה הראשונה והיוקרתית, מיריב לוין עד אמיר אוחנה, היה יכול לענוד אותה בגאווה: כולם הפגינו בשנים האחרונות מסירות ונאמנות כמעט טוטליים למנהיג המפלגה.

בחירות 2022 - כל העדכונים בעמוד הבחירות של וואלה!

לוין, אלי כהן, יואב גלנט, דודי אמסלם, ואמיר אוחנה תפסו את מקומם של אנשי הצמרת המסורתיים בליכוד: יולי אדלשטיין וישראל כץ כבשו את המקומות הראשונים בפריימריז הקודמים ב-2019 והפעם הגיעו רק לעשיריה השנייה. שניהם רואים עצמם כיורשים של נתניהו ומחכים כבר שנים ליום שאחריו. אדלשטיין, שקרא תיגר על מנהיגותו בשנה שעברה וניסה לאתגר אותו בעת צרה, נענש ונדחק לאמצע העשיריה השנייה; כץ איבד את המאחז שלו בצמרת ונבחר רק לתחילת העשיריה השנייה. לפני כחודש, כץ הובך מהסרטון בו הוענק לו התליון של נתניהו ומיהר לצייץ "אני לעולם לא עונד שרשראות".

ואכן, את מבחן הנאמנות של מתפקדי הליכוד הוא לא עבר. מי שהצטיין בו בהצלחה פנומנלית, לעומתם, הוא יריב לוין, שזכה במקום ה-1 וקיבל 60% מסך הקולות, בפער עצום מכל מי שבא אחריו.
לוין מטפס בליכוד מאז 2009 בחריצות ובעקביות ובשנתיים האחרונות הפך לאיש האמון של נתניהו, המוציא והמביא, המקורב האולטימטיבי. קרבתו לנתניהו אף מסמנת אותו כיורש עתידי, והשטח הליכודי אמר גם הוא את דברו והביע בו את אמונו.

גם מירי רגב, שבפעם הקודמת סגרה את החמישייה הראשונה, התדרדרה הפעם לחמישייה השנייה. היא שמרה על מעמדה כאשה החזקה בליכוד, אך שילמה מחיר על התקררות יחסיה עם נתניהו, בין השאר בעקבות ריאיון שנתנה בשנה שעברה בו הכריזה, בטרם עת, על כוונתה להתמודד על הנהגת הליכוד ביום שאחרי נתניהו. באותו ריאיון, רגב מתחה ביקורת על הליכוד שבוחר מנהיגים עם "דנ"א לבן", והצהירה שהיא תקים את "ברית האליטות המזרחיות" במפלגה.

תוצאות הפריימריז מלמדות שהנבואה של רגב על מהפכת תור הזהב בליכוד אכן התגשמה: בעשיריה הראשונה יש ייצוג של 50% ליוצאי עדות המזרח. נציגי ישראל השנייה - אלי כהן, אוחנה, אמסלם, רגב, ומיקי זוהר - תמיד היו במפלגה אבל עכשיו השתלטו על הצמרת וכפו עליה ייצוג הולם.

הנאמנות לנתניהו הייתה גם המפתח להצלחת הפנים החדשות וגם לזינוקים הגדולים של הח"כים המכהנים בתוך הרשימה: יואב קיש קפץ מהמקום ה-20 ב2019 למקום ה-6; בדרך, הוא תמך בהתמודדות של גדעון סער מול נתניהו על ראשות המפלגה, אך מאז חזר בתשובה, עשה פניית פרסה והפך לאחד ממגניו הגדולים, ובשנה האחרונה שימש כבא כוחו במאבקי האופוזיציה בכנסת.

שלמה קרעי, שהתמודד לראשונה ברשימה הארצית, זינק לתחילת העשיריה השנייה. גלית דיסטל אטבריאן, ששוריינה על ידי נתניהו בפעם הקודמת, הפכה במהרה לאחת הלוחמות הגדולות שלו בכנסת ובאולפנים, ועם ותק של שנה וחצי בלבד עקפה ליכודניקים ותיקים כמו צחי הנגבי, וקטי שטרית שנדחקו למקומות לא ריאליים. במקומם התברגו לרשימה שני ביביסטים גאים ומוצהרים שבנו קריירה בשנים האחרונות באולפנים בהגנתם על נתניהו בכל מחיר - בועז ביסמוט וטלי גוטליב. גוטליב צפויה לחזק את המקהלה הליכודית של לוין, אמסלם, דיסטל וקרעי נגד מערכת המשפט.

הנאמנות לנתניהו גברה בהרבה מובנים על הליכודיות השורשית, אך בניגוד לציפיות המוקדמות של נתניהו, הדילים המאורגנים וקבוצות הכוח לא קרסו ולא נפלו. חיים כץ ודוד ביטן התברגו שניהם במקומות מכובדים ברשימה - כץ שמר על מקומו בעשיריה השנייה והצליח להביא לבחירת מקורבתו, אתי עטיה, במקום ריאלי. עטיה עקפה ליכודניקיות מוכרות ואהודות כמו קטי שטרית וקרן ברק - ורק בזכות הדילים.

ביטן התקדם כ-6 מקומות לעומת התוצאה הקודמת. למרות שנתניהו נכנס איתו לעימות חזיתי בניסיון למנוע ממנו לקדם מועמדים משלו ולצבור מאחזי כוח, ביטן הצליח לחזק את כוחו והמיקום הסופי שלו הוא הפגנת שרירים.

את ההישג העיקרי על ביטן, נתניהו רשם עוד לפני שנפתחו הקלפיות, כשבית המשפט המחוזי פסל בדקה ה-90 את מועמדותו של דודו לניאדו, שנודע לשמצה בשל עברו הפלילי שכולל הרשעות בתקיפה ובפריצה. נתניהו נלחם בעור שיניו כדי למנוע מלניאדו מלרוץ ולהיבחר, מחשש שהוא יכתים את הליכוד ויפגע במאמץ האסטרטגי המרכזי שלו בבחירות - להחזיר הביתה מנדט אחד או שניים של ימין מתון וממלכתי. יריביו של נתניהו ציפו בכיליון עיניים לבחירתו של לניאדו, כדי להשיק קמפיין השחרה נגטיבי בכיכובו של הפנים הפליליות החדשות של הליכוד; הפסילה שלו הורידה לליכוד אבן גדולה מהלב.

נתניהו היה מוטרד ומודאג מאוד מכיסי התנגדות שבכירי הליכוד, הכצים וביטן, להקים עם המועמדים החדשים שנבחרו במחוזות הגיאוגרפיים. הוא שינה את שיטת הבחירות והעביר את הבחירה מחברי המרכז למתפקדים כדי לצמצם את כוחם של הדילים, תמך פומבית במועמדים בטוחים, ובחש בעתירות ופסילות במוסדות השיפוטיים של הליכוד. התוצאות מלמדות שהמאמץ נכשל, ואף עלול לפעול נגדו כבומרנג ביום מן הימים: כץ הצליח להכניס את מקורבתו אתי עטיה לכנסת והדיל בינו ובין ביטן הכניס גם את נסים ואטורי שנבחר במחוז הגליל והעמקים. בסביבת נתניהו חוששים שהמטענים שהותירו מאבקי הפריימריז יובילו להקמת סיעה פנימית שתעשה בעיות אחרי הבחירות, עד כדי התפלגות וחבירה לגדעון סער במחנה הנגדי.

אצל נתניהו קיים חשש גם מהמנצח במחוז דרום, שלום דנינו, שישובץ במקום ה-22, שנחשב למקורב לסער, ומהמועמד שזכה מההפקר של לניאדו במחוז תל אביב, אושר שקלים, למרות שהמקום ה-38 עדיין לא ריאלי. במקום ה-26, השמור למחוז דן, ישובץ חנוך מיליבצקי, נציג קבוצת "קבלה לעם" שפקדה בשנים האחרונות אלפי מתפקדים לליכוד והפכה לאחד הכוחות המאורגנים החזקים ביותר במפלגה. לשמה של קבלה לעם, שמתוארת לעתים ככת, נקשרו בשנים האחרונות שורה של חשיפות שליליות, שעשויות להביך את הליכוד במרוצת הקמפיין.

בין הנאמנות ובין הדילים, שיעורי ההצבעה הגבוהים בליכוד, קרוב ל-80 אלף איש, משקפים את הפרמטר אולי הכי חשוב בעיצוב התוצאות: השטח. מלבד היותה נאמנה, החמישייה הראשונה היא גם חמישייה חרוצה, שכיתתה את רגליה בין סניפים ופעילים במרוצת כל השנה, ולא רק לכבוד הפריימריז. ההצלחה המסחררת והמפתיעה לכאורה של אלי כהן נזקפת גם היא לעבודה אינטנסיבית מול הפעילים, וכך גם גלנט, עוד אחד מפליטי כולנו, שנהנה גם מהיוקרה של הטיקט הביטחוני. גם ניר ברקת, היורש היחיד ששרד בצמרת, ומיקי זוהר, שטיפס ב-12 מקומות לעומת הדירוג ב-2019, עשו זאת בזכות עבודת שטח מקיפה וקשר עם המתפקדים החופשיים.

זו הפעם הראשונה זה 12 שנים שהפריימריז בליכוד מתקיימים באופוזיציה, וגם לכך הייתה כנראה השפעה: בעבר, לשרי המפלגה שישבו בממשלה היה יתרון מובנה על פני הח"כים, בהשפעה ובג'ובים, אך רבים מהשרים לשעבר - כץ, גילה גמליאל, אופיר אקוניס והנגבי איבדו עם השלטון גם חלק מהיתרון שהיה להם בשטח. ח"כ לשעבר דני דנון, לעומתם, רשם קאמבק מרשים, שבע שנים אחרי שעזב את הכנסת לטובת תפקיד השגריר באו"ם. גם בניו יורק, דנון דאג לתחזק את מחנה הפעילים שלו, ומאז ששב לארץ לפני כשנתיים, הוא הרים אותו מחדש למעלה, והגיע למקום ה-13.

כך שהנאמנות לנתניהו עדיין אינה חזות הכול. היא הפכה אמנם לגורם מרכזי בהצבעת המצביעים החופשיים בליכוד, אבל היא לא גברה על השטח או הדילים. ובעיקר, היא לא טרפדה את מה שהוא רואה כאיומים עתידיים ממאחזי הכוח, שהפריימריז הותירו בהם שדות חרוכים.