לציבור הערבי נמאס להילחם על מקומו בפוליטיקה הישראלית

إدارة الظهر للمواطنين العرب, تجاهلهم علنا ​​وتحويلهم إلى مجرد "مقاول تنفيذي" ضد نتنياهو ، دفعهم إلى الاعتقاد بأن اليهود "يريدون اللعب بمفردهم". إذا ، ما العجب من أن نسبة تصويت عند الجمهور العربي في الانتخابات المقبلة ، حسب التقديرات ، ستنخفض إلى نسبة 40% وهي الادنى على الاطلاق

ימים לא פשוטים עוברים על הפוליטיקה הערבית בישראל לקראת הבחירות. בזמן שכל מנדט יכול להכריע את המערכה ולקבוע איזו ממשלה תוקם כאן - אם תוקם כזו בכלל - הסקרים האחרונים מנבאים שפל חדש בהשתתפות הציבור הערבי בבחירות. נכון לעכשיו, לא מעט סוקרים מעריכים ששיעור ההצבעה בחברה הערבית יעמוד על שפל חסר תקדים של כ-40% ואף נמוך יותר, בהתאם להתפתחויות הפוליטיות. השפל הקודם עמד על 44.6%, בבחירות מרץ 2021.

תחילה, חשוב לסייג: נתוני הסקרים נערכים חודשיים לפני הבחירות, ומוקדם עדיין לחרוץ את גורל המערכה ואת שיעורי ההצבעה בחברה הערבית. יחד עם זאת, אין צל של ספק שנתונים אלה יכולים להצביע על מגמה שהולכת ומתרחבת בקרב החברה הערבית, שאי אפשר להתעלם ממנה: הבעת אי-אמון במערכת הפוליטית הארצית וביכולת להשפיע על המשחק הפוליטי במדינת ישראל. כך, שבזמן שהאזרחים הערבים יוצאים באחוזים גבוהים בבחירות המוניציפליות, כשזה מגיע לבחירות לכנסת - הם לרוב נשארים בבית. התופעה הזו נובעת בראש ובראשונה מתוך העיקרון שהצבעה היא תוצר של השפעה. כשהם מרגישים שאין ביכולתם להשפיע, אז הם לא יוצאים להצביע.

לצורך ההשוואה, בבחירות מרץ 2020 שיעור ההצבעה בחברה הערבית עמד על 64.8%, כאות לתקווה שהאזרחים הערבים חשו שביכולתם להשפיע על המשחק הפוליטי ולהביא להמלכת בני גנץ וכחול לבן. הבחירות נגמרו בחבירת גנץ לנתניהו, ובהפניית עורף לציבור שהביא אותו למעמד של קבלת המנדט מהנשיא להרכבת הממשלה. המהלך הביא חלקים גדולים בציבור הערבי למסקנה לפיה היהודים "רוצים לשחק לבד", ושאין באמת מרכז-שמאל וימין בישראל, אלא רק ימין ויותר ימין. האזרחים הערבים מאמינים שהצדדים הפוליטיים רואים בהם אאוטסיידרים, ולא שותפים לגיטימיים לעיצוב פני השלטון בישראל, כך שאין באמת משמעות לשיעורי ההשתתפות בבחירות לכנסת. בסופו של יום זו פוליטיקה יהודית, לא ישראלית.

אין סיבה אחת שניתן להצביע עליה המסבירה למה האזרחים הערבים איבדו את האמון במערכת הפוליטית בישראל. החל מתחושת אי-היכולת להשפיע, דרך הוויתור של מפלגות המרכז-שמאל על הרחוב הערבי בשנים האחרונות, התחושה שהמפלגות משדרות לציבור הערבי שאינו יותר מאשר קבלן ביצוע להדחת או חסימת נתניהו, וכלה במאבקים הפנימיים הבלתי-נגמרים במפלגות המרכיבות את הרשימה המשותפת, הובילו לתחושת מיאוס בקרב האזרחים הערבים. המאבקים הללו במיוחד, רק מחזקים את התחושה אצל ציבור הבוחרים שמדובר במאבקי "כיסאולוגיה", כשכל מפלגה שואפת להגדיל את הייצוג שלה ברשימה ובעקיפין להגדיל את חלקה ביחידות המימון המגיעות למפלגות.

כל זה מתווסף לתחושה בקרב חלק ניכר מהציבור הערבי, שרע"ם בראשות מנסור עבאס לא באמת הצליחה לשנות את כללי המשחק במדינת ישראל. למרות היותה חלק מקואליציית בנט-לפיד, האזרחים הערבים מאמינים שהיא לא באמת הייתה שווה בין שווים, אלא שימשה כשק החבטות של השותפות הימניות בקואליציה, כשכל צד רצה להוכיח את ימניותו ע"י תקיפת והבכת אנשיה. השיא היה, כמובן, כשהאשימו את הערבים בפירוק הקואליציה, למרות שכל בר דעת יודע שמי שפירק את הקואליציה היו לא אחר מאשר חברי מפלגת השלטון ימינה, שהביאו לקץ שלטונו של יו"ר מפלגתם, נפתלי בנט.

למען ההגינות, יש לומר שרוב הציבור הערבי לא באמת מבין מה זו קואליציה ואיך היא עובדת, כי נציגיו מעולם לא היו חבריה "על מלא" עד הרכבת הממשלה האחרונה. כאן, נשאלת השאלה איך ציבור שחלק מנציגיו, רע"ם והערבים במרצ, כן היו חלק מהקואליציה בכנסת היוצאת, עדיין מרגיש שאינו חלק מהמשחק. זאת על אף שברע"ם כן הצליחו להעביר כמה החלטות חשובות לציבור הערבי, שככל הנראה מרגיש שטרם קטף את הפירות של החלטות אלה - מה שרק הגביר את תחושת התסכול והאדישות אצלו.

אם נסתכל על הפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהשאלה המרכזית בה היא "כן ביבי - לא ביבי". נתניהו השכיל להבין את המשמעות של הציבור הערבי, ופעל ללא הרף לדיכוי ההצבעה ברחוב הערבי, בין אם דרך קידום חוק המצלמות, מסע הסתה מתמשך - שחזר אליו בסוף כבומרנג - או דרך קמפיין "אבו יאיר" בבחירות האחרונות, שנועד בראש ובראשונה להרדים את השטח ולא לעצבן את הציבור הערבי.

במקביל, במחנה הנגדי עושים כל טעות אפשרית כדי לשמור מרחק מהציבור הערבי. במקום להעניק לו את התחושה שהוא חלק אינטגרלי מהגוש ולהילחם עליו, כפי שעושה למשל נתניהו עם החרדים והציונות הדתית, הם מוותרים מראש על קולות הציבור הערבי ונזכרים בו ביום הבחירות או בסבב ההמלצות בבית הנשיא. אפילו שילוב רע"ם בקואליציה הגיע רק אחרי שמנסור עבאס "הוכשר" וקיבל את ברכת נתניהו. אחרת, לפיד, גנץ, סער ובנט לא היו מעלים על דעתם לעשות זאת.

דוגמה נוספת להזנחה של הציבור הערבי ניתן לראות באי-שיבוץ מועמדים ערבים ברשימות היהודיות המתמודדות לשלטון, כפי שהיה נהוג בעבר. המפלגות שראו בעצמן כמי שמייצגות את כלל האוכלוסייה הישראלית, עברו כיום למצב של ייצוג האוכלוסייה היהודית בלבד. החברה הערבית לא רק מפסידה במשחק, אלא לא משתתפת בו, ונותרת בתחושה שהצד היהודי אינו מעוניין בשיתוף פעולה עם הצד הערבי. הציבור הערבי זקוק ליותר מאשר קמפיין הפחדה מעליית נתניהו ושותפיו לשלטון. הוא זקוק לשינוי אמיתי, לא רק לממשלה הקוראת לעצמה "ממשלת שינוי".