ביחד עם המערכה האחרונה של מערכת הבחירות החמישית, הושקה כמיטב המסורת גם עונת הקניבליזציה. את מופע הבכורה נתן יו"ר הליכוד בנימין נתניהו, שאמר לעמית סגל שהציונות הדתית בכל מקרה תהיה בממשלה, "אבל מה שחייבים זה ליכוד אחד גדול". כעבור יממה, בראיון ליונית לוי, ראש הממשלה יאיר לפיד הצהיר ש"אין בעיה לעבודה ולמרצ", כי שתיהן נמצאות רחוק מאחוז החסימה.
בתמונת מראה בינגושית המסר של לפיד ונתניהו זהה, וכך גם המטרה: לגייס קולות מהמפלגות הקטנות לטובת קרב המפלגה הגדולה - מה שמכונה בעגה העונתית, "לשתות את המנדטים בקשית" כדי לגדול בישורת האחרונה, ולרוב מתגלגל במהרה גם להאשמות הקלישאתיות על "ירי בתוך הנגמ"ש".
על פניו מדובר בפעולה מצויה, טיפוסית ובסיסית בימי בחירות: פוליטיקאים אמורים וצריכים לנסות לגדול, להתחזק ולצבור כוח - ומטבע הדברים הם מתחרים אחד מול השני על משאב מנדטים מוגבל. פחות משבועיים לבחירות, ראשי המפלגות השונות לא אמורים לשיר ביחד קומבאיה במעגל, אלא להיאבק בכל כוחם על כל קול וקול. לכן, בזעקות השוד ושבר של המפלגות הקטנות על התנהלותן הקניבליסטית של הגדולות יש גם מן הבכיינות וההתחסדות, אך הקונוטציה השלילית מתעוררת ביתר שאת לנוכח מאפייני השיטה הפוליטית הישראלית והקשר הגורדי בין המפלגה הגדולה והגוש.
נתניהו ולפיד יכולים לאכול הרבה מנדטים, אבל זה לא מה שיבטיח להם להישאר או לחזור לשלטון. זה נכון תמיד, ונכון במיוחד לפלונטר הביביסטי של חמשת מערכות הבחירות האחרונות, שנסוב כולו סביב המספר הקואליציוני של 61, והתחדד לכדי שני גושים ברורים של תומכי נתניהו ומתנגדיו.
אבל משחקי השתיה שנתניהו ולפיד השיקו לישורת האחרונה אינם זהים. הראשון נמצא בעמדת פתיחה מיטבית: נתניהו עיצב והינדס מראש את גוש הימין לזירת התמודדות אידיאלית; המטרה של האיחוד בין בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, של הפגישות עם אבי מעוז מנעם והבחישות בפלגי יהדות התורה הייתה לצמצם את מספר המפלגות בגוש ולייצב את כולן במרחק בטוח מאחוז החסימה, כדי שיוכל עכשיו לשנן עד הבחירות "ליכוד אחד גדול" ולנגוס להן בשומנים ללא כל חשש.
את מירב המאמצים הוא מקדיש לציונות הדתית, המפלגה וגם המגזר כולו. הפופולריות הגואה של בן גביר התעלתה מעל המצופה ויצרה תהליך שתייה הפוך: מאז שהוכרזו הבחירות הליכוד איבד 4-5 מנדטים בסקרים לטובתו ולטובת סמוטריץ', ונתניהו מנסה כעת להחזיר לפחות חלק מהם הביתה.
בנוסף, הוא תר במעוזים מפד"לניקיים אחר אחוזי התמיכה הבודדים של הבית היהודי ואיילת שקד, והמתלבטים ששוקלים גם להצביע לחילי טרופר ומתן כהנא במחנה הממלכתי. המדיניות של נתניהו כלפי שקד דווקא מנוגדת להגיון הגושי, כי אם היה לה סיכוי אמיתי לעבור, היא הייתה יכולה להשלים לו את המנדט ה-61. אבל הבטן המלאה של משפחת נתניהו על שקד חזקה מההיגיון, והוא דחה את כל השליחים שניסו לשכנעו אחרת, ובחר בעיקר להתעלם ממנה - והיא אכן מתרחקת אט אט מאחוז החסימה מלמטה, עם פחות מ-2% מהקולות. בליכוד ינסו לסחוט את מה שנשאר עד יום הבחירות.
לעומת נתניהו, לקניבליזציה של לפיד בגוש המרכז-שמאל יש תנאי פתיחה זוועתיים. אחרי שכשל בניסיון האיחוד בין מפלגת העבודה ומרצ והדיר את ידיו מפירוק הרשימה המשותפת - לפיד נותר עם שתי מפלגות קטנות משמאלו, שלוש ערביות מתנדנדות, ועוד שתי מפלגות מימין - המחנה הממלכתי וישראל ביתנו, שמתחרות איתו גם על קהלים דומים.
רק אחת מהמפלגות במחנה של לפיד - המחנה הממלכתי של בני גנץ גדעון סער - נמצאת על מספר דו ספרתי, כל השאר מרחפות בין 4-6 מנדטים או מתחת לאחוז החסימה, תלוי באיזה יום. הנוסחה של לפיד - הרבה מפלגות עם מעט שומנים - הפוכה מזו של נתניהו, מעט מפלגות מרופדות היטב, ומייצרת עבורו מתח שיא בין המפלגה הגדולה והגוש. לכן לנתניהו יש אינטרס לגרור אותו לשם, להוריד יחד איתו את אחת המפלגות הקטנות וכך להכניע את הגוש כולו ולהבטיח את חזרתו לשלטון.
לפיד, בניגוד לנתניהו, שומר על יציבות בסקרים בחודשים האחרונים ולאחרונה יש עתיד אף הגיעה גם ל-25-26 מנדטים ובמגמת התחזקות. הפער בין הליכוד ויש עתיד הצטמצם ל-5-6 מנדטים בלבד, וזה פתח ללפיד את התיאבון. בישורת האחרונה הוא רוצה להביא עוד 2-3 מנדטים כדי למסמר את כוחה ומעמדה של יש עתיד כמפלגת שלטון.
עם החזרה לשגרה אחרי החגים, הוא התמסר לקמפיין המפלגה הגדולה. ביום שלישי, בישיבת סיעה, הוא אמר שרק אחת משתי המפלגות הגדולות צריכה להקים ממשלה, בחתירה חדה נגד התוכניות של גנץ לשחזר את הישגי נפתלי בנט ולהפוך לראש ממשלה עם פחות מ-13 מנדטים. בהמשך השבוע יש עתיד הפיצו סרטון קמפיין מטורגט לקהל הנשי, שמיד נתפס כקריאת תיגר על המנהיגות הפמיניסטית של מרב מיכאלי וזהבה גלאון.
גם סבב הראיונות שלפיד העניק בתקשורת הערבית עורר טרוניות אצל גורמים בגוש, וחשש שהקמפיין העצמאי של יש עתיד לעידוד הצבעה במגזר יסחוף אליו קולות ויפגע במאמצים של רע"ם וחד"ש-תע"ל לשרוד. ולבסוף, הבעת הביטחון הפומבית של לפיד במצבן של העבודה ומרצ, בדיוק כששתיהן מתחילות לחשוש מסף אחוז החסימה ולבנות את קמפיין הגעוואלד, הקפיצה עליו את שותפותיו.
במרצ הזהירו בציוץ ש"קניבליזם בתוך המחנה זאת הדרך להבטיח לנתניהו 61". מיכאלי פנתה ללפיד בבקשה פומבית להפסיק להילחם בתוך הגוש "ולקחת קולות אחד מהשני", וכמנחת ריכוך או שמא כניעה הכריזה שהעבודה תמליץ עליו לראשות הממשלה אחרי הבחירות. שתיהן העבירו לו גם את המסר אישית, כנראה במלים חריפות יותר.
יש בגוש השינוי מי שחושד שלפיד בעצם השלים עם ניצחון של נתניהו בבחירות, ולכן הוא מתמסר לקניבליזם של הרגע האחרון - כדי להעצים את כוחה של יש עתיד באופוזיציה או לקראת בחירות שישיות. לפיד מתעקש שהוא מתנהל בזהירות לפי סקרים פנימיים יומיומיים, ומבין את האחריות על גורל הגוש. ככלל, ביש עתיד לא מחפשים ספציפית את המנדטים של העבודה ומרצ - אלא דווקא את המתלבטים והמתנדנדים במחנה הממלכתי. אבל קמפיין מפלגה הגדולה, כמו גם הקרב ראש בראש בינו ובין נתניהו, לא בורר סלקטיבית את בוחרי גנץ בקהל, ועלול לסכן גם את שאר שותפיו.