למרות שזה קרה חמש פעמים בפחות מארבע שנים, יש עדיין משהו מרגש ברגע הזה בשעה עשר בלילה בו נחשפים המספרים של מדגמי הבחירות בערוצי הטלוויזיה השונים. זו חוויה מיוחדת לראות את זה במטה הבחירות של אחת המפלגות. לא משנה אם זה אצל הליכוד או יש עתיד, אצל בצלאל סמוטריץ' או אחמד טיבי. התמונה דומה בכל המקרים, בלי הבדל של ימין או שמאל, יהודים או ערבים. עשרות פעילים שעבדו לילות כימים, רבים מהם בהתנדבות ומתחושת שליחות אמיתית, מקבלים ברגע קצרצר אחד את התוצר של העבודה הקשה שלהם. הפוליטיקאים עצמם מקבלים על מסכי הענק את סידור העבודה שלהם לשנים הקרובות.
המדגמים על המסכים באולם הנשפים של מלון VERT הירושלמי הציגו הישג ענק לרשימת "הציונות הדתית". כשהמספר "15" עלה על אחד המסכים, הפעילים שאגו משמחה. מעט הנשים שהיו שם התחבקו, בעוד הגברים החלו בריקודים צמודים, כמעט אירוטיים, כאלה שלא משאירים מקום לאליהו הנביא ביניהם. מי ציפה שדווקא בחגיגות של השותפים של מפלגת "נעם" ההומופובית נראה כאלה ריקודים שובבים בין גברים. סטטיסטית, היו שם כמה גייז בארון. מחשבה עצובה, בשל הנסיבות.
בחירות 2022 בוואלה!
בהיעדרו של יו"ר מפלגת "עוצמה יהודית", איתמר בן גביר, שחגג באותם רגעים בחדרו בקומה ה-21 של המלון הוותיק, מי שהפך לחתן השמחה בפועל היה רן כרמי בוזגלו, שהונף על כתפי הפעילים ונופף בדגל ישראל בשמחה. כרמי, למי שהספיק לשכוח, הוא אותו אוהד נלהב של בנימין נתניהו שהקים "פלוגות הגנה" אזרחיות והבטיח "לגדוע את ידו" של מי שיעז לפגוע ב"מדינאי הדגול". כרמי הוא שחקן רכש חדש יחסית אצל בן גביר, זה מפתיע בעיקר מכיוון שהוא בעצמו התמודד בפריימריז של הליכוד ואף שובץ ברשימה במקום ה-73.
הזכרתי לכרמי את המערכון של הגשש החיוור, בו פולי מתבקש להסביר את תמיכתו במפלגת המערך. "הרי אתה ליכוד?", הטחתי בו. כרמי חייך בתגובה, והחל בנאום ניצחון. לטענתו, הפעילות שלו למען בן גביר העבירה שני מנדטים מהליכוד לבן גביר, "וזה עוד לפני קולות החיילים, שם יכול להיות שהבאנו עוד מנדט אחד לפחות". משם המשיך כרמי אל הפסנתר שהוצב בלובי, והחל לנגן את "My Way" של סינטרה. לרגע אפשר היה לחשוב בטעות שהוא יו"ר הרשימה.
היו"ר עצמו חגג באותם רגעים בסוויטת המלון שלו, יחד עם כמה מקורבים, ביניהם בנצי גופשטיין, מנכ"ל ארגון להב"ה. זה כנראה היה הלילה שמח בחייו, אולי חוץ מלילה אחר בנובמבר, מתישהו ב-1995. עליתי אליו לקומה ה-21 ונתקלתי בכמות מאבטחים שלא הייתה מביישת גם ראש ממשלה. בן גביר, שהתרגל למעמדו ככוכב תקשורת, הוברח מהקומה דרך מעלית צדדית, כאילו היה ג'סטין ביבר שמנסה להימלט מהמעריצות שלו. אלא שבן גביר הוא לא כוכב פופ אלא נבחר ציבור, וראוי היה אם היה מתייצב מול מצלמות הטלוויזיה שחיכו לו זמן רב. לכל הפחות, זו הייתה התנהגות לא הוגנת כלפי אותה תקשורת שעזרה לו להגיע להישג הגדול שרשם אתמול.
בלובי המלון אני פוגש אדם מבוגר עם מבטא אמריקני כבד שמספר לי שהוא מתכנן לכתוב ספר על בן גביר. "שנים הייתי ביבי, שנים, אבל היום זה שחר של ימין חדש. ביבי גמר", אמר. הזכרתי לו שעם כל הכבוד להישג הנאה של בן גביר, נתניהו הוא זה שמיועד להיות ראש הממשלה, והוא גיחך בתגובה. "מה זה כבר ראש ממשלה? בנט היה ראש ממשלה בלי מנדטים. יאיר לפיד היה ראש ממשלה בלי בגרות. ביבי יהיה ראש ממשלה עם משפט על הראש. מי שינהל את המדינה באמת, ויקבע את כל האופי של הממשלה, זה בן גביר". אני שואל אותו אם בבחירות הבאות בן גביר יהיה מועמד לראשות הממשלה, והוא עונה: "אני מקווה שלא. הלוואי שניר ברקת יהיה ראש ממשלה, הוא אפילו יותר חלש מביבי ואצלו איתמר יוכל לעשות מה שבא לו".
אלה תגובות שאני שומע מכמה אנשים ברחבי המטה. חלק מבקשים להמליך בליכוד את ישראל כ"ץ או את יריב לוין, אבל מאותן סיבות - הם לא יפריעו. כשאני מנסה להבין למה בדיוק צריך "לא להפריע" לבן גביר, אני מקבל תגובות קצת מגומגמות. בהמשך, כשבן גביר עולה לבמה לנאום הניצחון שלו, הקהל מקבל אותו בקריאות "מוות לערבים" (שמתחלפות בהמשך ל"מוות למחבלים"). ברגע הזה נופל לי האסימון, יש דברים שקשה יותר להגיד באחד על אחד, אבל קל יותר לצעוק ביחד כהמון משולהב. בן גביר במקרה הזה הוא רק הסימפטום, אלה הם פניה הגזעניות של החברה הישראלית היום.
כשאני מנסה לדבר עם אחד מהאנשים שצעק "מוות לערבים", מתערב מיד איזה פעיל אחר וטוען ש"איתמר אמר שאסור לאף אחד להתראיין". אני מנסה להסביר שזאת מדינה חופשית (בינתיים) וזה אירוע פומבי שפתוח לתקשורת, שממומן בין השאר מכספי ציבור. קשה להגיד שהתשובה שכנעה את הפעיל: "מה לא ברור? אם איתמר אמר שאסור אז אסור". במילים אחרות, זכות הציבור לדעת רק את מה שאיתמר בן גביר מאשר שהציבור ידע.
"וואלה, העיקר שיהיה שלום", אומר לי אחד ממנהלי האירוע, בשקט, כאילו מנסה להיבלע בתוך ההמולה הססגונית שמסביבו. כמו הרבה מעובדי המלונות בירושלים, הוא ערבי. אני אומר לו שהחגיגות שנערכות אצלו עכשיו במלון לא בדיוק מקרבות את השלום. "אני לא יודע, תבין, זאת רק העבודה שלי", הוא מתנצל, ורץ לטפל בצלחת עוגיות שנפלה משולחן הקייטרינג. כמה נורא, לנקות ולשרת אנשים ששונאים אותך, בלי שעשית שום דבר שיצדיק את השנאה הזאת.
מחוץ למלון, במתחם הפחות מאובטח שהפך באופן טבעי למחששה, עמד בחור צעיר שעון על דגל ישראל וג'וינט בידו. הוא מציע לי שאיפת ניצחון, אבל אני מוותר. "אין לך מה לפחד, עכשיו כשבן גביר יהיה שר המשטרה, יהיה מותר לנו הכול", הוא אומר, ספק בצחוק. על החולצה שלו יש כיתוב בלטינית שמשמעותו: "או הקיסר, או כלום", שמיוחס לצ'זארה בורג'ה. אני שואל את הצעיר, הוא לא מכיר את האיש. אני מסביר לו שבורג'ה היה ההשראה של מקיאוולי לדמות "הנסיך" במסה המפורסמת שלו. זה לא אומר לו כלום. "שמע, זאת סתם חולצה שהייתה מוצאת חן בעיניי, לא ידעתי בכלל מה כתוב עליה", הוא מתנצל. כמו מסביר למה בחר להצביע לבן גביר. סתם היה מוצא חן בעיניו, מה זה משנה בכלל המשמעות?
צעיר נוסף מצטרף והם מתחילים לחגוג בצורה ספונטנית. "חמש עשרה, חמש עשרה, חמש עשרה", הם שרים על בסיס מנגינת "משיח" המסורתית של חב"ד. בפעם הבאה, הם מבטיחים לי, זה יהיה הרבה יותר מ-15 מנדטים. בצד השני של הכביש עומדת כרזה מאולתרת שעליה כתוב "נאשם + גזען = חורבן". אני שואל אותם מה דעתם על הכרזה והם צוחקים בבוז. יש אנשים שמפחדים מהשילוב הזה, אני מסביר, לא חייבים להסכים איתם אבל כמעט חצי מדינה מרגישה ככה כרגע. אתם יכולים לפחות לנסות להבין אותם. "זה מצחיק דווקא כי יש להם ממה לפחד", אומר הצעיר ושואף מהג'וינט. אף אחד מאיתנו לא צוחק עכשיו.