אחרי שחזינו בתוצאות האמת, יש שני פוליטיקאים שלעולם לא אסלח להם. לא רק אני - גם חצי מאזרחי מדינת ישראל, אותם האזרחים שדאגו לעתידם ולעתיד ילדיהם; שחששו לעתיד הדמוקרטיה ובתי המשפט; שחרדו לזכויות אדם, לשיוויון ולסיום הכיבוש.
אותם הפוליטיקאים, העניקו את המפתחות לנתניהו ובן גביר כדי להקים את הממשלה הכי גזענית בתולדות מדינת ישראל.
הראשון הוא סמי אבו שחאדה, יושב ראש מפלגת בל"ד, שמפלגתו שרפה יותר ממאה ועשרים אלף קולות, כמעט שלושה מנדטים. כמו שכל הסקרים חזו - הם לא עברו את אחוז החסימה. אבל הם סירבו לוותר על אף הכישלון הצפוי, והלכו עד הסוף כדי לשרוף קולות.
הפוליטיקאית השנייה היא מרב מיכאלי, יושבת ראש מפלגת העבודה, פוליטיקאית שמאוד אהבתי ותמיד הערכתי, אבל הפעם אכזבה אותי מאוד. מרב טעתה כשסירבה להתאחד עם מפלגת השמאל מרצ, ואז נכשלה כשלון מובהק, השיגה למפלגתה ארבעה מנדטים בלבד והשאירה את מפלגת מרצ מתחת לאחוז החסימה, במרחק כמה אלפי קולות בודדים. ולמה בעצם מרב סירבה להתאחד עם מרצ? האם היא באמת חשבה שמפלגת העבודה תחזור לאיך שהייתה בשנות התשעים? מפלגת שלטון?
מעולם לא דמיינתי כנסת בלי מרצ, מעולם לא דמיינתי שדבר כזה יקרה. מפלגת השמאל הישראלית תהיה חסרה מאוד בכנסת הזאת. הקואליציה הבאה הולכת להיות גזענית ועם ייצוג נשי מועט - מקואליציה שהיו חברות בה 30 נשים, אנחנו עוברים לקואליציה עם תשע נשים, כשבין הנשים גם עו"ד טלי גוטליב, שהאשימה צעירה שנאנסה אונס קבוצתי בהרצליה כי היא "לבשה חוטיני".
אחרי שהגענו למצב הנוכחי, החברה הערבית צריכה לעשות חשבון נפש עם עצמה. עליה להבין, שאי אפשר יותר להחרים את הבחירות. כפי שאמר וינסטון צ'רציל: "שלטון רע נבחר על ידי אנשים טובים שלא הלכו להצביע".
מוחמד עוסמאן הוא פעיל חברתי ופוליטי.