עם פרסום תוצאות האמת של הבחירות החמישיות, ממשלת השינוי של נפתלי בנט ויאיר לפיד נפחה את נשימתה האחרונה. פחות משנה וחצי חלפה מאז שברית האחים עשתה היסטוריה וסיימה את 12 שנותיו של בנימין נתניהו בשלטון, והמציאות שיכתבה את ההיסטוריה בחזרה: עם הניצחון הגדול בבחירות, נתניהו עשה קאמבק שני לקדנציה שישית במשרד ראש הממשלה, וקבע עוד שיא בספר השיאים של הפוליטיקה הישראלית בו היא מחזיק גם כך בתואר הכהונה הארוכה ביותר בתפקיד ראש הממשלה.
ראשי ממשלת השינוי, לעומת זאת, יירשמו בדברי הימים ברובריקה ההפוכה - ראשי הממשלה עם הכהונה הכי קצרה. בנט, שכיהן כשנה, שבר את השיא השלילי של אהוד ברק והשבוע, הוריש את התואר המפוקפק לשותפו לפיד. בדיוק ארבעה חודשים אחרי שנכנס ללשכת רה"מ, הבחירות סימנו לו את הדרך החוצה.
לפיד ובנט, שהתחילו את דרכם ביחד לפני כעשור, הצליחו להגשים מה שהמוני פוליטיקאים לא מגשימים כל הקריירה; הם כבשו את הפסגה, ותפסו את המקום ה-13 וה-14 ברשימה האקסקלוסיבית של ראשי הממשלה לדורותיהם. הם עשו את מה שנראה עד אז כבלתי אפשרי בארבע מערכות הבחירות של הפלונטר, והדיחו את נתניהו מהשלטון. לפיד היה האדריכל, בנט הקבלן המבצע; ביחד הם בנו את הקואליציה הכי מגוונת בתולדות ישראל, שקיבצה יהודים, ערבים, שמאלנים, מתנחלים, דתיים וחילוניים סביב שולחן אחד; רק החרדים היו חסרים בשביל פוסטר בנטון מושלם של החברה הישראלית.
בחירות 2022 בוואלה!
המיזם השאפתני הכניס את בנט לראש ממשלה עם שישה מנדטים, ובהמשך את לפיד לדייר הראשי, גם אם זמני, ברחוב בלפור, להפרכת כל מצקצקיו ומקטרגיו. הוא הושיב אותם ליד הטלפון האדום, הטיס אותם לבית הלבן ולקרמלין ופרש מתחתם שטיח אדום בבירות העולם. אבל באוויר הפסגות המסחרר, קרתה לשניהם אותה תופעה: הם התמכרו לאבק הכוכבים המנהיגותי, והזניחו את עבודות התחזוק וההנדסה החיוניות לפרויקט המשותף. עד שהוא קרס. פעמיים.
ההיבריס של בנט הנחית את המכה הראשונה, שהפילה את ממשלת השינוי בסוף יוני בתום תהליך התפוררות ארוך בימינה. בנט, שהתאהב במנעמי ראשות הממשלה, חלם עם סיסמאות אחדות על גיוס קהלים חדשים במרכז והימין הרך, אבל הוא שכח את אנשיו חיו עמוק בתוך עמם וספגו את הזעם והמחאות של הבייס. בנט פשוט היה עסוק בתיווך בין רוסיה לאוקראינה מכדי להתעסק בכאבי הבטן של איילת שקד והאולטימטומים של עידית סילמן, אביר קארה וניר אורבך. ועד שהוא נזכר - כבר היה מאוחר מדי לעצור את הגסיסה.
בנט לא נלחם עד הסוף, וחתך הפסדים מוקדם כשפיזר ביוזמתו את הכנסת והעביר ללפיד את ראשות הממשלה. הוא דאג לעצמו לאקזיט אלגנטי ומכובד, אבל את חבריו למפלגה, שחצו איתו בנאמנות את הקוים והמליכו אותו, הוא השליך לצד הדרך. ימינה התפרקה לרסיסים: רק שלושה מתוך שבעת חברי ימינה המקוריים הצליחו להיכנס שוב לכנסת: מתן כהנא במחנה הממלכתי, ושני העריקים ועמיחי שיקלי, עכשיו כבר הנסיכים החדשים של הליכוד. שקד, שותפתו ארוכת השנים שהחזיקה בעבר בתואר הנסיכותי, לא הצליחה לבדה לפייס ולכבוש מחדש את לבבות המפד"לניקים.
המכה השנייה על גוש השינוי נחתה השבוע, עם קבלת בשורות המהפך והניצחון המובהק של נתניהו והימין. ללא בלוק חוסם, ללא מרצ, עם מאות אלפי קולות אבודים, גוש המרכז שמאל ספג מאחוז החסימה תבוסה מוחצת, שככל הנראה תשאיר אותו באופוזיציה לשנים הקרובות.
הכתובת הייתה על הקיר. לפני הבחירות, המפלגות הקטנות בקואליציה זיהו את הסכנה וניסו לקדם מהלך של הורדת אחוז החסימה ל-2%. כל ראשי המפלגות האחרים תמכו. רק לפיד סירב ונפנף באדישות. בדיעבד, זו כנראה ההחלטה שעלתה לו בכיסא. אם אחוז החסימה היה נמוך, מרצ ובל"ד היו עוברות, כל מפת המנדטים הייתה משתנה, ונתניהו לא היה חוזר כעת במקומו לשלטון.
שותפיו של לפיד בגוש, או שמא יריביו, סימנו אותו כאחראי לכישלון המהדהד, ותוך פחות מ-24 שעות שלפו את הסכינים והחרבות והשיקו את משחק ההאשמות המסורתי של המפסידים. במחנה הממלכתי אמרו שהוא התנהג כמו "חזיר קניבלי" מול המפלגות הקטנות בגוש; מרב מיכאלי התנערה מכל אחריות למצב ותקפה שהוא "לא ניהל את הקרב בצורה טובה"; זהבה גלאון, בסרטון האבל על חורבן מרצ, סיפרה כי התריעה בפניו שהוא "משחק באש".
לפיד הוא לא אחראי בלעדי לשרשרת המחדלים שהובילה לתבוסת הגוש; לא לעקשנות של מיכאלי שמנעה איחוד שהיה מציל את מרצ ואת הגוש כולו, לא למצבה העגום של מרצ, שלא הצליחה להצדיק את קיומה בפני הבוחרים, ולא לתככנות והקטנוניות שפיצלה את הרשימה המשותפת והשאירה את המפלגות הערביות בלי הסכמי עודפים. אבל עם המנהיגות מגיעה האחריות, והכישלון בהנדסת הגוש רשום על שמו. בטח ובוודאי שהיא הובילה גם להפסד אישי שלו, שעלה לו בכיסא.
לפיד, כמו בנט, הסתנוור מהשמש בלשכת ראש הממשלה. בארבעת חודשי המשמורת שלו, הוא, בנה תיק עבודות שכולל את ביקור נשיא ארצות הברית , מבצע מוצלח בעזה, נאום מרגש באום והסכם היסטורי עם לבנון. אבל מהרגע שנכנס ללשכת ראש הממשלה, הוא התעסק בעיקר בעצמו, התמסר לקמפיין גן הוורדים, והזניח בזחיחות את הפוליטיקה הקטנה שבסוף הכריעה את גורלו.
הוא שמר על מרחק מהריבים של המפלגות הערביות, ולא הניח את מלוא כובד משקלו כדי לכפות ריצה משותפת או הסכמי עודפים שיחזקו אותם, וגם אותו. כשגלאון התחננה שירגיע את קמפיין המפלגה הגדולה ויקרא להצביע למרצ הוא שב והרגיע שהוא נוקט באחריות וזהירות. גלאון צדקה. זה לא היה זאב זאב. הפעם זו הייתה אזעקת אמת, שהשמידה את מרצ והגלתה את לפיד לשורות האופוזיציה.