הישרדות: הטיטניק

מול מרכז ההצבעה בבית סוקולוב, על אבן גבירול, נמצאת פלאפליה משובחת עם סביח תענוג, ולפי הבוס המכהן שלובש תמיד שחור - הוא והמקום על הרגליים מאז 2006. שחור ראו אז בליכוד, שבבחירות ההן גרפו 12 מנדטים, שפל השפלים, אבל מפלגת העבודה הנוכחית מאתגרת את ספרי השיאים. על המדרגות שמובילות לבית העיתונאים - צוואר בקבוק צר מהרגיל - התקבצו אתמול המועמדים והפעילים, והמצביעים הפוטנציאלים שניסו להידחף לעבר הקלפי נראו כמו אוכל שנזרק לחתולים שלא אכלו שבועות. פריימריז בסימן מחיקה. לא תחרות, הישרדות.

מהשולחן של שלי דחפו להם פרחים אדומים, מצימרמן קיבלת צמיד א-לה ארמסטרונג, מנחמן שי מטבעות שוקולד, וזה הביא עט וזה סימניה. כל פעיל דחף את הברושור לתוך הפנים, תצביע לקריב, אל תשכח את אלמוג-בר, וכשדוקטור אמיר ח'ניפס הצהיר "אחי, זה אני" בזמן שדחף את דף פועלו לתוך ידיך, הבנת שהסיכוי שלו אפסי. גם לילי בן עמי ניסתה לשכנע, ואמילי מואטי ביקשה עם העיניים.

בחירות 2019 - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS:
מסע הצלב האחרון: בוקר היציאה לקרב של אבי גבאי
לא חלופה, גופה: טקס ההלוויה של העבודה

איציק שמולי לא היה צריך לבקש דבר, וגם כשעשה זאת, זה היה במין פאסון של "אני יודע שתצביע לי גם בלי שאדבר, אבל למען הפרוטוקול, אהלן, אשמח לקולך". הוא עמד בדד, אחרון בין המתפקדים לבין עמדת ההצבעה. בזמן שכולם רבו על השאריות במדרגות, בדוחק ובכאוס, הוא זכה בלוקיישן החשוב ביותר, ובלי מאבק. זה כמו חיות בטבע, אמר לבחור שלידו - הטריטוריה הזו היא עובדה מוגמרת. הוא היה מלא ביטחון. בזמן שכולם תיזזו בין העמדות השונות בערים השונות, הפייבוריט שמולי הציג אסטרטגיה אחרת. ארבע שנים תפרתי שטח, הוא אומר, אז הגעתי לכאן. אם אשמור על שוויון כאן, אסיים ראשון בוודאות בזכות הפריפריות.

כשהתכנסו לתמונה קבוצתית, אחת הפעילות מטעמו זמזמה את נעימת הפתיחה של "בברלי הילס 90210". כששאלתי למה ענתה: "כי זה הניינטיז - מפלגת העבודה". ואכן זו הייתה גם נעימת הרקע של הפריימריז אתמול: געגועים לשנות הזוהר מצד אחד, ומלחמה על סדרה שעלולה לרדת, צוואה של כמה תווים זכורים, מהצד השני.

"הרוח היום היא פראית, כפי שאתה יודע", הגדירה נהדר רוחל'ה שגיא, פעילה עתירת ניסיון וסטיקרים של איתן כבל. "בשפל כזה עוד לא היינו", הסבירה, "אבל אם תהיה רשימה אטרקטיבית אני מאמינה שנעלה בסקרים". היא הייתה סקפטית לגבי סיכויי רוב החבר'ה שהתחרו על לבם של המצביעים. "הרבה פה נלחמים על פריילוף, הסיכוי שלהם להיכנס נמוך. אני לא עומדת עם ברושורים כי כולם יודעים את העשייה של איתן. בלעדיו בכנסת אנחנו נהיה מאוד חיוורים". הוא בסכנה, הזהרתי. "לפי הרוח נגיע לאן שצריך. אבל אני לא רוצה להגיד לאן". טוב שלא.

אבי, פעיל ותיק עוד יותר ("אני מצביע לעבודה עוד מגיל 18, הרבה לפני שהיא הייתה העבודה"), התגייס למען חובש הכיפה גלעד קריב. "האמת", אמר, "כולם אצלנו רבנים - כל הזמן רבים ביניהם". הוא הגיע כדי להציל, "כדי שיישאר לפחות גרעין. אומרים שאנחנו הטיטניק, אבל אנחנו הסירה של הניצולים. נקווה שהסירה תהיה גדולה מספיק". איך הגעתם למצב כזה? חקרתי. "אופי של יהודים", הוא אומר. "אחד פותח חנות נעליים, מיד זה שלידו פותח חנות נעליים. ככה זה עם המפלגות אצלנו. אין פה מנהיג". גבאי לא מנהיג? "אני לא מכיר אותו!". פעיל מטעם גורם בכיר במפלגה היה קצת פחות עדין: "המצב לא טוב, כולם אוכלים את מה שבישלו לפני שנה וחצי. הפיטורים בשידור חי של ציפי השפיעו מאוד ואנשים רוצים להתרחק מהדבר הזה". אז למה הוא עשה את זה? "כי הוא אידיוט, אין תשובה אחרת".

סוזי, האמא של מרב מיכאלי, עמדה בחזית ודרשה הצבעות עבור בתה. היא חילקה את העניין לשניים. "רוב האנשים שפניתי אליהם מאוד התלהבו ממרב", סיפרה, "אבל נשים מעל 50-60 אמרו 'בשום פנים ואופן לא'". למה? ככה אמרו להן. "שלי לא רצתה את מרב מהתחלה, וזה לא סוד. היא לא רצתה אותה בתור תחרות. היא עובדת כל כך קשה, אין לנו זמן לקונצרט ביחד. המפלגה היא כל חייה, רק שתיכנס". המצב בסקרים גרוע, אמרתי. "מישהו הכניס סוס טרויאני למפלגה, והוא הרס אותה מבפנים", הגיבה, "ולא - אנחנו לא מזכירות שמות!". היא אוהדת הפועל תל אביב, שכמה שעות לאחר מכן תשחק מול מכבי ראשון לציון בחצי גמר גביע המדינה בכדורסל. "יש להם סיכוי טוב", העריכה. הם הפסידו ב-16 נקודות. מיכאלי הגיעה בסוף למקום ה-7.

הסביח שממול היה המקום הקבוע ללאנץ' של בועז בידרמן, איש עבודה כל חייו, שפעם עוד עבד בבניין הגבוה שבפינה - אגב, בצוותא עם אחד מפעיליו של שמולי. אתמול הוא חזר לזירת הפשע הקולינרית והכריז: "התקשורת, אמרו לה שהיא שמאלנית אז נהייתה ימנית וחובטת במפלגת העבודה. גבאי איש טוב, לא פוליטיקאי, ואין לו מושג מה הוא עושה. צריך להביא 10-15 מנדטים, אני אופטימי… לא יודע… בוא נראה…", לקח רוורס ואז שוב התניע: "ההימור שלי, ותפרסם שצדקתי: 1. שמולי; 2. שפיר". עד כאן הבינגואים.

החושך ירד על הפריימריז, ובביתן 10 של גני התערוכה הפעילים רוקדים עם דגלים, במה שנראה כמו תחילתה של מסיבת כיתה או סופה של חתונה. החדר מתמלא בדם צעיר וצבעוני, ומהמסך הענק שמאחורי הבמה משקיפים האייקונים בן גוריון, רבין ופרס, הר ראשמור חלקי שרק מדגיש את הבעייתיות העכשווית. העבר מטיל צל על העכשיו. המדינה שבניתם לא רוצה בכם, צועקים הסקרים - מה יותר דמוקרטיה מזה?

כמו מועדון כדורגל עם היסטוריה ענקית והווה דלוח, ניסו החברים לשדר שהעתיד בכל זאת יכול להיות ורוד. כשהוכרזו אחוזי ההצבעה הקהל היה באקסטזה, כשפורסמו התוצאות הייתה הרגשה של התחדשות, וכשהנבחרת מינוס כבל עלתה לבמה, האוויר נמלא בתחושות אופוריה - והכחשה. 16 מועמדים עלו, אבל כמו כשמפרסמים תוצאות בתוכנית ריאליטי, היה אפשר לצבוע רבים מהם בשחור-לבן. כפי הנראה, אמש היה השיא שלהם. אל הארץ המובטחת הם לא ייכנסו. הם אולי זכו באליפות של קבוצת הנוער, אבל בליגה של הגדולים לרובם לא יהיה ביקוש.

את כל הסיפור של הערב הזה, ואולי מעבר לו, אפשר ללמוד דרך מבט בעיניהם של שלושה: הבוס גבאי, מנצח היום שמולי וסגנית ההצבעות שפיר. והנסיכים גברו על המלך: שני הצעירים הנבחרים קרנו, שידרו וייב חדשני, צעיר, אפילו לוחמני. גם אם לא האמנת להם, ראית שהם מאמינים לעצמם. אצל גבאי המקרה אחר. הוא מנסה אולי לשדר אמונה, אבל לא מצליח. הוא מקריא את הססמאות הנכונות, אבל הטונציה והמבט מרוקנים אותן מתוכן. בערב של אמת, טרם נמצאה האמת שלו.

בהתחשב בפסימיות שמחוץ לביתן, מקורות האופטימיות שבתוכו לא היו ברורים. "פוליטיקה היא דבר שמשתנה בזכות אנשים שמתגייסים", אמרה לי סתיו שפיר. "אין כאן כוחות טבע, אלו כוחות של בני אדם. מה שקרה היום זה שאלפי אנשים התגייסו כדי להוביל לשינוי והתחדשות של תנועת העבודה. גם את עתיד הפוליטיקה יכריעו אותם ישראלים. כשאנשים פסימיים ולא עושים כלום, דבר לא ישתנה. אני מאמינה באנשים שמנסים כל הזמן ולא יושבים ומתמרמרים על המצב".

מאיפה האופטימיות, שאלתי גם את שמולי, האחרון שיצא מהאולם. "הפריימריז יהוו נקודת מפנה, כי הבוחרים הציבו היום על המגרש את הנבחרת הכי פייטרית שיכולה להיות. בסוף אנשים מסתכלים על דמויות צעירות ורעננות בפוליטיקה, דמויות שמראות משהו אחר, ואנשים מתחברים לזה. אני חושב שזה ייתן לנו תנופה אדירה. אני מאוד אופטימי. המצב עכשיו הוא לא מהמשופרים, אבל הערב הזה ייתן לכולנו זריקת עידוד".

מאיפה האופטימיות, שאלתי גם את גבאי. הוא גלגל עיניים והמשיך הלאה, בלי לומר מילה.