מעל יום החג הדמוקרטי של מפלגת העבודה ריחף צל כבד: אחוזי ההצבעה הגבוהים יחסית, התורים בקלפיות, ההפנינג והגימיקים של הפעילים נלקחו ממדריך ההפעלה של מפלגת שלטון אמיתית, ובערב חברי הנבחרת המנצחת עלו בזה אחר זה לבמה בגני התערוכה בתל אביב והפגינו שמחה לקול תשואות הקהל, אבל זו לא הייתה באמת חגיגה, ואצל חלקם הגדול החיוכים היו מאולצים - הם זכו אמנם להיכנס ל-20 הראשונים, אבל יותר ממחציתם משובצים כרגע במקום לא ריאלי.
ליממה אחת בלבד, זכו המועמדים להפוגה מנבואות הזעם על אחוז חסימה אימתני וקרוב במיוחד, ובסופה אכן גיבשו מתפקדי העבודה רשימה רצינית, מרשימה ומגוונת, אבל תמונת הסיום של הערב הזכירה - במעט, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות - את "הסעודה האחרונה", הציור האיקוני של לאונרדו דה וינצ'י, שמתאר כיצד חוגג ישו עם שליחיו את חג הפסח, רגע לפני שהוא נתפס ונצלב. אמש חגג אבי גבאי את ניצחון הדמוקרטיה כשהוא מוקף בח"כים ותיקים וחדשים, אבל בכלל לא בטוח שהוא והם ישרדו את העתיד לבוא.
בחירות 2019 - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS:
"אין בי חרטה": כבל מסכם ערב פריימריז עגום
הבית מתמוטט: האנשים שעשו את העבודה פוחדים
הניצחון הגדול של גבאי בלט עוד יותר בגלל האיש שלא היה על הבמה אמש, ולא שותף בתמונת הניצחון. יו"ר העבודה לא מתקרב לבנימין נתניהו ביכולות פוליטיות, אבל בניגוד אליו, הוא הצליח לחסל את ה"גדעון סער" שלו, ולדחוק את איתן כבל למקום לא ריאלי. לא מדובר בניצחון של מה בכך: מתפקדי העבודה בחרו בגבאי, שכנראה מעולם לא שילשל אמת לקלפי, על פני אחד מוותיקי ובכירי הח"כים שלה. כבל הוביל את נס המרד נגד גבאי אבל לא הצליח לשכנע את המתפקדים בצדקת דרכו וקיבל מרובם תמרור עצור באדום בוהק. הוא הגיע למקום ה-9, אבל הבטחות ייצוג ושריונים דחקו אותו מטה, למקום ה-15 שקשה לראות כיצד הוא הופך להיות ריאלי.
ההישג לא מסתכם בכבל עצמו, אלא בכל הקבוצה שהייתה איתו בחדרי חדרים ותכננה בשלהי הכנסת האחרונה להתפלג או לפעול להדחת גבאי. רובה ככולה נמחקה אחרי הפריימריז: איילת נחמיאס-ורבין ומיקי רוזנטל פרשו עוד לפני שהתחיל המירוץ, יוסי יונה ונחמן שי נדחקו לעשיריה השלישית. גבאי לא היה צריך אפילו לפרסם רשימת חיסול. הפרסומים והדיווחים עשו את שלהם, והמתפקדים אמרו את דברם.
מצבה העגום של המפלגה מקשה קצת לדבר במונחים כאלה, אך מול המפסיד הגדול כבל יש די הרבה מנצחים. שמונה שנים לאחר מחאת האוהלים, נכבשה צמרת העבודה בידי יוצאי רוטשילד. ההישג הסוחף של איציק שמולי, עם הבעת אמון מטורפת של כ-85% מהמצביעים, והמקום השני של סתיו שפיר, הוא ניצחון הדור הצעיר. הם גברו באלפי קולות על פני היו"רים הקודמים שלי יחימוביץ' ועמיר פרץ, ומיצבו את עצמם - ראש בראש - כמתחרים על ההנהגה ביום שאחרי גבאי.
יחימוביץ איבדה אמנם את הבכורה מ-2015, אבל חגגה הישג גדול עם יאיר (יאיא) פינק, שגדל תחת כנפיה ובשטח, והגיע בהתמודדות הראשונה שלו למקום ה-8. גם פרץ יכול לחייך בסיפוק על המקום ה-4, בהתחשב בהיסטוריה המזגזגת שלו. לפני שנה וחצי הוא הפסיד לגבאי בקרב על ההנהגה, אבל הוא השכיל מאז לחזק איתו קשרים ולא להצטייר כאיום, ובסופו של דבר קיבל יותר קולות בפריימריז (כ-23 אלף) ממה שקיבל כשהתמודד על תפקיד היו"ר (כ-14 אלף). ברשימת המנצחים יש עוד 2 מבנות טיפוחיו של פרץ: מרב מיכאלי, שספגה הרבה חצים ופנים חמוצות מגבאי על כך שהיא צובעת את המפלגה בצבעים שמאלניים מדי, סגרה את החמישיה הראשונה, ורויטל סויד, אחרי קדנציה אחת בלבד בכנסת, הגיעה למקום ה-7 ועקפה מתמודדים ותיקים ממנה בהרבה, כמו כבל ומיכל בירן. עמר בר לב, במקום ה-6, הוכיח כי לנאמנות ותמיכה יש ערך פוליטי, וכי התמודדותו על ראשות המפלגה ב-2017 צברה עבורו מאגר לא מבוטל של תומכים.
מצב מלחמה
משפל הסקרים הנוכחי של המפלגה - 5 מנדטים בממוצע - יש בהחלט לאן לעלות, ובעבודה מקווים שבסופו של דבר העשירייה הראשונה אכן תהיה ריאלית, אולי אפילו יותר. כך או כך, הפריימריז הוכיחו, מבחינת המפלגה, שעוד מוקדם להספיד אותה ושאנשיה עדיין נושמים באופן עצמוני. כ-60% מהמתפקדים יצאו לממש את זכותם הדמוקרטית למרות הסקרים והדכדוך. הם אולי לא יצביעו בסופו של דבר אמת, אבל עדיין אכפת להם מספיק בשביל לתגמל את הח"כים המצטיינים והמסורים.
עם זאת, בשיחות הצד בקלפיות היה אפשר לשמוע הבנה ברורה כי הבעיה של העבודה היא לא הנבחרת, אלא הראש. גבאי היה מדושן עונג מהתוצאות, וייתכן שבטווח הקצר הבאזז והכיסוי התקשורתי הנרחב של הפריימריז יחזירו חלק מהמנדטים שברחו לגנץ הביתה, אבל הבוקר הוא גם סופו של ליל החיוכים. רוב בכירי העבודה סתמו את פיותיהם במהלך הפריימריז ולא הבליטו את המצב מכמיר הלב של המפלגה כדי לא להיות מתויגים כחתרנים. כעת, כשיום הבוחר הפנימי מאחוריהם, הם עלולים לגלות קצת פחות רחמנות.
הלחץ לאיחוד עם מרצ עשוי לגבור, כמו גם ניסיונות לחבר מחדש בינו לבין ציפי לבני. גם מאהוד ברק עוד לא שמענו את המילה האחרונה. לוח הזמנים צפוף - נותרו רק 10 ימים עד סגירת הרשימות - כך שקשה לראות מהלכים דרמטיים נכפים על גבאי שלא בהסכמתו, אבל אחרי שהח"כים סיימו להילחם על מקומם, הוא זה שצריך להיכנס למוד מלחמה משלו. "לשלב ידיים ולצאת לדרך של מהפך שלטוני", הוא קרא על הבמה בגני התערוכה, אבל ייתכן שכעת מתחילה דווקא הוויה דולורוזה שלו, ושל מפלגת העבודה כולה.
