מזל טוב למפלגת העבודה. זהו לה יום חג, או לפחות יום איזכור ומשלוח פרחים. 12 בפברואר הוא היום היחיד בלוח השנה המשותף לשניים מראשי העבר שלה - בנימין בן אליעזר ואהוד ברק נולדו בו. איתם במשבצת: אברהם לינקולן. שותפו של לינקולן ב"יום הנשיאים", מועד-מכירות שקדם ליום הרווק הסיני, הוא ג'ורג' וושינגטון, שנולד ב-22 בפברואר. ומי חולק עם וושינגטון את היום? אבי גבאי. סימן לגדולה, או למהירות התחלופה במגרסה של המפלגה, כשאין ודאות שגבאי ישמור על כסאו עד ליום הולדתו?
נוסטלגיה אינה סיבה להצבעה וגעגועים אינם מביאים ניצחון. הייתה פעם מפלגת שלטון. היא ניהלה את כל התחומים החשובים - ביטחון, חוץ, אוצר - וגידלה עתודות הנהגה. לפעמים, יותר מדי עתודות; הממשלות שלה התפוצצו מרוב מתמודדים-בכוח על הראשות הבאה. תחת גולדה מאיר הצטופפו משה דיין ויגאל אלון, אבא אבן ופנחס ספיר, כשספסל החמישייה השנייה כולל את יצחק רבין, שמעון פרס וחיים בר-לב. כך הגיעה מדינת ישראל למלחמת יום הכיפורים, ששינתה הכול והפכה את מנחם בגין ממפסיד נצחי לזוכה במלוא הקופה.
שליטתם של רבין ו/או פרס במפלגה שנות דור, 1974-96, יצרה אשליה אופטית של המשך הצמיחה הטבעית. למעשה, נותקה השלשלת. סכסוך הדמים הבא, בין ברק לחיים רמון, לא יצר שותפות מתוך יריבות. רק בעניין אחד התברר ששני האויבים מסכימים: מותר ואף רצוי לפרק את המפלגה. רמון, ששידל את עמרם מצנע להישבע שלעולם לא יצטרף לממשלת אריאל שרון, דילג מעל מצנע אל שרון להקמת "קדימה" והביא איתו גם את פרס, צרוב הפסדו לעמיר פרץ. ברק, שהעדיף את תיק הביטחון אצל אהוד אולמרט ובנימין נתניהו על הנהגת אופוזיציה לוחמנית, המציא לעצמו מפלגה פרטית, "עצמאות".
העבודה לא התאוששה מהתרגילים המבריקים, האנוכיים. היא משדרת לא חלופה, אלא גופה, שאותה תתרום למדע המדינה. ההילולה המדומה ביום הבחירות המקדימות הייתה חגיגת הבראה, בנוסח האירי של מיספד באמצעות מישתה. מהלייבור נשאר בור.
בחירות 2019 - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS:
מסע הצלב האחרון: בוקר היציאה לקרב של אבי גבאי
"אין בי חרטה": כבל מסכם ערב פריימריז עגום
לא מזכירים את הכבל בבית התלוי, אבל את מי מעניין אם גבאי ניצח את היריב הפנימי שלו ודחק אותו ארבעה או שישה מושבים מתחת לתהום. אלה זוטות פרטיות, המעסיקות את העיתונות משום שהיא רגילה לסקר את הפוליטיקאים, להתעלל בהם ולהתפרנס מהם. מה לזה ולרעב אמיתי לשלטון, רצח בעיניים, עם הוכחת רצינות וכשירות. ההתקוטטות בארגז החול אינה עושה משום ילד גננת. העבודה לא הציגה מול הליכוד בראשות נתניהו הצעה לממשלה אחרת, עם מועמדים סבירים לשרים בתפקידים המרכזיים. מאז כשלונו הכפול של ברק, ב-2001 וב-2009, גם חדלה להציב כמספר 1 מועמד קביל לראש ממשלה. פרץ, שלי יחימוביץ' ובוז'י הרצוג נתפסו כמובילים נסבלים אך לא לגמרי משכנעים; כמובן, אילו ניצחו היו נראים טבעיים במושבם לא פחות מאולמרט. גבאי - עוד פחות.
דונלד טראמפ בעשור השמיני לחייו. ולדימיר פוטין כבר 20 שנה נשיא או ראש ממשלה. רג'פ טייפ ארדואן - 15. עד כאן ותק וגיל. מצד שני, ג'סטין טרודו ועמנואל מקרון וסבסטיאן קורץ מלמדים שבמצבים מסוימים, לא קיומיים, הנוער לשלטון. כשישראל תתנרמל כמו קנדה ואוסטריה, יהיו גם כאן ניסויים כאלה, שלא נורא אם ייכשלו. בינתיים ההימור גדול מדי. לכן ביטחון וניסיון תחילה.
בן-גוריון העז לעמוד בראשות הממשלה לאחר 30 שנות הנהגה של ההסתדרות והיישוב. אשכול הגיע לראשות לאחר 15 שנות ניסיון ממשלתי. גולדה צברה 20. גבאי בא למועדון כמו ארקדי גאידמק, אלי טביב ומשה חוגג לכדורגל. הוא קנה בזול, במחיר מציאה, את הזכיינות של העבודה. התברר שנהג כנער שגדל במעברה, חלם נואשות להשיג וידאו, התעשר והשתלט על רשת "בלוקבסטר", רק כדי לגלות שהטכנולוגיה עברה - אולי אף קברה - אותו. אבל גבאי התעקש: זה שלו, הוא יכתיב, הסמנכ"לית שמעצבנת אותו תעוף, ולעזאזל הלקוחות.
ציפי לבני צדקה. זו כבר לא הייתה העבודה עם גבאי, אלא העבודה או גבאי. הקברניט כל-יכול, לפי משפט הים, עד שמתברר שתפקודו מסכן את האונייה. אז מתחולל המרד על הבאונטי, כי אם לא ישימו את הקפטן בסירת הצלה וישלחו אותו לדרכו, יהיה רע ומר לצוות כולו.
אצל משה כחלון היה גבאי אחד מראשי השועלים. הוא לא בא לעבודה כדי להיות זנב לאריות. היעד: מלך האריות. מה לעשות, שהחיות פיהקו והפכו את העבודה לשועל בינוני, המסוגל גם, כדי לשרוד, להשיל את זנבו שנתפס במלכודת.
העבודה של היום היא מפ"ם של פעם. לא מפלגת הפועלים המאוחדת של השומר הצעיר ואחדות העבודה מסוף שנות ה-40', אימת מפא"י, ואף לא מפ"ם של קיבוצי השומר הצעיר; רק מפ"ם העירונית של ויקטור שם-טוב. תוספת הגונה, שוחרת טוב, רביעית, למשולש של המערך. לא כוח מרכזי, מוביל מדינה.
למעט פרץ, אין שום שורשיות בהרכב הפותח שנבחר אתמול. יש שם שניים שבאו מרוטשילד - האם זה אומר שאופי אחר היה הופך את דפני ליף למנהיגת המפלגה? - ושתיים שהגיעו מהתקשורת, אמנם מהצד המופיע ולא המודיע. החדשה הטובה לכל אלה היא שהם בפנים. החדשה הרעה - המפלגה בחוץ. בוודאי מחוץ לשלטון, ייתכן אף שמחוץ לכנסת. אפילו יוצע לה משהו בממשלת גנץ, זה לא יהיה תיק מרכזי, מקפצה לבחירות הבאות. מוקדם מדי לחלק את עור הדביבון - כי דב לא יהיה שם - אבל העבודה חלשה בעליל וממוצבת בפינה אחת של המפה מכדי להיות לשון מאזניים ולקבל את האוצר כמו כחלון או את הביטחון כמו אביגדור ליברמן.
צ'רצ'יל פנוי להובלה
כל כך מלבב לראות את הנבחרים צוהלים. חבל שהבוחרים קצרי-הרוח וכפויי-הטובה מקלקלים ונוהים אחר אלילים חדשים, שגם הם יושלכו הצידה בתורם, בעוד שנתיים או ארבע. אז יחזור העם אל העבודה ויתחנן שתציל אותו. אם יתנהג יפה ויבקש סליחה, הפצרתו תישקל בכובד ראש.
עמוק בתוך הבור, רגע לפני הסוף, מוכרחה מפלגת העבודה להחליט אם עוד יש בתוכה כוחות אחרונים לטפס ולהתאושש. האם היא הצבא הצרפתי, שנכנע לגרמנים, או הצבא הבריטי, שנסוג מדנקרק והשתקם. אלא שתנאי לכך הוא מנהיג אחר, בעל השראה והשפעה, נחישות ורוח-קרב ויכולת לסחוף המונים. חוזהו של צ'רצ'יל עם הליכוד עומד לפוג. בקרוב יהיה פנוי להובלה; וגם אז יחלפו שנים, עם הרבה עזרה חיצונית, עד לניצחון.
