על ה"חגיגה לדמוקרטיה" שכולנו נמצאים בתוכה בימים אלה מעיב סוד קטן ואפל. זהו הסוד שמשום מה כמעט לא מדברים עליו לא הפוליטיקאים ולא העיתונאים. הסוד הזה, שיקבע בסופו של דבר אולי את התוצאה החשובה ביותר בבחירות, מונח לו אי שם בפינת החדר החשוך, ואיש לא טורח לכוון אליו את הפנס. קוראים לו "ההמלצה על ראש הממשלה". אומרים לנו שהבחירות הן על הביטחון והשלום, אומרים שהן על הכלכלה והחברה ועל השחיתות הציבורית הכול נכון. אלא שבחירות בישראל עוסקות תמיד גם בשאלת מפתח אחת: מי ירכיב את הממשלה הבאה, מי ינהיג את המדינה. ומי קובע את זה? לא אנחנו, אלא ראשי המפלגות שנבחר. כן, כך פועלת השיטה.
קצת מצחיק, אבל באופן פורמלי חוק יסוד: הממשלה לא מחייב את הנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על המועמד שקיבל הכי הרבה "המלצות". לכאורה, עליו רק להתייעץ עם חברי הסיעות ולהטיל את המלאכה על "אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך". בפועל, הנוהג הוא שהנשיא בוחר במועמד שזכה למספר ההמלצות הרב ביותר, ולאו דווקא בזה שעומד בראש הסיעה הגדולה ביותר. ציפי לבני, למשל, ודאי זוכרת היטב איך קדימה בראשותה זכתה ב-29 מנדטים והפכה לסיעה הגדולה בכנסת, אך נותרה באופוזיציה אחרי שאיש פרט לחברי סיעתה לא המליץ עליה להקים את הממשלה.
בהקשר הזה, בבחירות הקרובות יש כמה דברים ברורים: מצביעי הליכוד יודעים את מי הם רוצים לראות בלשכת ראש הממשלה. מרוב שטוב להם, הם רוצים שם כנראה את מי שאחראי לכל הטוב הזה בשש השנים האחרונות בנימין נתניהו. מצביעי "המחנה הציוני" גם הם יודעים את מי הם רוצים לראות בתפקיד את בוז'י הרצוג שממריא בסקרים, ובלית ברירה גם את לבני, שהצליחה לחמוק מסיום מדשדש סטייל שאול מופז לקריירה הפוליטית שלה, כשסחטה את ההבטחה לרוטציה. גם בקרב מצביעי הבית היהודי ומרצ אין הפתעות: ברור לכל שפתק לבנט הוא עוד קול לראש הממשלה נתניהו ושפתק למרצ הוא עוד קול לראשי הממשלה הרצוג את לבני.
אבל מה קורה במפלגות האחרות? כאן בדיוק מסתתר לו הסוד, שהרי דווקא מי שבסופו של דבר יכריעו את הכף מעדיפים לשמור על עמימות. לפיד, שמבסס את הקמפיין שלו על מתקפה חזיתית נגד נתניהו, ממשיך להצהיר שהוא "לא פוסל אף אחד". הכי רחוק שהוא היה מוכן ללכת זו האמירה לפיה הסבירות שימליץ על נתניהו "נמוכה מאוד", אך כמובן שמדובר בתשובה מתחמקת שמשאירה פתח לכל אפשרות, כהרגלו בקודש.
גם כחלון, הממתק הלאומי החדש, שומר את הקלפים קרוב לחזה. הוא כבר הכריז חגיגית כי ממש לא משנה לו מי יעמוד בראשות הממשלה, כל עוד מפלגתו תוכל ליישם את חזונה, שרק אלוהים וכחלון שליחו יודעים מהו. ליברמן? אפשר אולי להעריך שימליץ על נתניהו, אבל שום דבר כבר לא יפתיע משועל פוליטי כל כך ותיק. דרעי? גם הוא תוקף את נתניהו, אבל לא מתחייב לכלום. ישי? כנראה יישאר בלי כלום. והערבים? לא ימליצו על נתניהו, זה ברור, אבל רק "שוקלים" להמליץ על הרצוג. ומה יקרה ברגע האמת?
יהיו שיאמרו שמאחורי מדיניות העמימות הזו עומדות סיבות אמתיות. אפשר לטעון, למשל, שיש כאן התלבטות של ממש, כלומר שכחלון, לפיד וליברמן באמת ובתמים לא יודעים עדיין על מי ימליצו לנשיא. מצטער, לא קונה את זה. הרי המפלגות הבינוניות הן שיוצאות נשכרות מכך שבוחריהם נשארים בערפל. העמימות הזו מאפשרת להם ללכת עם ולהרגיש בלי: לפיד יודע שאין לו שום בעיה להיכנס היום בנתניהו ולהמליץ עליו יום אחרי הבחירות, כי איש הרי לא יזכור לו את זה; כחלון ודרעי יודעים שהתייצבות מראש לצד נתניהו או הרצוג רק תבריח מצביעים פוטנציאלים משני הצדדים; הערבים הרי נמנעים מהמלצה באופן מסורתי, וגם הם נהנים מחוסר הוודאות; וליברמן? עמימות היא שמו האמצעי.
טיעון אפשרי נוסף יהיה שההמלצה על המועמד תלויה בתוצאות האמת בקלפיות: עד שלא נדע מי קיבל כמה מנדטים, איך נוכל לבחור מועמד? גם את הטיעון הזה אני לא קונה. לתלות את ההמלצה במנדט יותר או פחות למפלגה כזו או אחרת, פירושו להודות בגלוי בהעדפת הכיסאולוגיה על פני האידאולוגיה. הרי בין אם הליכוד יקבל 25 מנדטים או 30 מנדטים נתניהו יישאר אותו נתניהו. ואם לפיד, כחלון או ליברמן חושבים שביבי הוא מועמד ראוי לראשות הממשלה, כמה מנדטים פחות לא אמורים להפוך אותו לפתע לפחות ראוי.
המצב שבו אזרחים שמים פתק בקלפי מבלי לדעת על מי תמליץ המפלגה בה בחרו לתפקיד ראש הממשלה הוא בעיניי אבסורד מקומם, שתוצאתו לטווח הארוך היא אובדן אמון בשיטה, שגם כך מתפוררת לנגד עינינו. התקשורת, כנציגת הציבור, חייבת להתייצב בנחישות מול העמימות המכוונת של ראשי המפלגות ולדרוש כבר עכשיו תשובה ברורה: הרצוג או נתניהו. כל כך קשה?
לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד