נתניהו, האיש שרצה יותר

נתניהו. תכונות האופי הנדרשות כדי להנהיג מדינה, גם פחות היסטרית ולחוצה מישראל, אינן בהכרח נורמליות. דרוש אגו עצום ממדים, עור עבה ובעיקר תשוקה עצומה, לא בהכרח שפויה, כדי לרצות לעמוד בחזית, לחטוף ביקורת מהתקשורת ולהיות אחראי על חיי אדם, או על אובדנם. לפחות בכל הנוגע לסעיף הרצון לעמוד בראש מדינה, בנימין נתניהו הוא מהטובים בכולם. האיש רוצה להיות ראש הממשלה – עם המלחמות, מטחי הגופרית מהתקשורת, המשברים הבלתי פוסקים והמאבקים הבינלאומיים – באופן נואש. אין בכך די כדי להפוך אותו לראש ממשלה מוצלח, אבל די בכך כדי להפוך אותו לראש ממשלה – שוב, ושוב ושוב.

בחירות 2015 || כותרות אחרונות:
קרב צמוד במדגמים - נתניהו: "ניצחנו"; הרצוג: "הכול פתוח"
הרצוג אופטימי: "התוצאה הזאת מאפשרת לנו לחזור לשלטון"
נתניהו הפיץ סרטון: "הערבים מגיעים בכמויות אדירות אל הקלפי"

תוצאות הבחירות האלו הן הישג מרשים של נתניהו, ובכך ייאלצו להודות גם אלו שמסתייגים ממנו. הקמפיין שניהל בימים האחרונים היה ירוד, רפטטיבי, מסית וכוון למכנה משותף רחב ונמוך. אלא שהאיש שהוקע כמי שמדבר אמריקאית טוב מעברית מבין כנראה טוב יותר מכל פרשן פוליטי את נפש הבוחר הישראלי, ובאופן ממוקד יותר, את נפשו של בוחר הימין. הדיבורים הבלתי פוסקים ומלאי הסתירות הפנימיות על הכוחות העצומים מחו"ל שהתגייסו להפיל אותו, החזרה המונוטונית אך האפקטיבית על מסרים בבליץ הראיונות בתקשורת והרמיזות האפלות – והמופרכות, בדיעבד – על התגייסות המגזר הערבי – כל אלה היו אולי מקוממים, אבל יעילים מאין כמותם. יהיו הזדמנויות רבות לבקר את ראש הממשלה היוצא והנכנס בנימין נתניהו בשנים הקרובות, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: עדיין לא היה בפוליטיקה הישראלית קמפיינר מוצלח יותר ממנו.

הימין. בלילה שבין חמישי לשישי בשבוע שעבר הגיעו למערכת וואלה תוצאות סקר הבחירות האחרון של מכון TNS. התוצאות הראו על צמצום הפער בין המחנה הציוני לליכוד לשני מנדטים בלבד לטובת הראשונים, בניגוד למגמות שהסתמנו במרבית סקרי הבחירות. כשהתקשרתי לעמי בקר מ-TNS והבעתי דאגה על הפער מהסקרים האחרים, הוא שכנע אותי באמינות התוצאות: "אנחנו מזהים סחף לכיוון נתניהו", אמר, "אנשים שוכחים שהעם נוטה ימינה". הוא צדק, כמובן.

תחושת האופוריה שהשתררה בשמאל הישראלי בימים האחרונים הייתה תלושה לחלוטין משנים ארוכות, החל באינתיפאדת 2000, של פיגועים, מלחמות ומבצעים, של איבה הולכת וגוברת לערבים מהמדינות השכנות ובתוך גבולות ישראל, מהייאוש ומהפחד. כפי שהתברר שוב במערכת הבחירות הנוכחית, דרכו של השמאל להתמודד עם התחושות האלו היא התנשאות, בין אם זו של עמוס עוז ובין אם זו של יאיר גרבוז. צודקים? אולי. חכמים? בטוח שלא.

אוחנה. אלו היו חודשים מלאים בעליבות, רוויים בפוליטיקאים מפלגים וחסרי אחריות, בקמפיינרים מופקרים ובדאחקות סרות טעם. מהות? כלום. דיונים עקרוניים? נו, באמת. הסוגיה החשובה ביותר שנדונה כאן הייתה סביב שריונו של מאמן כדורגל גרוע, אדם עילג ונטול כל משקל סגולי או פוליטי לבית היהודי - ולא בשל מוצאו, אלא בשל אישיותו. ייתכן מאוד שאלי אוחנה הוא האיש שהעביר את המנדטים המשמעותיים כל כך מהמפלגה של חובשי הכיפות הסרוגות לליכוד. אם אדם כזה הופך לדמות משמעותית במערכת הבחירות, משהו יסודי מאוד פגום בפוליטיקה הישראלית.

הממשלה. בנימין נתניהו הוא קמפיינר מדהים וראש ממשלה בינוני, במקרה הטוב. הממשלה האחרונה שהרכיב הייתה מעשה טלאים שנדון לכישלון מהרגע הראשון. הוא עצמו ברא את תופעת משה כחלון, האיש שיוכל למנוע את הקמתה של ממשלת ימין צרה או לחלופין לפרק אותה בכל רגע נתון. הוא יעסוק גם ביום שאחרי הקמת הממשלה בשליטתו בעיתונות ובהישרדות, במקום בחזון ובמנהיגות. אחרי שהקלנו ראש ביכולתו של נתניהו לנצח בבחירות, אסור לזלזל ביכולתו להוביל במהירות לבחירות הבאות.