ערב לפני כינוס מרכז הליכוד בגני התערוכה בתל אביב, הגיע כתב "מעריב" בן 27 לאולם הגדול כדי לאסוף "צבע" על ההכנות לאירוע שסיפק כותרות עוד לפני שהתחיל. הכתב, יאיר לפיד, תיאר בעיתון שיצא ב-12 בפברואר 1990 את הכיסאות המסודרים, הסנדוויצ'ים הארוזים ואולפני השידור הפרושים, ואז עלה לבמה והצליח לעשות את מה שהוא מנסה בשנים האחרונות לעשות שוב, בחוסר הצלחה - לשבת על כסאו של ראש הממשלה.
הוא תיאר איך התיישב על הכסא שיועד ליצחק שמיר ומיד חש כאב חד. מתברר שעל הכיסא נשכח "נעץ גא, חד, ששפיצו הכסוף מונף אל על באיום גלוי", סיפר לפיד. "הטלוויזיה הישראלית מימין, סי.בי.אס. משמאל, 2,500 חברי מרכז ממול, ושמיר, מחייך, גופו יורד מטה, נמוך יותר, נמוך יותר- ובום, הוא על הנעץ", כתב לפיד מה עלול היה לקרות. הוא סילק את הנעץ הדוקר וכך הציל את מרכז הליכוד, כדבריו.
אם לפיד אכן הציל את שמיר מדקירה כואבת בישבנו, הרי שמהסערה שציפתה ליושב ראש הליכוד באותו ערב, הוא לא יכול היה לחלץ אותו. הרוחות בליכוד סערו ימים ארוכים לפני כינוס המרכז. בלחצו של נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש האב, נאלץ שמיר להסכים לתוכנית מדינית שכללה פתרון לבעיית הפליטים וקיום בחירות פלסטיניות בשטחים לצורך הצבת הנהגה שתנהל עם ישראל משא ומתן על הקמת אוטונומיה בגדה המערבית.
בחירות 2019 - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS
הבית מתמוטט: האנשים שעשו את העבודה חוששים
בנט: לעולם לא נשב בממשלת גנץ
במפלגתו של שמיר היו מי שראו בצעדיו פשרות מרחיקות לכת ותבעו להקשיח את התביעות הישראליות. "החישוקאים" כינתה התקשורת את דוד לוי, אריאל שרון ויצחק מודעי, שהחליטו להקשות על ראש הממשלה. חברי מרכז המפלגה עמדו להתכנס כשהמתח בין שמיר לשרון וחבריו גבר מיום ליום, והעימות התנקז לשאלת סדר היום של האירוע: החישוקאים דרשו סדרת הצבעות נפרדות על כל אחד מחמשת החישוקים שביקשו להציב על שמיר, וגם הצבעה על "מיגור האינתיפאדה". שמיר, נץ מדיני בעצמו, לא קיבל את הניסיון לכפות עליו תנאים מוקדמים לקראת משא ומתן עתידי, והסביר כי דרך זו אינה נהוגה בניהול מגעים בינלאומיים מטעמים טקטיים.
העימות הפרוצדורלי לכאורה הפך יצרי ולוהט, והעובדה כי שרון, אז שר התעשיה והמסחר, כיהן בתפקיד יושב ראש מרכז הליכוד, רק הוסיפה מתח לאוויר. כל מחנה נערך לערב כינוס המרכז. שמיר כבר רצה להיות אחרי האירוע, שאותו כינה "הסיוט הזה", ומודעי, שר הכלכלה והתכנון שנודע בפיו הגדול (שלוש שנים וחצי קודם לכן הוא הודח מתפקידו כשר האוצר בממשלת האחדות לאחר שכינה את ראש הממשלה שמעון פרס "מעופף", ללא גיבוי או אמפטיה משמיר), אכן דאג להמחיש לו את ממדי הסיוט. הוא לעג לראש הממשלה על קומתו הנמוכה, תיאר "קטן קומה המסתובב בין כדורסלנים ענקים" והבהיר כי "אם הוא ייכנס לקו האש שלנו, אז הוא עושה התאבדות. לא אנחנו הרגנו אותו".
דברי מודעי העמיקו את המתח עוד יותר ובאוויר כבר ריחף חשש מפיצוץ. "תיתכן מלחמה על המיקרופון, ומכאן קצרה הדרך להתפרעות אלימה", הזהירו העיתונים. התקדים: גסטון מלכה, חבר המרכז שהתפרסם ארבע שנים קודם לכן כשעלה על הבמה במרכז המפלגה, חטף את המיקרופון מידיו של ח"כ רוני מילוא והפך את דוכן הנואמים. הוא הבהיר כי אין בכוונתו לשחזר את המהלך והביע תקווה לפשרה, אך זו לא הושגה.
כך התנהל קרב המיקרופונים הגדול:
עם פתיחת הערב עלה שרון לבמה והטיל פצצה: "אני מגיש לך בזאת את התפטרותי מהממשלה", הכריז בפני שמיר וחבריו ההמומים, "תחת ממשלתך משתולל הטרור הפלסטיני בתוך ארץ ישראל כולה. אני יודע ומשוכנע כי ניתן לחסל טרור זה. תוך זמן קצר ניתן להחזיר חוק וסדר לרחבי ארץ ישראל ולהשכין שלום בינינו לבין הערבים, על בסיס זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל. יש רגעים בהם אדם צריך לדעת לקום מכיסאו ולהתחיל לצעוד".
חברי המרכז נעמדו וצעקו: "אריק, אריק". שמיר הופתע, אבל לא הסגיר את רגשותיו, ונשא את הנאום שהכין מראש תוך שהוא הולם על שולי דוכן הנואמים: "אני שואל את החברים האם הם מקבלים את הצעתי, הצעת האמון? מי בעדי?". הוא הניף את ידו מעלה, כמצביע הראשון בעד הצעתו, אבל אז הרעים קולו של שרון, שאחז במיקרופון משלו מעברה השני של הבמה: "מי בעד חיסול הטרור? ירים את ידו. מי נגד שיתוף ערביי מזרח ירושלים? ירים את ידו?".
אנשי שרון מיהרו לנתק את המיקרופון של ראש הממשלה. שמיר המשיך לקרוא, אבל לדבריו לא היה הד. "קיבלתי רוב מאסיבי", טען מאחורי הרמקול המושתק, בעוד שרון ממשיך להעלות להצבעה את חמשת סעיפי החישוקים. שמיר התעקש: "אני מודה לחברי המרכז על האמון. אני מורה על ישיבת המרכז כנעולה", אמר וירד מהבמה. שרון קרא לבמה ללוי, הוגה מחטף המיקרופון. "הליכוד מלוכד", קרא לוי, "היום הזה לא היה פיצוץ".
העימות לא גלש לאלימות, אבל מאבטחיו של שמיר לא לקחו סיכון והדפו כל מי שעמד בדרכם. "חשבתי שהדרך מהבמה למשרד לא תיגמר לעולם", אמר אחד המאבטחים.
הערב, שמתויג לנצח כסמל הפוליטיקה המכוערת, לווה במשבר גם בממשלת האחדות שבראשה עמד שמיר. כחודש לאחר "ליל המיקרופונים" הופלה ממשלתו בהצבעת אי-אמון, וניסיונו של שמעון פרס להקים ממשלה צרה נכשל, במה שכונה אחר כך "התרגיל המסריח".
כ-15 שנים מאוחר יותר, ב-30 בנובמבר 2004, קיימה מפלגת העבודה "ליל מיקרופונים" משלה. הפעם, אהוד ברק היה זה שטיפס לבמה וחטף את המיקרופון ששימש באותה שעה את משה שחל. ברק, שחזר לחיים הפוליטיים שבועות ספורים קודם לכן, לאחר שהובס בפברואר 2001 בידי מייסד שיטת חטיפת המיקרופון, דרש כי מרכז המפלגה יקיים הצבעה חשאית על מועד לבחירת יושב ראש מפלגה. "מה שעשית עכשיו זה שהפכת את מרכז מפלגת העבודה למרכז הליכוד, ואני בוש ונכלם על הדברים האלה", אמר שחל לברק. 14 שנים לאחר מכן, ובצל ההבדלים התהומיים בין התנהלות המפלגות בבחירות 2019, נדמה כי התהליך הושלם.