ימים מעטים לפני הודעת היועץ המשפטי לממשלה על החלטתו להעמידו לדין באשמת שוחד, מצבו של בנימין נתניהו בחזית הפלילית נראה נואש. לא כך בחזית האחרת, הפוליטית, שם הוא נהנה מחידלון-האישים של יריביו. קל לשער מה היו עושים מולו מועמדים יעילים יותר, חמושים במקצוענים.
1. האישום שהתחפש לשימוע
צרכני חדשות הניזונים רק מהודעותיו הכתובות או המוסרטות של נתניהו יחפשו לשווא את המונח המצמרר "אישום". במקומו מופיעה רק המילה הסתמית "שימוע". הס מלהזכיר את הצירוף "באשמת שוחד".
החלטת היועץ אביחי מנדלבליט, לפי נתניהו (וגם תומכיו - לא באמת, רק בחיזורם אחרי בוחרי ימין - איילת שקד ומשה כחלון), תעסוק בזימונו לשימוע. נו, שימוע, הירינג, כמו באמריקה. הליך מקובל, לקראת קידום, למשל כשסנאטורים מתשאלים מיועדים לתפקידים בכירים בממשל; או במקרה פחות חיובי, כשמעביד חייב לתת למפוטר מיועד הזדמנות להשמיע את הסתייגותו. מטושטשת העובדה הבסיסית, שהחלטה על כתב אישום בכפוף לשימוע - "כתב חשדות" - משמעה העמדה לדין אלא אם התביעה תחזור בה.
מישהו מיריבי נתניהו תיקן אותו? מה פתאום. הם אף אינם טורחים לציין שהמשטרה המליצה אשתקד להעמיד אותו לדין בתיקי האלפים ושלפי הדיווחים בתקשורת, שלא הוכחשו, זאת גם עמדת פרקליטות מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה) ופרקליטות המדינה.
בדימויו העממי, השימוע הוא סוג של מיקוח תגרני, עם מחיר פתיחה ומרווח להנחה, שבסופו מוותרת התביעה על מקצת האישומים או משנמכת אותם: השוחד, באחד התיקים, ירוכך למרמה והפרת אמונים "בלבד", כאילו אפשר, ציבורית, להבליג על היות ראש ממשלה רק רמאי. כך נהוג לעתים, אך פוחתת הסבירות שזה יקרה גם הפעם. הנדנוד של נתניהו למנדלבליט, לעכב את ההודעה על כתב האישום (סליחה, "החלטה בתיקים", או "זימון לשימוע") כדי להשאיר אותו בבלפור עד סוף ההליכים המשפטיים שלו, סינדל את היועץ. מנדלבליט, כתב עוזרו לסניגורים, "לא הסתפק בלימוד המסמכים שהוכנו בפרקליטות, העמיק וחקר בעצמו בראיות הגולמיות (ומבין את) מלוא התמונה הראייתית". הוא אמנם יבוא לשימוע בפתיחות מירבית, כי אם ההגנה תעלה שם טענות מבריקות ומפתיעות מוטב להתמודד איתן ולהודות בצדקתן לפני שינחילו לתביעה תבוסה בבית המשפט; אבל אז המשמעות תהיה שהמקצוענים של מערכת אכיפת החוק, באחריותו העליונה והאישית של מנדלבליט, התרשלו במלאכתם. הפערים בין הנוסחים במסמכים שיישלחו ממשרדו של מנדלבליט בצלאח-א-דין 29, ירושלים 91010, כתב החשדות של פברואר וכתב האישום בסתיו, יהיו מזעריים.
2. חטאי העבר נשכחו
הארכיונים מלאים בחטאי עברו של נתניהו. הקביעות הקשות של היועמ"ש אליקים רובינשטיין ("כיעור" ועוד) בעת שסגר את תיקו בפרשת עמדי, ב-2000. האמירות החריפות של פרקליטות מחוז ירושלים ("התרשלות, יצירת מצג מטעה, ניסיון להטיל על הקופה הציבורית הוצאה פרטית בהיקף של רבבות שקלים"), ב-2006. מסקנת מבקר המדינה שבאסון השריפה בכרמל ב-2010, כאשר נספו 44 צוערי שב"ס, שוטרים וכבאים מוטלת על נתניהו "אחריות כוללת". אל שולחנו של ראש הממשלה התנקזו אז טענות שרים, "אך הוא לא הכריע בעניינם".
פסיק מכל אלה אינו מופיע בתעמולת הבחירות של יריבי נתניהו. הוא יכול לחייך בסיפוק למראה כשלונם המתמשך להבליט פרקים שליליים בקורות חייו.
3. מי ראש הליכוד?
הדיווחים על הזיופים בבחירות המקדימות בליכוד התמקדו בשינויי המיקום בעקבות התיקונים. מי עלה, מי ירד; מי נכנס, מי יצא. נשכח הפרט החשוב מכולם - מי מנהל את המפלגה הזאת? ואם, כרגיל, הוא מתנער מאחריות לנעשה מתחתיו, מדוע לייחס לו את הצלחת עוזריו בממשלה, שלטענתו מנהלת היטב את המדינה.
פרצת הספירה הידנית של הקולות והקלדת התוצאות קוראת לגנב. לא בהכרח מבין המועמדים, המתחרים זה בזה, אלא לגורמים חיצוניים המעוניינים להשפיע על הרכב הרשימה. במסווה של ספקי כוח-אדם קבלני, במחיר מפתה, הם מסוגלים להשתלט על שוק ארגון ימי הבחירות.
ואם חסרות לשב"כ דאגות, בהגנה על המשטר הדמוקרטי מאיומי התערבות רוסית ואחרת, הנה עוד אחת: סקרי דעת הקהל. תוצאות הסקרים מחוללות אירועים, כגון הצטרפויות ופרישות, מיזוגים ופילוגים. גורם מעוניין עלול לקנות מכון סקרים בעל מוניטין או להשתלט בסתר על מערכת הטלפונים שלו, כך שהתקשרויות עם נסקרים תוסטנה כולן לסוללת המשיבים של הגורם. תנודות חדות מדי לא תהיינה אמינות, אך בשוליים, סביב אחוז החסימה, תוצאות עקביות של סקרים מפריזים או ממעיטים יכולות להוביל אישים וגופים פוליטיים להחלטות בכיוון הרצוי לגורם החיצוני.
השבוע, באחד הסקרים שאין לחשוד בו בהטייה, הסתמנה מגמה של ירידה בתמיכה בליכוד, אם מנדלבליט יודיע על אישומי שוחד נגד נתניהו. המתחרטים עדיין אינם עורקים למפלגה אחרת, באגפי הליכוד - הם עוברים לעמדת המתנה, כ"לא יודעים" או "טרם החליטו".
4. אל המדמנה
בבחירות קודמות היה נתניהו פטור מאתגר ביטחוני משמעותי. ב-2009 התקיימו הבחירות בסמוך לסוף מבצע "עופרת יצוקה" וגרעו שליש מכוחה של מפלגת העבודה בראשות אהוד ברק ומושב אחד מרשימת קדימה בראשות ציפי לבני, שנתניהו הפסיד לה, אף שיותר מהכפיל את כוחו (הדל) של הליכוד, אך גבר עליה בהסכמיו עם מפלגות אחרות. בשתי המערכות הבאות עמדו מולו מועמדים נטולי הילה ביטחונית - שלי יחימוביץ', יאיר לפיד, בוז'י הרצוג. בשדה הדימויים, רשאי היה נתניהו לחוש שגבו אינו נלחץ אל הקיר הצבאי. חששו מכניסת גבי אשכנזי לפוליטיקה נגדו לא התממש.
הפעם, מול בני גנץ, יוצא נתניהו להסתערות המכוונת לקעקע את היתרון המובנה של הרמטכ"ל לשעבר. נתניהו מתעלם לחלוטין מראשי המפלגות האחרות. נשכח גם שותפו משה (בוגי) יעלון, אמנם אף הוא רב-אלוף בדימוס, אך חבר הליכוד ושר הביטחון בממשלת נתניהו. רק גנץ על הכוונת.
מח"ט הצנחנים בתחילת העשור הקודם, אביב כוכבי, ואחד המג"דים שלו, אמיר ברעם, התמחו אז ב"מבצעי גירוי תגובה" בשטחים. זה מה שעושה נתניהו לגנץ. הוא מושך אותו לשטח נוח, אורב לו שם ונהנה לחזות בו יורד לרמתו ומתפלש במדמנה. די לומר "מדחת יוסף" וגנץ נופל בפח. הוא עונה באותה מטבע ונגרר גם לוויכוח על פינוי עזה - מהלך נכון, שראוי עדיין להשתבח בו בצד ההתנחלויות המזיקות, להבדיל מהצד הבעייתי של פינוי השליטה הצבאית החיונית.
גנץ היה רמטכ"ל בעת שנכרתה עסקת גלעד שליט. מי מפריע לו להזכיר שנתניהו שיחרר מהכלא מאות מחבלים, ביניהם יחיא סינוואר (ובהזדמנות קודמת, אחמד יאסין)?
ומדוע אין גנץ דורש פומבית מנתניהו לומר אם ידוע לו מי הדליף את מצגת כיבוש עזה ב"צוק איתן" וסיכן בכך חיילים בעת לחימה?
5. מה באמת אומר אמ"ן
התקשורת הישראלית כולה פרסמה אתמול את הערכת המודיעין לשנת 2019 ואת האמצעים הפיקודיים שנוקט המטכ"ל בעקבותיה. עם כל חשיבותה של מהות ההערכה, לתחומיה ולזירותיה, המשמעות העיקרית הגלומה בה היא שלצה"ל היה עניין בפרסומה.
אמ"ן, כידוע, נקבע על ידי יצחק רבין, ראש הממשלה לאחר מלחמת יום הכיפורים ולמרות הכישלון המודיעיני (לצד הכישלונות הפיקודיים והמדיניים) לקראתה, כמעריך הלאומי. קביעה זו לא השתנתה, אף שהוקמו אגף המחקר - לימים המודיעין - במוסד והמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. לאמ"ן שוב אין מונופול, אך הבכורה עדיין שלו. ההערכה השנתית מופקת בו בחטיבת המחקר, בראשות תת-אלוף (זו השנה השלישית, דרור שלום), מאושרת בידי ראש אמ"ן ומוצגת למטכ"ל, לקבינט ולוועדת החוץ והביטחון בכנסת. עד כאן, זאת חובתה בתוך המערכת הממלכתית. בלי אבחון ודירוג של האיומים השונים, על מידת חומרתם ובהילותם, לא יוכל הצבא לתכנן את המענה להם ואת ניצול המשאבים העומדים לרשותו - זמן, כסף, אנשים, ציוד.
בחלוקת המשימות והסמכויות, אמ"ן אמור להתרכז באויב ובסביבה האסטרטגית בלבד. גורמים אחרים (חטיבת התכנון האסטרטגי באגף התכנון, המטה לביטחון לאומי) מופקדים על הכרת הצד הישראלי ועל שקלול יחסי הכוחות. זו הפרדה מלאכותית, במיוחד משום שאמ"ן מקפיד להכריז, בפרצוף מיתמם שאינו דומה כלל לג'ונתן פולארד, שאינו עוסק כלל באמריקנים; ואיך אפשר בלעדיהם. מעשית, ארגון המכלכל את צעדיו במתכונת של מקרים ותגובות מוכרח להביא בחשבון גם את התנהגותו, צפויה או לא, של הדרג הפוליטי בישראל. הרי גם כשמוערכות מגמות, הן אינן גזרות גורל. התממשותן של אזהרות תלויה בזיקת הגומלין בין פעולות הצדדים.
לכן, בפירסום הערכת אמ"ן לשנה הבאה, ויותר מכל לשבעת השבועות הקרובים, המדיום הוא המסר. צה"ל מספר לציבור הישראלי שהוא מזהיר את נתניהו מפני מה שעלול לקרות, בדגש על עזה, עוד לפני הבחירות. נתניהו יודע שהציבור יודע. מחיר המעשים והמחדלים מרחף כחרב מתהפכת.
מעשים, במובן של מבצעים צבאיים מיותרים, אינם סבירים. נדיר שממשלות שיצאו למבצעים ערב בחירות הפיקו מהם תועלת פוליטית; הכור העיראקי, שלושה שבועות לפני בחירות 1981, הוא החריג. לא "ענבי זעם" ב-1996 ולא "עופרת יצוקה" השאירו בשלטון את הממשלות שניהלו אותן.
אם גם דיבורים הם מעשים, "הלוחם והמפקד בסיירת מטכ"ל", לפני 50 עד 45 שנה, מטריף את צה"ל בדיבוריו. זה לא חדש - נתניהו הרי התגאה במעמדו כשותף סוד השמדת הכור הגרעיני של צפון קוריאה בסוריה, ב-2007, עשור ויותר לפני שישראל העזה להודות בכך רשמית. בסוף 2018 אומץ בהתייעצות מדינית-צבאית משותפת קו חדש וארעי, לאישור המעורבות ההתקפית בסוריה. התכלית היתה הבהרת הנחישות הישראלית לפעול מול איראן בצפון, גם לאחר הצטננות היחסים עם רוסיה בעקבות הפלת מטוס הביון בספטמבר והודעת הנשיא טראמפ בדצמבר על הסגת הכוחות האמריקנים. אז היו הכרזות נתניהו והרמטכ"ל היוצא גדי איזנקוט מסוכמות, מדודות ומתואמות. לא כך בעת מערכת הבחירות ובתקופת ההמתנה להודעת מנדלבליט על כתב האישום. צה"ל רוצה לחזור ולהתכסות בשמיכה; נתניהו מושך אותה, כדי לגנוב עוד רגע של תהילה.
צה"ל תמך בהסכם הגרעין עם איראן מ-2015 ואיתר בו הזדמנות תכנונית ותקציבית - הרגעת החזית הרחוקה, לפחות לחומש, איפשרה לבנות ביעילות את הכוח הנחוץ למערכות קרובות, בזמן ובמקום. ברית נתניהו-טראמפ לקעקוע ההסכם משבשת את התעצמות צה"ל וכופה עליו להסיט מחדש קשב יקר לפאתי מזרח. מעוף לוויין או מוקד כלי טיס מאוייש מרחוק שיוקצו למעקב אחר הגרעין האיראני, שנרדם לפני שלוש שנים וחצי אך עלול להתעורר בגלל טראמפ-נתניהו, יחסרו בזירה אחרת; וכבר אירע שבגלל אילוצי תיעדוף מסוג זה הוכתה ישראל בעיוורון מודיעיני קטלני ועתיר סיבוכים. ואמנם ההגיון והתקדימים מלמדים שהאיראנים נזהרים שלא לשבור את הכלים, כדי שלא לשחק לידי הששים-אלי-הדק בירושלים ובוושינגטון, אך המתיחות גברה ואיתה גם הסכנה.
מיידית עוד יותר, וזאת כמדומה תמצית המסר בהערכת אמ"ן, סכנת המחדל. בראש ובראשונה, בעזה. אמ"ן מעריך שכמנהיג חמאס שהתבגר והתמדן (בלשון משה שרת), סינוואר להוט להסדרה עם ישראל. לא הסכם, לא הכרה בריבונותה; קיום בצוותא, שכנות המתנזרת מהתקפה. גדול הלחצים עליו הוא המצור על עזה. אם יתרופף, באופן שתגדל רווחת האוכלוסייה - יפחת התמריץ לעימות. המשך הסירוב הישראלי להקל על שני מיליון הפלסטינים המתבשלים במיץ העוני והאבטלה יגדיל את הסיכון להתנגשות. סינוואר לא יתיימר לנצח בה, במונחים צבאיים רגילים. די לו בשבירת השאננות הישראלית ובהוצאת המיקוח על ההסדרה מקפאונו, כדי שבהפסקת האש יקבל מה שלא השיג בלי אש.
זה מה שעשה אנואר סאדאת ב-1973, שלושה שבועות לפני הבחירות לכנסת. גולדה מאיר, משה דיין, דוד אלעזר ואלי זעירא איחרו לרדת לסוף דעתו. כוכבי, שהיה מפקד אוגדת עזה וראש אמ"ן, מבין היטב שסינוואר עלול לחקות את סאדאת. הרמטכ"ל, באמצעות ההד הציבורי המוענק להערכה המקצועית של אמ"ן, אומר לנתניהו שהנבואה אינה חייבת להתממש - אם רק תהיה פעולה מדינית-כלכלית-אזרחית של ישראל, שתיתן קצת אוויר לעזתים ושתרחיק את הקיר מגבו של סינוואר.
אילו הוצאה עזה מהמהומה הפוליטית והתגבשה סביבה שתיקה מוסכמת בין נתניהו, גנץ, נפתלי בנט ואביגדור ליברמן, היתה פוחתת סכנת מערכה מיותרת נוספת בגבול הדרומי (וטילים על מרכז הארץ), בחודש הבא או ממש ערב הבחירות. אבל הלהט כנראה גדול מכדי שהפצרות רמטכ"ל, ראש אמ"ן או נשיא כראובן ריבלין יועילו. מחדלי נתניהו ישאירו את הנצרה מתחת לאצבעו המתלבטת של סינוואר. למען הסר ספק וסיכול האשמות עתידיות, אומר הדרג הצבאי והמודיעיני לדרג המדיני בחדר הסגור ולציבור במרחב הפתוח: עימות הדמים אינו בלתי נמנע, העתיד הקרוב תלוי במידה רבה בהחלטות הממשלה היוצאת, ואם תעדיף מחדל, תהיה זו מלחמת ברירה.
6. לא שלום, לא עכשיו
מאז לינדון ג'ונסון ולוי אשכול, לפני 55 שנה, הירבו נשיאים אמריקנים להבין לצרכיהם הפוליטיים של ראשי ממשלה בישראל, וככל שזיהו מרחבי שותפות ביניהם, נאותו לסייע להם, לפחות בעיתוי - לא ללחוץ עליהם לקבל את עמדת וושינגטון עד לחלוף הבחירות.
זה לא קרה לפני ג'ונסון-אשכול, כי בתקופתו הארוכה של דוד בן-גוריון לא היתה לו חלופה, למעט בחופשת שדה בוקר שלו ובשובו ממנה למשרד הביטחון, ב-1954-55, כאשר ממשל אייזנהואר התלבט איך לסייע לקו המתון של ראש הממשלה ושר החוץ שרת לבלום את הלוחמנות של בן-גוריון ושותפיו לאסכולה.
פרישת רפ"י בראשות בן-גוריון ממפא"י בראשות אשכול, לקראת בחירות 1965, העמידה את וושינגטון בפני מצב חדש. למרות ויכוחים נוקבים בסוגיות של מדיניות ואספקת נשק, לישראל ולירדן, אשכול הצטייר כמתון וכמאוים באיגוף מימין בידי בן-גוריון, שזילזל פומבית בכשירותו להנהגה ביטחונית. בסבך הנושאים שבמחלוקת בין אשכול לג'ונסון, כהמשך למחלוקת בין בן-גוריון לג'ון קנדי, הרגיש מכולם היה הכור הגרעיני. כמורשת קנדי, תבע ג'ונסון פיקוח באמצעות ביקורים חצי-שנתיים בדימונה. אשכול, חושש שבן-גוריון (בודאי בסיוע שמעון פרס, שנותר תחילה סגן שר-הביטחון והממונה על המיזם הגרעיני), יחשוף את ותרנותו ויוקיע אותו, רצה שמשלחת המומחים תעשה שבת - הביקורים תוזמנו ליממה האחרונה של השבוע - אחת בלבד, וגם היא לאחר הבחירות.
הבקשה הועברה לג'ונסון בערוצים אחוריים, באמצעות אנשי-הקשר עם ישראל ועם היהדות האמריקנית. הוגש גם לפרעון שטר חוב: ההבעה הקולנית של ההתנגדות הישראלית למכירת טנקים ומטוסים למלך חוסיין הוקפאה עד לאחר הבחירות לנשיאות בנובמבר 1964, כדי שלא להכביד על ג'ונסון בהתמודדותו עם הרפובליקני ברי גולדווטר. ההפצרה הועילה, אמנם לא במלואה - ג'ונסון נאלץ לתמרן מול שרי החוץ וההגנה (שאירי ממשל קנדי) ושיקולים ממלכתיים - אך הושגה פשרה נוחה לאשכול. בכור נערך ביקור מיידי, כדי להיפטר מהנטל, והביקור הנוסף נדחה עד לאחר הבחירות.
הצמד הבא היה ריצ'רד ניקסון וגולדה מאיר, לקראת בחירות 1969. גולדה חששה מהצפוי לה במפגש הראשון עם ניקסון, בתהליך המדיני ובהחלטה על מכירת הפאנטומים ובמחלוקת על דימונה. היא שבעה נחת לרוחב החזית והכריזה, "יש לנו ידיד בבית הלבן". לניקסון היו שיקולים פוליטיים, מול היהדות האמריקנית ותומכיה בקונגרס, וגם אסטרטגיים, נגד הסובייטים; אך פעל גם הרצון לסייע לגולדה מול האגף הימני בתוך מפלגת העבודה (משה דיין) ומחוצה לה (מנחם בגין). חשבון דומה עמד לאחר ארבע שנים ביסוד ההחלטה האמריקנית להתניע מחדש ובאופן נמרץ את יוזמת השלום מול מצרים וישראל רק לאחר שגולדה - שאיימה לפרוש - שוב תבלום את דיין ותגבר על בגין בבחירות 1973.
לא כל החוליות בשרשרת זהות. הנשיא ג'ורג' בוש (האב) חתר ב-1982 לפגוע ביצחק שמיר, שהפריע להתקדמות מסלול ועידת מדריד והתעקש לנתב את הסיוע האמריקני גם להתנחלויות. בוש העדיף בעליל את העבודה בראשות רבין. ביל קלינטון, שחשש מכרסום בתהליך אוסלו שהצדדים עשו אותו לשושבינו, רצה במופגן בניצחון פרס על נתניהו ב-1996. לנתניהו, ערב בחירות 2015, לא היה חשוב להראות לציבור הישראלי, כרגיל, עד כמה הוא מקובל על הנשיא - הוא אסר מלחמה גלויה על ברק אובמה, בסוגייה האיראנית הרשומה כסמלו המסחרי של נתניהו מאז פקיעת המוצג הקודם שלו כמתנגד לשחרור טרוריסטים, כי המאבק הפוליטי של נתניהו היה נגד אגפו הימני (בנט, ליברמן) יותר מאשר נגד הרצוג. אובמה היה נחוץ לנתניהו כאויב, לא כשותף.
ועכשיו, החבר הקרוב טראמפ, בן-זוגו באיילון צפונה ודרומה, המוביל לצדו בצמרת הליגה האחרת. אותו טראמפ מהעתקת השגרירות לירושלים ומהפרישה מההסכם עם איראן. ליכודניק מובהק שהיה יכול במאמץ קל ורצוי גם קלדני להתברג במקום מכובד ברשימה לכנסת, בין מירי רגב ליריב לוין.
כשטראמפ רוצה לפרסם יוזמת שלום, שנתיים לאחר השבעתו לנשיאות ובפרוס עונת הבחירות הבאות, הדעת נותנת שהבשורה תרנין את נתניהו. ראש ממשלת ישראל מתנגד לשלום? ומה עוד, שלום שעליו חתום נשיא כה ידידותי, לשיטתו של נתניהו? לא יתכן. הרי ברור שיריביו בבחירות יתנערו מתנומתם ויסתערו עליו, אם יעז להופיע כסרבן שלום. לא סתם שלום, לא פייק שלום - פקס אמריקנה, טראמפיאנה.
והנה, בחסדו כי רב מואיל טראמפ להמתין עד לאחר הבחירות, כדי שלא להכביד על יקירו ביבי. האיגרת משדרת פנסילווניה 1600, וושינגטון די.סי 20500, תחכה במקרר הנשיאותי, ליד הקוקה קולה דיאט החביבה על טראמפ.
מדוע? מה יש בה, בעסקה המהוללת בפי טראמפ, כתוכנית נדל"ן על הנייר, שאמור להפריע לנתניהו? הרי משמאלו, מגנץ ודרומה, צפויה לה תמיכה. יתכן שהתצפית גילתה אויב מימין. מפלגות לאומניות עוד יותר מהליכוד בראשות נתניהו, אולי אף בתמיכת מיליארדר אמריקני, מסונף לישראל, העלול להיפרד על רקע זה מנתניהו לאחר עשור ומעלה של סיוע חיוני.
המשוואה פשוטה. נתניהו אינו רוצה בשלום, אפילו יביא אותו טראמפ. הוא מעדיף על פניו מלחמת נצח. לאחר הבחירות, יידרש מרכיב הממשלה הבאה להתמודד עם שאלה פנימית גדולה - סביב איזה שלום מוצע, על ויתוריו והישגיו, מסוגל הציבור הישראלי להגיע להסכמה רחבה - ועם השאלה החיצונית הקשה של עימות עם עולם התובע מישראל להשלים עם מיתווה כזה, כי הרי אירופה ורוסיה וסין ומצרים וירדן וסעודיה כבר שם וגם המפלגה הדמוקרטית, רק הרפובליקנים חסרים, והנה מתקרב טראמפ.
אז אחת משתיים: או שנתניהו מודה שאינו מוכן לשלום, או שהוא משתמט מהידיעה הוודאית שבעוד שלושה-ארבעה חודשים יזומן ראש הממשלה, תהיה זהותו אשר תהיה, לשיחה נוקבת על ויתורי ישראל לפלסטינים. כך או כך, מותר היה לצפות שהברירה תועמד בפני נתניהו בתעמולת הבחירות של יריביו, אך עד כה הם משתרכים אחריו בדרכם למארבים המגושמים שהוא מניח להם. לא השלום ומחירו, לא השחיתות שאינה צריכה לחכות למנדלבליט, לא מלחמת הברירה בעזה בגלל מחדליו - לכל אלה אין עדיין זכר.