עד כמה גנרלים הם סחורה חמה בשוק הפוליטי? כמה רייטינג מביא גנרל? לא, כמובן לא בישראל, שבה למעט המפלגות החרדיות והערביות, מפלגה מרכזית בלי ביטחוניסט היא ברמת החד קרן - וראשי מפלגות מגירים מפלי זיעה עד שיימצא הגנרל הגואל שיסכים להופיע בצמרת. זאת לצד הכמיהה למשיח הפוליטי, שהחלה בבחירות המהפך, אז יגאל ידין היה הגנרל, ולימים איציק מרדכי ומי לא.
במרכז העניין עומד פרדוקס, אחד מיני רבים: אמנם הגנרל הוא דמות הכרחית לקישוט רשימה, אבל בעבר כשגנרלים התמודדו לבד, הם לא הצליחו להביא מצביעים. לא משה דיין המיתולוגי אז, לא אריק שרון המהולל. ולמרות אלו, ישראל עדיין מחפשת גנרלים. הם מרגיעים אותנו. הם ישמרו על ביטחוננו. ביטחון אינו רק החמאס והחיזבאללה, ויש עוד כמה נושאים על סדר היום - רפואה קורסת, תחבורה מביכה ומה לא - אבל זה, אם נצטט את ראש הממשלה, לא "החיים עצמם".
בחירות 2019 - סיקור מיוחד:
איחודים, שיריונים והבטחות: רשימת המתמודדים לכנסת ה-21 נסגרה
בתום סגירת הרשימות: אלו המפלגות המתמודדות בבחירות לכנסת ה-21
גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי: הרשימה המלאה של "כחול לבן" נחשפת
ומה בעולם? לצורך העניין נתעלם מהמוני הגנרלים - למשל מפקד חיל האוויר הסורי לשעבר חאפז אל-אסד ושלל דומיו שתפסו את השלטון בעולם הערבי, את סוהארטו, נשיאה השני של אינדונזיה, ודומיו באסיה. נתעלם גם מהחונטה הארגנטינאית, הקולונל חואן פרון או הגנרל אלפרדו סטרוסנר, באמריקה הלטינית.
ואפילו נתעלם מאחד הרצחניים - אבל המשעשעים בסדרה, הלא הוא הפילדמרשל הוד מעלתו החאג', הדוקטור למשפטים, אדון חיות האדמה ודגי הים וכובש האימפריה הבריטית באפריקה, הוד הצטיינותו אידי אמין, נשיא אוגנדה לשעבר. גם לא נכניס לרשימה מנהיגים צבאיים של מחתרות וארגוני טרור שהיו למנהיגי עמיהם אחרי העצמאות - כבודם במקומם מונח, הם ימתינו לשעתם. נדבר על גנרלים בדמוקרטיות, שרצו לבחירות ונבחרו על תקן מושיעי העם, או לפחות נערצים באותה נקודת זמן.
האיש הנכון במקום הנכון
וההפתעה, או שלא - היא שיש מעטים מאד. אם נתרכז במאות ה-19 וה-20, הראשונות שבהן יש דמוקרטיות, פגומות ככל שיהיו, אנחנו יכולים לספור את הגנרלים, או גנרלים כמטאפורה, קצינים בכירים שנבחרו בשל התכונות הטובות או היכולת והניסיון שהביאו איתם לצבא לשלטון בעולם המערבי - על אצבעותיו של אדם.
שעת הכושר האידיאלית לגנרל להיבחר, להציע את מרכולתו לעם, היא שעת משבר. שעה שיש בה סכנה למולדת, חיצונית או פנימית. שעה שבה העם יישא את עיניו לגנרל מצליח, אדם שהוכיח את יכולתו לפקד. לעיתים, הוא אכן האיש הנכון במקום הנכון - ולעיתים לא. הכי לא.
כך למשל בצרפת למודת המהפכות, שבה מעריצים עד היום את אחד מגדולי המצביאים בהיסטוריה שהחריב את אירופה - ובעיקר את ארצו. נפוליאון לא ממש נבחר, אז הוא בצד. ויש שלוש דוגמאות מופת שצרפת מגישה לנו בנושא גנרלים בפוליטיקה - הטוב, הרע והמגוחך.
המגוחך הוא הראשון, בסדר הכרונולוגי: ז'ורז' ארנסט ז'אן מרי בולנז'ה. קצין שגדולתו המרכזית הייתה שהוא נראה נהדר במסדרים רכוב על סוסו השחור. הוא שירת בהצטיינות, ואמור היה לנקום בפרוסיה את השפלתה של צרפת במלחמת 1870-71 שבה איבדה את אלזס ולוריין. הוא היה שר מלחמה שפוטר והימין השמרני, המלוכני, תמך בו והכל ציפו למילתו כדי להפיל את הרפובליקה השלישית, המושחתת, הנתונה במאבק פנימי אדיר בכל החזיתות - מאמנות ועד פוליטיקה.
כשהוא פוטר, הכל המתינו לקריאתו לעלות על פריז - אבל הוא ברח מהארץ, גלה באי בתעלת למנש, והתאבד לימים על קבר אהובתו. לא זה החומר ממנו קורצו אנשי מעשה, גנרלים או לא.
נקרא אל הדגל
הכמיהה לגיבורים בצרפת לא תמה. בקיץ 1940 המדינה מובסת. גרמניה הנאצית גברה עליה בקלות מפחידה. המעצמה הצבאית הראשונה במעלה באירופה במשך מאות שנים קרסה תוך חודש, והייתה נתונה לחסדיו של הפיהרר הנאצי. זו נקודה של שבר כללי במדינה, באומה, שבה צריך הנהגה יותר מכל.
שניים קמו למלא את הריק: מרשל וז'נרל. המרשל היה הידוע בין השניים, השני - קולונל - מומחה ללוחמת טנקים בתחילת מלחמת העולם השנייה שקודם לדרגת בריגדיר, גנרל בקרבות, היה מוכר למתי מעט.
מרשל פיליפ פטן הוא גיבור מלחמת העולם הראשונה. גיבור קרב ורדן, אחד הקרבות הקשים בהיסטוריה. צפיפות החללים למטר מהגבוהות בעולם. פטן, הוא האיש שמנע את נפילת ורדן, האדם ששיקם את צבא צרפת שעמד בפני התמוטטות ומרידות המוניות לקראת תום המלחמה הגדולה, מלחמת העולם הראשונה.
וכשהמולדת בסכנה, הוא נקרא, שוב, לדגל. הוא הגיע להסדר - מאד הגיוני באותם זמני ייאוש - עם הנאצים: צפון צרפת תיכבש, דרומה תהיה מדינה עצמאית לכאורה, רפובליקת וישי ופטן וראש ממשלתו לאוואל בראשה. הרוב המוחלט של הצרפתים תמך בהסדר - הרי לא הייתה בררה אחרת, טענו. היה ברור לכל שבריטניה או תיכנע או תגיע להסדר מהיר עם הנאצים לפני הפלישה שבוא תבוא.
אבל הז'נרל, שארל אנדרה ז'וזף מארי דה גול, המשיך במלחמה: גיבור שתי מלחמות עולם ערק ללונדון - ונחשב בוגד בפי פטן, הרי הוא חותר תחת השלטון הלגיטימי של צרפת. דה גול המשיך במאבקו, כשבריטניה מסייעת לו. יחסיו הסבוכים, בלשון המעטה, עם בריטניה וארצות הברית הם מעבר להיקף הכתבה הזו - אבל בסופו של דבר דה גול ניצח. דרכו ניצחה.
הוא חגג את שחרור פריז, והיה למנהיג הבלתי מעורער של צרפת המנסה להשתקם, ובעיקר מנסה לשכתב את ההיסטוריה: פטן הועמד לדין על בגידה, ויש כאן הרבה מאד ציניות, קיבל חנינה מהוצאה להורג, ונכנס להיסטוריה כדמות טרגית, גיבור במלחמת עולם אחת, בוגד באחרת.
דה גול היה למציל המדינה, אבל תפקידו לא תם: בזמן משבר אלג'יריה, כשהממשלה קרסה, שוב, ונראה היה שצרפת על סף מלחמת אזרחים, הוא נקרא לשוב. הוא תפר חוקה חדשה למידותיו הגדולות, תרתי משמע - חוקה נשיאותית.
הרפובליקה החמישית תחתיו תשגשג. הוא יוציא את צרפת מאלג'יריה, ימגר את המרד שהחל בצבא בניסיון להפיל את משטרו ואף לרצוח אותו אישית, ויפרוש בשנת 1968 הסוערת - אדם ששיקם מדינה, יצר רפובליקה נשיאותית דמוקרטית מתפקדת, והקים מפלגה ששלטה בפוליטיקה הצרפתית גם אחריו. לא מציבה רעה.
המפקד יציל מהמשבר
ככלל אצבע: גנרלים, גיבורי מלחמה, נקראים לדגל במצבי משבר. אירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה הייתה בטראומה מוחלטת. דור שלם של צעירים נמחה, אימפריות נפלו ללא שוב, ברוסיה התנהלה מלחמת אזרחים, גרמניה גם - בין כנופיות הפרייקור של הימין הקיצוני למיליציות קומוניסטיות.
מדינות שבריריות קמו במקום שבו היו אימפריות ותיקות. מדינות רבות חיפשו ידיים יציבות, בטוחות על ההגה הלאומי. גרמניה בחרה את הפילדמרשל הישיש פון הינדנבורג לנשיא, אדם שמעמדו הציבורי היה כה רם עד שאפילו הקנצלר אדולף היטלר המתין עם פרויקט הדמים שלו עד למותו של הינדנבורג.
בפולין, היה זה מרשל יוזף פילסודסקי, שקומם מחדש את מדינתו, בהונגריה אדמירל מיקלוש הורטי. חלקם עלו לשלטון בדרכים הישנות - הפיכה צבאית והפלת שלטון: כך למעשה נבחר, בערך, מי שיהיה אבי האומה הטורקית המודרנית, גיבור מלחמת העולם הראשונה ובעיקר גיבור המלחמה נגד יוון, מוסטפא כמאל אטאטורק.
בספרד, לימים יהיה זה הגנרל פרנסיסקו פרנקו שיפיל את השלטון ויכבוש אותו למשך 40 שנה. ובדרום אפריקה יאן סמאטס, גיבור מלחמת הבורים שייבחר לנשיא המדינה - כמובן, רק בידי המיעוט הלבן ששלט אז.
בבריטניה, דווקא לגנרלים לא היה מקום בפוליטיקה. ולא, גם לא לאדמירלים, ודווקא היו כמה: הדוכס מוולינגטון ולפניו הדוכס ממרלבורו, שני גיבורי מלחמה מהוללים שהביסו, כל אחד בתורו, את הצרפתים ונכסו לפוליטיקה, אבל שניהם לא הצטיינו. בריטניה תישאר עם האזרחים - גם, ואולי במיוחד, כשתלחם במלחמות עולם ואחרי מלחמת העולם השנייה אף תעדיף אזרח על פני מנהיג המזוהה עם המלחמה.
באיטליה, בגרמניה, ובכל אירופה למעשה אחרי מלחמת העולם השנייה, למעט צרפת, גנרלים לא היו סחורה מבוקשת. כולם, למעשה, נכשלו. לצבא כמקצוע וכשליחות להגן על האומה, כבר לא היה את המעמד מפעם. אירופה תתרכז בשיקום ובאיחוד, לא במלחמות. היא תהיה פציפיסטית יותר ויותר, צבא ייתפס כרע הכרחי, ותו לא, וגנרל לא יקבל בשום מקום תפקיד בכיר רק כי שירת בצבא בהצטיינות.
הדמיון הגדול לישראל
ומעבר לאוקיינוס? באמריקה הלטינית גנרלים נבחרו, בהחלט. הם היו חלק מהברית הבלתי קדושה בין הצבא, הכנסייה ובעלי האדמות. היום זה כבר לא המצב - הגנרלים מזוהים עם משטרי האימים בארגנטינה, צ'ילה, ברזיל. עם הפיכות צבאיות ואזרחים נעלמים ורציחות. שעתם עברה. האחרון שנבחר, בתפנית היסטורית משעשעת, היה דווקא מהשמאל - קולונל הוגו צ'אווס, קצין צנחנים, שניסה להפיל את המשטר בוונצואלה, נכשל, נבחר והחל בניסוי הסוציאליסטי הגדול במדינה. פופוליזם פרוניסטי עם סוציאליזם קומוניסטי.
זה לא הצליח, כידוע. ונצואלה היום היא סיפור טרגי של כישלון. אבל הניסיון הצבאי של צ'אווס לא קשור לכך - הכישלון היה בעמדותיו ובניסיון ליישם את האידיאולוגיה שלו. הצבא לא שינה הרבה, הכומתה האדומה אולי רק סייעה לו להגיע לשלטון.
מכל המדינות בעולם, ארצות הברית היא אולי הדומה ביותר לישראל: שלוש פעמים לאורך ההיסטוריה של ארצות הברית כיהנו נשיאים שהגיעו מתפקידי קצונה בכירים ביותר בצבא, ולא מעט שרים עברו גם כן דרך תפקידי פיקוד שונים - המדינה גאה מאד בערכיה הפטריוטיים. שלושת הנשיאים נבחרו, כמובן, אחרי מלחמות נוראות. אחד נחשב דגול, אחר נחשב כישלון, השלישי הצלחה. לא רקורד רע.
הראשון שבהם - בכל מובן - ג'ורג' וושינגטון. מפקד הכוחות האמריקניים במלחמת העצמאות, והנשיא הראשון של ארצות הברית. בכל משאל הוא ואברהם לינקולן נחשבים לנשיאים הגדולים ביותר ובצדק מוחלט.
השני, כיהן אחרי לינקולן, הוא יוליסס סימפסון גרנט, מפקד כוחות הצפון במלחמת האזרחים. מדובר בגנרל נחוש, אדם שעיצב את האסטרטגיה שבעזרתה הצפון הצליח לממש את עדיפותו ולנצח במלחמה המודרנית הראשונה. אולם כנשיא, הוא לא הצליח לשקם את הדרום ולחבר את שני חלקי האומה בטוב או לכפות על הדרום שוויון זכויות לשחורים. הוא גם היה כנוע מדי להון הגדול, וייזכר כגנרל מוצלח אמנם, אבל פוליטיקאי ומדינאי גרוע.
אחרי המלחמה הגדולה בהיסטוריה ועוד מלחמה קטנה - המלחמה החמה הראשונה בעידן המלחמה הקרה זו מלחמת קוריאה. באותה תקופה שני המצביאים האמריקנים הידועים ביותר רצים לפוליטיקה. הפילדמרשל דאגלס מקארתור, ראש המערכה באוקיינוס השקט, מצביא הניצחון על יפן, ואדם שהציל את המצב בתחילת מלחמת קוריאה. אולם הנשיא הארי טרומן פיטר אותו כדי שאת המינוי יקבל אדם מטעם המפלגה הרפובליקנית.
המפלגה אז העדיפה, ובצדק, את הגנרל החייכן, האהוב, דווייט אייזנהאואר (אייק) שססמתו היתה "like like". אחרי 20 שנות שלטון דמוקרטי-ליברלי, הרפובליקנים יחזרו לבית הלבן, בהנהגת אייק וסגנו, ריצ'רד ניקסון. מה התעודה של אייק? מעורבת. מצד אחד, אלה שנות שפע ושגשוג בלתי נתפסים, אולם אלה השנים של המקארתיזם.
אייזנהאואר לא יצא נגדו בפומבי ולו פעם אחת, למרות שהסנטור ג'וזף מקארתי בין השאר האשים את שר החוץ לשעבר, אבי תכנית מרשל שהצילה את מערב אירופה מנפילה לידי הקומוניזם, מפקדו של הנשיא, הרמטכ"ל האמריקני במלחמת העולם, מי שקידם את אייק מאלוף משנה לרמטכל - ג'ורג' מרשל, שהוא סוכן סובייטי.
ועדיין - היה שלום והיה שגשוג. לא מובן מאליו. ארצות הברית החלה, בהיסוס, להתמודד עם נושא שוויון הזכויות. הנשיא אייזנהאואר ישלח את המשמר הלאומי ללוות תלמידים שחורים לבתי ספר, לא יזהה בזמן את חשיבות המרוץ לחלל, ויפרוש כשארצו היא המעצמה מספר אחת בעולם - מתמודדת עם ברית המועצות - בדרכי שלום ודיפלומטיה, ולא מעורבת בשום סכסוך אלים. מפקד מבצע הנחיתה בנורמנדי, מפקד הצבא האמריקני ומפקד ברית נאט"ו ידע בדיוק את מגבלות כוחו.
הצטיינות בעסקים עדיפה מכוכבים על הכתף
ארצות הברית הפטריוטית מעריצה גיבורי מלחמה. האדם שייכנס אחרי אייק לבית הלבן יעלה שוב ושוב, בצדק מבחינתו כמובן, את עלילת הגבורה שלו ממלחמת העולם השנייה. מקארתי התגאה תמיד בכך שהיה תותחן אחורי במטוס של חיל הנחתים - טענה לא נכונה, אגב.
ג'ון מקיין יעשה קריירה פוליטית מכובדת, וכך גם רבים אחרים, כשהם נשענים על הקריירה הצבאית שלהם. בימים אלה למשל טולסי גבארד רצה לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית, בין השר על סמך הרקורד שלה כלוחמת.
אבל הסתכלו בקבינט האמריקני ולא בו תמצאו גנרלים, כולל במשרד המלחמה. ארצות הברית בחרה לנשיאים את מי ששירת במלחמת העולם השנייה בהצטיינות - אבל גם שלושה שהשתמטו ממלחמת וייטנאם, כל אחד בדרכו. בארצות הברית הצטיינות כסנטור, מושל, איש עסקים, היא כרטיס טוב בהרבה לבית הלבן מאשר כוכבים על הכתף.
בעולם הדמוקרטי, מפלגה שבה יש שלושה רמטכ"לים, עם אלוף וראש שב"כ לשעבר, המתגאה בדרגות של מצטרפיה החדשים אינה רק חריגה - היא בעייתית. אבל זה העולם. ועדיין במקרה של משבר קיצוני, הממוטט את מוסדות החברה, עמים מפוחדים יפנו לאדם סמכותי, היודע לקחת החלטות קשות בזמן אמת, ולהציל את המצב. זה הרי הצליח בעבר, אבל גם לא מבטיח שהכישלון לא יבוא.