פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הכיסא הריק ניצח, ישראל הפסידה: למה הפוליטיקאים מפחדים מעימות?

      ההצעה הג'נטלמנית של בגין והקיבעון של פרס, האגרסיביות של מרדכי והמסקנה המנצחת של שרון: מה שהחל כחובת התייצבות מול המצלמות והעם כולו, הפך עם השנים לזיכרון רחוק. חזרה לימים שבהם מנהיגים לא חששו משידור חי

      לקראת סוף חודש יוני 1981 נדרש מנהל הטלוויזיה הישראלית, יצחק שמעוני, לסוגיה חשובה ביותר - האם לאפשר לקסאווירה הולנדר, מי שכונתה "כוהנת ספרי המין", להופיע בתכנית האירוח הפופולרית "בשעה טובה"? לאחר התלבטויות, הכריע כי הצופים, שהיו מרותקים כל ערב שישי למסך מול תכניתו של מני פאר, לא יזכו לצפות בריאיון עם הסופרת שהגיעה לארץ. הנימוק לכך ננעץ בעובדה שמדובר בתכנית לכל המשפחה, ועל כן "הגברת הולנדר אינה מתאימה לצפייה בליל שבת".

      מעבר לעיסוק בשאלה החשובה בנוגע לגברת הולנדר, בטלוויזיה הישראלית עסקו במקביל בהפקת העימות הטלוויזיוני בין ראש הממשלה מנחם בגין ויו"ר האופוזיציה שמעון פרס. הייתה זו הפעם השנייה שבה נערך בישראל עימות טלוויזיוני בין שני ראשי המפלגות המובילות בהתמודדות בבחירות לכנסת. מדובר היה בבחירות צמודות ומתוחות, שלוו גם באירועים קשים של אלימות. הציפייה הייתה שהעימות יכריע את הכף לכאן או לכאן - יוחסה לו חשיבות רבה כל כך, עד שבבוקר אותו היום, הכותרת הראשית בעיתון "דבר" בישרה כי "בגין ופרס הכינו 'שיעורי בית' לעימות".

      עם סיום העימות, שהונחה על ידי זאב שיף, הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ", קבע סקר של מכון "גאלופ" כי 57% מהציבור סברו שפרס ניצח. בתוצאות הבחירות עצמן, נקבע שוויון כמעט מוחלט, ובחלוקה למושבים ניצח הליכוד עם 48 לעומת 47. פרס שכבר הוכתר בערב הבחירות כראש ממשלה, נאלץ לשבת קדנציה נוספת באופוזיציה. אם אכן העימות הועיל לאחר משני המנהיגים, היה זה דווקא בגין שניצל את המדיום לטובה.

      בחירות 2019 - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS
      בגוש עציון אין התלבטות בבחירת המחנה - אבל מחפשים "ימין משמעותי"
      גנץ בעקבות הסקרים: "אופטימיים מאוד, נגיע רחוק"
      הלגליזציה תאושר בכנסת הבאה? המדריך המלא לנושא החם של הבחירות

      כותרת עיתון דבר, 18 במאי 1977 (סריקה)
      כותרת עיתון "דבר" לפני בחירות 1977 (צילום: סריקה)

      שני הפוליטיקאים המשופשפים כבר נפגשו לעימות דומה ארבע שנים קודם לכן. העימות לקראת הבחירות לכנסת התשיעית במאי 1977 היה העימות הטלוויזיוני הראשון שנערך בישראל. המערך והליכוד הסכימו ביניהן כי העיתונאי ישעיהו "שייקה" בן-פורת מ"ידיעות אחרונות" ינחה את העימות. כיום, כשעיתונאים מתויגים לעתים קרובות לפי אידיאולוגיה פוליטית, מפתיע שבגין לא חשש מבן פורת, שנחשב מקורב לפרס ובעל זיקה למפא"י.

      העימות נקבע ליום ראשון, 15 במאי. שתי המפלגות שכרו את שירותי חברת "טלעד", והקלטת העימות נקבעה לשעות אחר הצהריים באולפני החברה בתיאטרון ירושלים. האירוע היה מסעיר - כ-200 כתבים וצלמים מרחבי העולם המתינו לשני המועמדים בכנסיה לבניין. להתגודדות מחוץ לאולם התייחסו בתקשורת כ"מהומה והמולה", וב"מעריב" תיארו את המתח לקראת העימות כ"מרקיע שחקים". פרס עוד ניהל בבוקר ישיבת ממשלה, בעוד שבגין העביר את היום במנוחה במלון "דיפלומט" והתכונן לעימות.

      בכניסה לאולפנים התחבקו השניים בלבביות ובגין הציע ליריבו כי בעימות יפנו זה לזה בשמותיהם הפרטיים. ראש מטה ההסברה של המערך, חבר הכנסת יוסי שריד, העדיף כי השניים יפנו זה אל זה כ"מר פרס" ו"מר בגין". אליהו בן-אלישר, ראש מטה ההסברה של הליכוד, עודכן בכך והעביר לבגין את המסר. "זו הבשורה שאתה מביא לי מן הסוציאליסטים? הרי תמיד אנו קוראים זה לזה בשמות הפרטיים", אמר. ברגע האחרון, כבר בתוך האולפן, התרצה פרס והשניים החליטו לקרוא זה לזה "מנחם" ו"שמעון".

      מנחם בגין (AP)
      הציע פנייה בשמות פרטיים במהלך העימות. בגין (צילום: AP)

      שני המתעמתים נצמדו היטב לטקסטים שהכתיבו להם יועצי התקשורת ולא התפתח עימות אמיתי. "אווירה ג'נטלמנית, אך ללא ויכוח מעשי", נכתב בעיתון "דבר", וב"מעריב" הכותרת לטור של יוסף לפיד הייתה "הוויכוח שלא היה". לפיד כתב כי "מר פרס ומר בגין דמו למתאגרפים, שיותר משחשוב להם לפגוע ביריב, חשוב להם שלא לספוג מהלומות. על כן הם רק ליטפו איש את רעהו ונסוגו מהר, איש איש לפינתו. כל אימת שנדמה היה כי עומד להתפתח ביניהם קרב אמיתי, נשמע הגונג והשופט עבר לשאלה הבאה. בתנאים אלה, מובן מאליו שאף אחד לא ניצח בנוק־אאוט".

      לעימות לא מיוחסת השפעה על המהפך שחולל בגין בבחירות שנערכו כעבור יומיים. השטח כנראה כבר היה ערוך למפץ הגדול.

      עימות 1992

      בבחירות לכנסת ה-11 ב-1984 התייצב פרס, שכבר הפך למומחה, מול יצחק שמיר שהיה טירון בזירת העימותים. לאחר שבגין פרש, שמיר היה לראש הממשלה בתקופה קשה ביותר לישראל. צה"ל היה שקוע בלבנון, האינפלציה דהרה ומשבר מניות הבנקים התחולל. הסקרים חזו ניצחון סוחף למערך, וגם בעימות הטלוויזיוני החשש בקרב מטה ההסברה של הליכוד היה עמוק. הפעם נבחר העיתונאי דן פתיר כמנחה העימות.

      רוני מילוא, מראשי מטה ההסברה של הליכוד, הסתובב חסר מנוחה ליד האולפן שהוקם בכפר המכביה. אבל שמיר, שלא נחשב דמות טלוויזיונית, ידע להחזיר לפרס מלחמה ומומחי התקשורת קבעו כי גם עימות זה הסתיים בתיקו. למרות הסקרים שהראו יתרון גדול למערך, נרשם גם תיקו בין-גושי בקלפי - ועל פרס ושמיר נכפה להקים ממשלת אחדות לאומית.

      ראש הממשלה שמעון פרס וסגן ראש הממשלה יצחק שמיר, נובמבר 1985 (לשכת העיתונות הממשלתית)
      פרס ושמיר בתקופת ממשלת האחדות, 1986 (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

      כעבור ארבע שנים, השניים נפגשו באולפן לעימות נוסף. צוות מיוחד של המערך שהתכונן לעימות זמן ממושך מראש המליץ לפרס להפתיע את שמיר, מתוך הנחה שיתקשה להגיב לכך. ואולם, גם העימות הזה הסתיים במה שהוגדר כתיקו, עם יתרון קל לפרס. אמנון אברמוביץ', הפרשן של "מעריב" בזמנו, כתב אחרי העימות: "פרס נראה שש אלי ראשות ממשלה, שמיר כמי שמקבל את דין התנועה. פרס רוצה להרקיע לשחקים, שמיר להגיע הביתה בשלום. אבל ביום רביעי הבא ישובו כנראה השניים ויתחברו כשני כנפיים לאותה ציפור: ממשלת האחדות הבאה". ואכן, אחרי הבחירות שוב כוננה ממשלת אחדות לאומית.

      בחירות 1992 היו הראשונות שבהן פרס לא השתתף בעימות הטלוויזיוני. 15 שנה לאחר שהחלו העימותים, התייצב יצחק רבין לראשונה באולפן הטלוויזיה. אחרי שנפרד מכהונה קצרה כראש ממשלה 15 שנים קודם לכן, היה נחוש רבין להשיב את מפלגתו לשלטון. אך גם לעימות זה, שאותו הנחה נסים משעל, לא מיוחסת השפעה משמעותית על תוצאות הבחירות - שקבעו ניצחון גדול למפלגת העבודה בראשות רבין, עם 44 מנדטים לעומת 32 לליכוד.

      עימות 1999

      העימות המשמעותי ביותר מאלו שהתקיימו בישראל נחשב זה שהתקיים ב-1996. חצי שנה לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין, שב פרס, בחמישית, לאולפן הטלוויזיה. מולו התייצב מועמד הליכוד בנימין נתניהו.

      פרס, בעל ניסיון עשיר בעימותים טלוויזיוניים, פגש את מי שנחשב כפוליטיקאי המוביל בישראל בהעברת מסרים במדיום הטלוויזיוני. העימות נערך שלושה ימים לפני הבחירות הראשונות בישראל שכללו הצבעה כפולה - פתק אחד עבור המועמד לראשות הממשלה, ופתק נוסף עבור המפלגה. בתחילת מסע הבחירות פרס הוביל ביתרון עצום, אבל ככל שחלפו הימים נתניהו הדביק את הפער. ביום העימות, הפער בין השניים כבר היה קטן.

      נאום של בנימין נתניהו מוקרן על מסך בירושלים עם בחירתו לראשות הממשלה, מאי 1996 (AP)
      נאום נתניהו מוקרן על גבי מסך ענק בירושלים עם בחירתו לראשות הממשלה, 1996 (צילום: AP)

      נתניהו נכנס לאולפן לקראת העימות, שאותו הנחה דן מרגלית, חד ודרוך. הוא הגיע אחרי שלושה ימים מרוכזים עם יועץ התקשורת שלו, ארתור פינקלשטיין. הוא תקף, הישיר מבט למצלמה, דיבר לצופים מעל ראשו של המנחה והעביר לציבור את המסרים שאיתם בא מהבית, כולל המסר ששב לאורך כל הקמפיין - "פרס יחלק את ירושלים". פרס, כמו תלמיד ממושמע, ענה לשאלות.

      מחקרים שנערכו אחרי העימות מצאו שנתניהו אמר 66 פעמים את המלה "אני", בעוד פרס עשה זאת רק 22 פעמים. נתניהו הצליח לארוז ולהדק את המסרים באופן מהוקצע. פרס הגיע פחות מוכן, וכמה פעמים גלש ממסגרת הזמן שהוקצבה לתשובות. בעצת עוזריו, גם החליט להתעלם מנתניהו ובחר שלא להפנות אליו שאלה ישירה, כפי שמאפשר פורמט העימות.

      הפער שעוד היה לפרס על נתניהו נמחק כלא היה, ומומחי תקשורת רבים ייחסו זאת לעימות. עם סיום ספירת הקולות, התברר שנתניהו ניצן בפער של אחוז בודד מקולות המצביעים. בדיעבד התברר כי מדובר היה בעימות הטלוויזיוני האחרון שנערך בישראל בין שני המתמודדים המובילים.

      בבחירות 1999 עמד בראש מפלגת העבודה אהוד ברק. ברק היה צעיר מפרס ומרבין שקדמו לו, יליד הארץ, קצין בכיר ועטור תהילה. הוא החליט שלא להתמודד מול נתניהו בזירה החביבה עליו, ולעימות המשולש שערך נסים משעל בערוץ 2 הגיעו רק שניים - נתניהו ואלוף (במיל') יצחק מרדכי, מועמד מפלגת המרכז. ארבעה חודשים קודם לכן, פיטר נתניהו את מרדכי במפתיע מתפקיד שר הביטחון. באולפן ניצב דומם כיסא ריק - תזכורת לברק שלא הגיע.

      אהוד ברק בכנסת לפני השבעת ממשלתו, יולי 1999 (AP)
      ברק בכנסת לפני השבעת ממשלתו, יולי 1999 (צילום: AP)

      נתניהו, שכבר הוגדר קוסם טלוויזיוני, לא היה מוכן למארב שהכין לו מרדכי - שהוגדר כמנצח בנוק אאוט. מרדכי השתמש בנשק של נתניהו - הוא תקף אותו שוב ושוב, פנה ישירות לראש הממשלה, הטיח בו "אתה עובד עלינו", "שיקרת אותנו" וביקש ממנו - "ביבי, תסתכל לי בעיניים". נתניהו לא היה מוכן לשחקן שיודע להשיב לו באגרסיביות בנשק שלו עצמו. ואולם, המנצח הגדול של העימות הזה היה דווקא המתמודד הנעדר. נתניהו צלל בסקרים, מרדכי דשדש ופרש מהמרוץ יום לפני הבחירות, וברק עלה בסקרים ולבסוף גם הביס את נתניהו בקלפי.

      מאז התקדים שיצר ברק, לא היה שוב עימות טלוויזיוני בישראל בין שני המועמדים המובילים. ברק גם היה הראשון ששילם על כך את המחיר - כשמפלגת העבודה ביקשה, בבחירות 2001, לערוך עימות מול מועמד הליכוד אריאל שרון. ההנחה שהעימות יכול רק להזיק למועמד המוביל בסקרים היא זו שגרמה לליכוד לא להיעתר להזמנה, ושרון אכן ניצח בבחירות לבסוף.

      מאז, שוב ושוב המועמדים המובילים סירבו לעימות. כך היה גם בבחירות 2015, כשנתניהו דחה את ההזמנות לעימות מול יצחק הרצוג. במקום עימות, פנה ראש הממשלה לציבור באופן ישיר, הן בערוצי התקשורת הממוסדים והן ברשתות החברתיות. אותן פניות ישירות נחשבות פעולות יעילות שסייעו לניצחונו.