הנטייה הטבעית של יועצים משפטיים לממשלה, כמעט רפלקס מותנה, היא להשיב בשלילה על פניות אליהם להורות על חקירת הדלפה. חופש העיתונות הוא ערך מוגן, וטוב מאד שכך. חסיון מקורות נשמר, וגם זה מצוין, כי בלעדיו אין חשיפות של עוולות שלטון. הכלל הוא, ומוסדות מועצת העיתונות תומכים בכך בהתלהבות מוצדקת, שאין חוקרים הדלפה, אלא אם יש סיבה חריגה הגוברת על הרתיעה. והנה, בפרשת הטלפון הפרוץ של בני גנץ, שפרסומו היא הישג עיתונאי ללא קשר לזהות המקורות, חברו שני חריגים כאלה באופן שיכביד על אביחי מנדלבליט לסרב לפניית פרקליטיו של גנץ ללא נימוק מכריע.
גילוי החדירה המיוחסת לאיראן היה סוד ביטחוני. אנשי השב"כ שהגיעו בספטמבר אשתקד לרמטכ"ל לשעבר - ראש אגף האבטחה וראש חטיבת הסייבר באגף הטכנולוגיה - לא ניסו לגונן עליו מפני אי-נעימות, היה ויתפרסם ברבים התוכן שנאגר בטלפון. זה אינו עניינו של השב"כ. נדרש טיהור של הטלפון, ניקויו ממזיקים שנשלחו לפשות בו. המשימה הייתה הדברה, לא הסברה. ייתכן שהאיראנים היו מבינים, במהרה, שתחנת גנץ חדלה לשדר להם, אך לא הייתה בידיהם הוכחה לכך. אולי גרמו להתייבשות המעיין סיבות אחרות. קורה.
היועמ"ש הקודם, יהודה וינשטיין, נדרש ב-2014 למלוא יכולתו הלוליינית כדי לחלץ את בנימין נתניהו מהחשד שהוא או מקורביו היו מעורבים בהדלפת מצגת כיבוש עזה במבצע "צוק איתן". כדרכם של יועצים משפטיים, המבקשים לחמוק מהליכה בנתיב שקצהו ידוע, סגר וינשטיין את התיק שלא נפתח בהבטחה לצפות פני עתיד. יוקם צוות, יופקו לקחים, ייעשו סידורים; עוד הדלפה ביטחונית אחת ודי. והיה כי יתמה השואל, מדוע ענת קם כן ונתניהו לא? יקבל שלוש תשובות מוחצות: אלה החיים, ראשי שב"כ אינם ששים לחבר שרים לפוליגרף (עמי איילון התנגד לכך בתקופת כהונתו הראשונה והנחקרת של נתניהו) והחוק מכיר בחזקת "בעל הסוד", הרשאי להתירו. ראש הממשלה הוא בעל הסודות הממלכתיים כולם ועלול לטעון, בפרצוף מיתמם, שבסמכותו להדליף ושבכך אינו עובר על סעיפי האיסורים. אין טעם לחקור את זולתו בלעדיו ואין טעם להגיע בחקירה אליו ואז להיתקל בטענת בעל הסוד.
בחירות 2019 - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS
להשקיט את תופי הפלילים: התרגיל הנואש של נתניהו מאחורי סערת הפריצה לגנץ
גנץ על הפריצה לטלפון הנייד שלו: "סיפור פוליטי הזוי"
יועצו של גנץ תוקף: דובר ראש הממשלה מנצל מידע ביטחוני לשקרים
ברור שאין ממש בטענה זו כשלחשיפת הסוד לא קדם ליבון יסודי, עם מקצוענים מגורמים שונים במערכת, של משמעותה. אין לראשי ממשלה רישיון להשתגע ולהודיע כמה פצצות מיוחדות יש לישראל והיכן הן מאוחסנות. לסוגיית החשיפה המתוכננת והמבוקרת יש היבטים ביטחוניים, דיפלומטיים ומודיעיניים רבים, המחייבים שיקול דעת, סנכרון ותיאום. אך הטענה תצוץ בהכרח, ואם אין רוצים לחקור - מזמינים אותה לצוץ.
ברשימת כחול לבן ניתן ללהק ור"ש - ועדת ראשי השירותים. שלושה רמטכ"לים, שאחד מהם היה גם ראש אמ"ן; משנה לראש המוסד (רמי בן ברק); סגן ראש שב"כ (יצחק אילן, ששובץ שלא לטובת המפלגה בירכתי העשירייה הרביעית); וראש אגף החקירות והמודיעין במשטרה (יואב סגלוביץ'). מהחלקים הידועים לכל אחד מהם מניסיונו אפשר להרכיב תצרף. לא מן הנמנע שגנץ אינו היחיד ביניהם שמכשיר הטלפון שלו הותקף. הם גם יודעים מהו נוהל הטיפול בחומר "שחור", על ישראלים, העולה מהמקורות המודיעיניים, אנושיים או דוממים, בעת המעקב אחר יריב.
בין זרועות המודיעין יש מידור חלקי, קרי הן משתפות ביניהן בתוצרים, אך לא תמיד בכלים. שב"כ מקבל מהמוסד ומאמ"ן חומר הנאסף על יעדים חיצוניים, ועל השב"כ לטפל בנגזרות המקומיות שלו. כלפי מעלה, מוטלת על המודיעין חובת דיווח מלא. אם מסרק האיסוף נתקל בישראלים - למשל, גונן שגב - המידע על כך יבעבע על פי הנוהל אל ראש הממשלה. כך, כזכור, קרה לפני 30 שנה גם לעזר ויצמן, שר בממשלת יצחק שמיר, שנקלט במפגש עם איש אש"ף נביל רמלאווי ובשיחת טלפון לתוניסיה עם אחמד טיבי. למודיעין, בין אם יחידת האיסוף היא 8200 או אחרת, אין זכות למנוע מידע כזה מהממונה הפוליטי.
משני דרגים אלה, ראש זרוע המודיעין (הכפופים לו מתנזרים ממגע בלתי-מוסמך ונבדקים תכופות בפוליגרף) והממונה הפוליטי, יכול המידע לזרום לשרים, לעוזרים ולאחרים, ומהם - לציבור. לעתים בשגגה, כמו הרקטות של חמאס. תכופות יותר, בכוונת מכוון, של אחת החוליות בשרשרת, כדי לשאת חן - בעיני בכיר ממנה או עיתונאי - או כדי למלא שליחות.
נתניהו הכחיש שראש השב"כ, נדב ארגמן, דיווח לו על הפריצה לטלפון של גנץ. ארגמן הצטרף להכחשה. שניהם אמרו אמת, אבל זאת של נתניהו הייתה חלקית ומתחכמת. ארגמן היה צרכן - לא יצרן - של המידע. מישהו אחר מסר אותו לנתניהו, עוד בסתיו שעבר, לפני הקדמת הבחירות והחלטת גנץ להתמודד. סביר שהדיווח כלל רשימה גדולה יותר של ישראלים שהותקפו, אלא שהאחרים אינם מעניינים, כרגע. הם לא מאיימים על שלטון נתניהו.
נאמנו המובהק ביותר של נתניהו במערכת הביטחונית הוא ראש המוסד, יוסי כהן. נאמנותו אישית הן לנתניהו והן לרעייתו. לולא החלטתם, עם קצת עזרה מארנון מילצ'ן, לא היה די בכישרון הריגול שלו להביאו לראשות המוסד. הוא התרועע עם חבריהם, בהם ג'יימס פאקר, וטרח למנוע אבטלה פותחת פיות מנהגה של שרה בנסיעות מחזור הבקבוקים, ויקטור סרגה. כשתוגמל בראשות המוסד, אפשר לנתניהו להתרברב באחריות הישראלית לשליפת הארכיון הגרעיני מטהראן, המופיעה גם בתעמולת הבחירות של הליכוד. בהודעתו המתחסדת של כהן, המבקשת שלא לערב את המוסד במחלוקת, לא נכללה הכחשה. אפשר שהיא נשמרת לשלב הבא.
בתפקידו הקודם, כראש המטה לביטחון לאומי, היו לכהן שני חברים בלשכת נתניהו - מזכיר הממשלה מנדלבליט והראש הלשכה שנאלץ לפרוש, נתן אשל. כהן ומנדלבליט התפללו לקידום, זה ליועמ"ש וזה לראשות המוסד, ותפילותיהם נענו. אשל ייחל לשלטון נצחי של נתניהו. אם יוכל, באותה הזדמנות, להיפרע קצת משניים מעמיתיו שהתלוננו על התנהגותו בלשכה וגרמו לעזיבתו, יועז הנדל וצבי האוזר, באמצעות פגיעה בראש רשימתם גנץ, ישלב את הנעים עם המועיל.
זה לכאורה רקע וכיוון אפשריים שבדיקה תשלול או תאשש - אם יש רצון לבדוק. עד כה לא ניכרה אצל מנדלבליט נכונות לקפל את המטריה הפרושה מעל ראשו של כהן. תלונה נגד כהן על הנאותיו מדירת פאקר, שהגיש למנדלבליט עו"ד גונן בן יצחק, רכז השב"כ שסיים את שירותו כמפעיל סוכנים בדין משמעתי על רישול ברישום לא חילצה מהיועמ"ש פעולה כלשהי. ראש ההרכב, השופט בדימוס עודד מודריק, מחמיר פחות עם לקוחו, נתניהו.
מול הנטייה לא להתעסק בענייני המוסד - עומד תקדים
נתניהו ישב לתומו לצפות בטלוויזיה, הופתע לשמוע שהמעשה בטלפון של גנץ, שנודע לו בשעתו, התגלגל לתקשורת בעיתוי פלאי וקפץ על המציאה. הוא נחפז להודיע שהחדירה לטלפון של גנץ מוכיחה שאיראן אוהבת את ראש כחול לבן. ההיגיון קצת עקום, במקרה זה קשה לראות את הקשר שבין אהבה לחדירה, אבל מי מחפש היגיון בתעמולת בחירות, בעיקר כשהמכריז נוהג לתקוף את מערכת אכיפת החוק ואת - לא הפעם - התקשורת.
הרתיעה הקבועה מחקירת הדלפות, ההנחה שאין טעם לחקור אם בקצה עלולים להגיע לבעל הסוד, הנטייה שלא לפשפש בעניינים העשויים לסבך את המוסד - כל אלו מוטלות על כף אחת של המאזניים. על הכף השנייה מכביד תקדים. משפטנים אוהבים תקדימים ויועצים משפטיים מתרפקים על החלטות קודמיהם. לפני 16 שנה קבע אליקים רובינשטיין תקדים שמנדלבליט ייאלץ להסביר מדוע אינו ישים כאן.
כשהורה על חקירת ההדלפה לברוך קרא ב"הארץ", בפרשת חיקור הדין של סיריל קרן באחד מתיקי החקירה נגד ראש הממשלה אריאל שרון, נימק רובינשטיין את המהלך החריג בסמיכותו של הפרסום לבחירות, בחשד שהוא נועד להשפיע על תוצאתו ובחשש שהמדליף נמצא בתוככי המערכת הממלכתית. זאת הדלפה "פוליטית-אידיאולוגית", ולכן הכשיר רובינשטיין את חקירתה. אותה חקירה של רובינשטיין מצדיקה גם הערת אזהרה: לעתים גחלת האש רוחשת הרחק מהעשן. רובינשטיין חיפש את המשטרה ומצא את הפרקליטות. אלא שכדי לטהר את החפים נדרשת חקירה. גם לנתניהו צריך להיות עניין בכך, כדי לטהר את עצמו ואת המוסד.
תיקון רובינשטיין לחוק ההימנעות מחקירת הדלפות הוא לפיכך צירוף נסיבות אלה: כשלושה שבועות לפני בחירות מתפרסמת ידיעה המוערכת כמגיעה משותף סוד במערכת ועם כוונה משוערת לפגוע במועמד. כולן מתקיימות בפרשת הטלפון של גנץ, מה גם שמנדלבליט הפגין רגישות מיוחדת להשפעת פרסומים על הבחירות כשנענה לבקשת נתניהו להשהות את מסירת חומרי החקירה גם לחשודים אחרים, פן ידלפו. או שהתקדים פועל רק כשלדעת היועץ ראש הממשלה הוא קורבן הפרסום ולא עשוי להתגלות כאחד המחוללים שלו?