ראש הממשלה בנימין נתניהו אוהב ערבים. ככל שירבו, כן ייטב, רצוי פלסטינים. הוא מסרב לוותר עליהם, להוט להוסיף אותם למצבת אזרחי ישראל. כך בירושלים, שם הוא נאחז ב-300 עד 400 אלף, תלוי היכן יעבור הגבול, כדי "לא לחלק את ירושלים". עכשיו מתברר שתאבונו גדל והוא משתוקק למיליונים שנמצאים ביהודה ושומרון. הרי זו משמעות הסיפוח של הגדה המערבית - אין שטחים בין אנשים.
אילו הסכימו העולם והפלסטינים עצמם לסיפוח, המאזן הדמוגרפי בישראל היה מוטה באחת לכיוון תיקו בשלב זה, ולקראת רוב ערבי באחד העשורים הקרובים. סיפוח הוא ניפוח הוא קיפוח. לא שיש חשש להסכמה כזו, לנשיא האמריקני דונלד טראמפ אמנם לא אכפת, תומכיו האוונגליסטים ישמחו על התקרבות מלחמת גוג ומגוג ושובו של משיחם. יש רק בעיה קטנה: לפני תחיית המתים תהיה מיתת החיים. חללי חינם, שדמם בראש פוליטיקאים מופקרים.
שאר העולם ימשיך להתנגד בחריפות לכל מהלך חד-צדדי של הרחבת גבולות ישראל. לא רק לסיפוח עצמו, אלא למה שמשתמע ממנו - שצדקו החושדים בישראל, שהכחשותיה הקבועות (כמו של משה דיין, ב-5 ביוני 1967: "חיילי צה"ל, לנו אין מטרות כיבוש") היו רק מסווה לתאוות התפשטות.
בחירות 2019 - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS
המטרה - להוציא כמה שיותר בוחרים מהבית: 48 שעות לפתיחת הקלפיות
לנצח את גנץ - ולשמור על הימין מקריסה: המלכוד של נתניהו
טראמפ על הבחירות בישראל: "המרוץ צמוד, נתניהו וגנץ אנשים טובים"
לא כדאי לזלזל בהשפעתו של רושם זה. אנואר סאדאת, עוד לפני מלחמת ששת הימים ובהיותו מחוץ לחוג הפנימי של ההחלטות בקהיר, סיפר לאמריקנים שנאומו של דוד בן גוריון על "מלכות ישראל השלישית" בתום מבצע קדש שיקף את שאיפותיו האמיתיות להשתלטות על סיני. לכן, אילוץ ישראל לפנות את חצי-האי בלחץ המעצמות רק גרם לה להמתין להזדמנות אחרת. כנשיא, השתכנע סאדאת בקיץ 1973 שהחלטת מפלגת העבודה להקים עיירת נמל בימית היא הקדמה לסיפוח פתחת רפיח, כלומר סירוב סופי להחזרת כל סיני תמורת שלום - ומכאן, הכרזת מלחמה.
חתירה ישראלית לסיפוח הגדה, או נתחים ממנה, אינה רק מודעת אבל על תהליך אוסלו והרשות הפלסטינית שנוצרה בו, אלא הזמנה למלחמה. קהילה נואשת, שכל אופק מדיני חסום בפניה, תעלה מתוכה את חסידי הקו הכוחני ותעלה לשני הצדדים בהרג המוני. זאת, מפני שעלולים להאמין לנתניהו, אם יגיח מהבחירות כשעודנו בשלטון, ובהתחשב בלוח הזמנים הכופה עליו מנדלבליט - מהלך בזק שנועד להקדים את הכרעת היועץ המשפטי לממשלה בעקבות השימוע. מנחם בגין זירז את חקיקת סיפוח הגולן ביום אחד, ונתניהו יכול לנסות לספח את הגדה בשבוע, לפני תחילת משפטו ובחלון הזמנים שלקראת התלהטות התמודדותו של טראמפ על כהונה שנייה.
העניין כולו מופרך כשלעצמו ולנוכח עמדותיו הקודמות של נתניהו, שנבחר ב-1996 כי הבטיח להמשיך את אוסלו, אם גם בסגנון אחר, ושהביע ב-2009 את רצונו בהקמת מדינה פלסטינית, כדי שלא להתעמת עם הנשיא האמריקני דאז ברק אובמה. קבילותה של ההחזקה הישראלית בשטחים נשענת זה יובל שנים על ארעיותה, רק עד להסכם שלום. ביטול ממד הזמן ומהלך סיפוח הם מתכון לפיצוץ. למילים יש כוח - והוא יופנה נגד ישראל. טראמפ, מפורר הבריתות, לא יוכל להושיע, אם בכלל ירצה - או שמא יראה בסיפוח אתגר לתכניתו. גם אם נתניהו בקי בתוכנית לפרטיה ורוצה להמתיק בסיפוח ויתורים שיידרשו ממנו, הפלסטינים יוכלו להשתמש באותו סיפוח להנמקת סירובם לדון בתכנית, ובכך תסוכל היוזמה ותיפגע יוקרת טראמפ. החשבון יוגש והמחיר ישולם.
מאחר שנתניהו מתהדר בניסיונו המדיני, מהשגרירויות בוושינגטון ובאו"ם ועד לארבע כהונותיו בראשות הממשלה (לא נכון שבחמישית ישבור שיא - רק ישווה את זה של בן גוריון), הוא אמור לדעת שזה רעיון אווילי, שישבור את הסטטוס קוו לרעת ישראל. שליפתו של רעיון זה ברגע האחרון של מערכת הבחירות מראה עד כמה הוא נואש. הוא מוכן לטמון מוקשים כדי להרוויח מהקפיצה עליהם ארבע שניות, לפני הפיצוץ.
רשימת הליכוד בראשות נתניהו תזכה, פחות או יותר, ברבע מהקולות ומחברי הכנסת. זה ורק זה יהיה רצון הבוחר. להשגת שאר הח"כים הנחוצים לרוב המבסס ממשלה, דרוש משהו אחר לחלוטין - רצון הנבחר, הסכמות בין רשימות שונות. הבחירה אינה אישית ואינה גושית - היא סיעתית. כל טענה אחרת מסלפת את מבנה הממשל בישראל, שהוא ספורט קבוצתי ולא ענף ליחידים. נתניהו נמאס גם על רבים מחברי מפלגתו, המעוניינים להשתמש בו להישארות בשררה ולהיפטר ממנו. הם ישמחו אם בג"ץ, במענה לעתירות, יפסול אותו בגלל מצבו המשפטי להרכבת ממשלה - אך לא נציג אחר כלשהו של הליכוד.
בני גנץ הגיע לגמר הפוליטיקה משום-מקום. לא מתחתית הטבלה, אלא מחוץ לליגה. כששמעון פרס התבכיין, "אני לוזר?", השתמע מכך שגם המקום השני המכובד לכמעט-מנצח ייחשב. זו הייתה הונאה עצמית, אחרי שפע מאמציו של פרס. לגנץ, שעשה יש מאין - יש עתיד מראש העין - ושתוחלת חייו הפוליטיים ארוכה מזו של יריבו, נזקף הישג בעצם יתרונו על נתניהו ערב ההצבעה, אף שנותר עניין פעוט של שלשול הפתקים לתיבות. כבוגר קורס תובעני בחטיבת הריינג'רס, עם "שבוע גיהנום" כמקובל ביחידות הקשוחות של הצבא האמריקני, עמד גנץ היטב, בסך הכול ולמרות שגיאות של מתחילים, בטירונות הפוליטית המרוכזת שהביאה אותו במאה יום מטוראי עד אלוף, ואולי לרמטכ"ל.
גנץ מתרעם כשמציינים זאת, אך המנוע העיקרי להצלחתו הוא קודמו בצבא, גבי אשכנזי. כרמטכ"ל, היו לאשכנזי מועדפים אחרים. לתפקיד סגנו מינה תחילה - והביא לשם כך מהנספחות בוושינגטון - את דן הראל. כשהראל הודיע, לאחר שנתיים, שקנה כרטיסי טיסה ובדעתו לפנות את סגנות הרמטכ"ל גם אם אשכנזי ושר הביטחון אהוד ברק לא יסכימו על הסגן הבא, ויתר אשכנזי על מינוי גדי איזנקוט וניאות למינוי גנץ, אף הוא כייבוא מוושינגטון. גנץ נעלב מהערכת החסר. אילו היה נכנס אשכנזי לזירה הפוליטית בתום תקופת הצינון שלו, ובעוד גנץ רמטכ"ל ובהמשך מצטנן, לא היה די מקום גם לגנץ. אבל אשכנזי נשאר בחוץ והתגייס לשדך בין גנץ לבין יאיר לפיד. הוא לא ביקש דמי תיווך. עוד יהיו מחלוקות רעיוניות ואישיות במפלגתם המשותפת, אך ניכר בהם שהפנימו מה שנכתב בשורה העליונה בכרזה שהייתה תלויה לשמאלם בשבתם בראש דיוני המטכ"ל - "דבקות במשימה לאור המטרה". השאיפות הפרטיות נסוגו מפני מטרת העל, הקמת ממשלה אחרת, שתטהר את הרוח הרעה של נתניהו.
מן הדין, פשוטו כמשמעו, היה שתיקיו הפליליים של נתניהו יעמדו במוקד מערכת הבחירות. באדיבות מנדלבליט, שעיכב את מסירת חומרי החקירה לחשודים ובכך גם את השימוע מיוני ליולי, פעל להשהיית משפט שרה נתניהו, והתנזר מפתיחת תיק בפרשת העסקים עם הדודן הנדיב מיליקובסקי והדיווחים המפוקפקים למבקר המדינה, שכמו חקירות קודמות שתחילתן אצל מבקרים (אליעזר גולדברג נגד אריאל שרון, מיכה לינדנשטראוס נגד אהוד אולמרט) כופה את עצמה על היועמ"ש לבלי חמוק - הטה נתניהו את סדר היום לכיוון גנץ. ואם בכל זאת דיברו על נתניהו, זה היה בהקשרי טראמפ ופוטין, עזה וסיפוח, יותר מאשר שחיתות.
בקרב התקשורתי הזה ניצל נתניהו מתבוסה מוחצת, אבל במערכה הכוללת, רוויית וקטורים משפטיים ופוליטיים גם יחד, הוא יפסיד ומהר. האשראי שבזבז ברבע מאה של פוליטיקת איבה, במפלגתו ובכלל, אזל לבלי שוב. העוינות שצבר אצל אלו שנפגעו ממנו תכה בו כשהקלפיות ייסגרו והתחפושות יאופסנו. המגמה ברורה - נשארו רק שאלות העוצמה, העיתוי והעונש.