בלי אחיזה במציאות: "נאום הניצחון" של בני גנץ היה מופע מעורר חמלה

יום הבחירות נפל, כאילו במקרה, על יום אביבי מושלם. אחד הראשונים לעונה. הבגדים הקצרים נשלפו להם ממקומם הנחבא בארון, הדובדבנים עמדו בלבלובם וריח נשכח של שינוי נישא באוויר הצח והנאה הזה של התקופה הכל כך קצרה הזאת כאן. ש"י עגנון טען שאנחנו הישראלים אוהבים את ריח הדשאים הרעננים של תחילת האביב כי הם מעלים על נפשנו כיסופים נפלאים למקומות רחוקים, המקומות מהם הגיעו הישראלים של עגנון. אנחנו, הישראלים של סוף העשור השני של המאה ה-21, אוהבים את האביב המקומי לא בגלל שהוא מזכיר לנו מקומות אחרים, אלא כי הוא מזכיר לנו תקופות אחרות. האביב מזכיר לנו כמה נפלאה יכולה להיות ישראל, כמה יפה עדיין המדינה שלנו, ולכמה רגעים קצרים - קצרים מדי - האביב מצליח להשרות מין מיסוך בלתי נראה שמצליח לעטוף את כל הציניות המחורבנת של היומיום במילה אחת שכמעט שכחנו שהיא אחד מסמלי המדינה שלנו - "תקווה".

המילה "תקווה" הדהדה בכל מקום במטה של מפלגת "כחול לבן" בגני התערוכה בתל אביב בשעות שקדמו לסגירת הקלפיות וחשיפת המדגמים. פעילי "כחול לבן", מין מיקס מוזר של תומכי "יש עתיד" בדימוס (היי הדר סגל!) לסתם אנשים שלא מספיק להם לחגוג זכייה באירוויזיון פעם ב-20 שנה, ובאמת רוצים ליצור כאן הווה שונה, למען עתיד טוב יותר. הבעיה עם התקווה הזאת, היא שכולם מבינים שהיא פנטסטית מדי מכדי להיות אמיתית. או אם להיות קצת פחות עדינים: אין לתקווה הזאת שום אחיזה במציאות.

בחירות 2019 - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS:
תוצאות אמת: שוויון 35 מנדטים לליכוד וכחול לבן, יתרון לגוש הימין
מפלגת העבודה התרסקה ; גבאי: "אכזבה עצובה ומכה"
נתניהו במטה הליכוד: לילה של ניצחון אדיר, נקים ממשלת ימין

פחות משעה לפני הכרזת תוצאות המדגמים, שאלתי את יעל, אחת המתנדבות הצעירות של המפלגנץ אם היא באמת מאמינה שבמידה ובני גנץ יתמנה לראש ממשלה הכל ישתנה פה לטובה. "אני לא 'באמת חושבת ככה', אני יודעת! אני בטוחה!", היא עונה לי בעיניים מנצנצות מהסוג שראיתי בפעם האחרונה כשהייתי במסיבת טבע ביער בצפון. למען הסר ספק, היא לא הייתה מסטולה, היא באמת מאמינה בתקווה הזאת. זכותה. ניסיתי להקשות עליה, שאלתי אם היא מאמינה שגנץ יפתור את הסוגיה הפלסטינית, ישקם את מערכות החינוך והבריאות, יסדר את מחירי הדיור ויוריד את יוקר המחיה. היא חייכה כמו מישהי שהחיוך שלה כבר הצליח להציל אותה משאלות קשות יותר.

התעקשתי על תשובה מילולית. "זה לא יקרה תוך יום מן הסתם", היא ענתה לבסוף. הזכרתי שלגנץ יהיו רק שנתיים, במקרה הטוב, לפני שלפיד יחליף את מקומו במעון ראש הממשלה בבלפור. "יאיר ימשיך בדיוק מהמקום שבני הפסיק, מבחינתנו זה אותו הדבר". באופן מקרי, אותה תקווה אביבית שעטפה אותי בכניסה לאולם החלה להתחלף בזיעה קרה בשולי הגב התחתון באותו רגע ממש.

השמועות שטפו את גן האירועים "אושן" עוד לפני פרסום המדגמים, ובהחלטה שלא נראית מקרית הוחלט להקרין על המסך הגדול רק את המדגם של ערוץ 12. זה גם היה המדגם שחזה את התוצאה הטובה ביותר עבור "כחול לבן" - תיקו בין הגושים.. במדגמים המקבילים של ערוצים 11 ו-13 ההפסד לנתניהו היה ברור ומוחלט יותר, אך האקסטזה ששרתה בין הפעילים הכחולים לבנים כבר נסחפה לגבולות הביזאר. קריאות קצובות של "היס-טור-יה, היס-טור-יה" תוך כדי ניפוף היסטרי בדגלי ישראל, סללו את הדרך לשיר הבלתי נמנע: "הו הא מי זה בא, ראש הממשלה הבא". אז נכון, לא צריך להיות פרופסור למתמטיקה בשביל להבין שבשום חישוב, גם האופטימי ביותר, גנץ לא יכול להקים קואליציה - אבל היי, למה לקלקל חגיגה טהורה שכזאת עם אלגברה?

לאט לאט החלו חברי הכנסת המיועדים של המפלגה לזרום אל תוך האולם. שלושת הרמטכ"לים לשעבר אמנם מובילים את המפלגה, יחד עם יאיר לפיד - אך נראה שהאיש שחילק הכי הרבה תמונות סלפי לפעילים, ובעיקר לפעילות, היה יועז הנדל - הרכש הימני שהגיע למפלגה יחד עם בוגי יעלון. גם מאיה ורטהיימר, אשתו של חבר הכנסת המיועד של המפלגה אסף זמיר, עמדה בתור בסבלנות כדי להצטלם עם הנדל. שאלתי אותה אם הבחירה לכנסת היא פיצוי הולם להפסד בבחירות לראשות עיריית תל אביב. "ברור. אבל מה שחשוב זה שאנחנו מצליחים לנצח את ביבי". אמרתי לה שזה לא ממש נראה ככה לפי המדגמים. "אני מאמינה שברגע האמת הרבה ילכו אחרי גנץ, וברור שריבלין יעדיף לתת לו להרכיב את הממשלה". שוב, אותה תקווה פנטסטית. חייבים להודות שכנראה יש בה משהו מדבק.

חברת הכנסת המיועדת מיקי חיימוביץ' נכנסה לתוך ההמולה הגדולה, ובין כל המברכים רק ניסתה למצוא את בנה. בירכתי אותה על כניסתה לכנסת, ושאלתי אם היא מרגישה שיש לה ניצחון אישי על הליכוד, לאחר שלא הצליחה לעקוף במספר הלייקים את טל גלבוע במריבת הפייסבוק שלהם על קולות הטבעונים. אשת התקשורת המנוסה הציבה את עצמה כאי של שפיות בין שלל החולמים ואמרה: "זה רק מדגמים, נצטרך לחכות לתוצאות האמת". אחת שיודעת כמה באמת כדאי לסמוך על מינה צמח.

לעומתה, כל שאר הנוכחים, כולל הפוליטיקאים, המשיכו להציג את המסר לפיו "כחול לבן" ניצחה את הבחירות ובני גנץ עומד להיות ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל. הם לא יתנו לדבר צדקני כמו "המציאות" להפריע להם לחגוג. השיא כמובן הגיע כשארבעת המופלאים עלו לבמה. בני-יאיר-בוגי-גבי הם הביטלס של התנועה האזרחית "רק-לא-ביבי". לעומת שאר חברי הרשימה, הם הוגנבו לבמה דרך כניסה צדדית. אני מזהה את ליהיא לפיד בקהל ושואל אותה אם היא מתרגשת להיות "הגברת הראשונה" הבאה. היא מתקנת אותי ואומרת: "הבאה-באה", ומוסיפה חיבוק בלתי צפוי.

"נאום הניצחון" של גנץ היה מופע מעורר חמלה מצד אחד, ומצד שני זו אולי הייתה הפעם הראשונה בכל הקמפיין של גנץ שהוא נראה כמו מנהיג - אולי בגלל שאנחנו רגילים שהמנהיגים שלנו משקרים לנו בפרצוף. וזה בדיוק מה שגנץ עשה בנאום שלו, שיקר ביודעין. כבר בזמן שהוא עלה לנאום לרקע השירה של "הו הא מי זה בא", הוא ידע שהוא לא הולך להיות ראש הממשלה הבא. הפערים בין המדגמים היו מבלבלים, אבל באף אחד מהם לא הייתה לו באמת דרך להקים קואליציה.

הוא כן רשם הישג אדיר בכך שזכה למספר מנדטים עצום עם מפלגה שקמה לפני מספר חודשים ספורים. ההתעקשות של גנץ מהתקופה האחרונה לטעון כאילו הנשיא יטיל את משימת הרכבת הממשלה על מי שיש לו מפלגה יותר גדולה אולי הצליחה כקמפיין בחירות, אבל כרגע זו סתם נראית כמו התעקשות להשוויץ בגודל, שכבר מזמן הוכח שאינו קובע דבר.

גנץ נשאר ממלכתי, כהרגלו, והודה ל"מפסיד" נתניהו על 13 שנים בהן הוא שירת במדינה. הקהל הגיב במחיאות כפיים. זה נחמד. גם במציאות הדימיונית שהמציאו פעילי המפלגנץ לפיה הגוש הקטן יותר הוא זה שירכיב את הממשלה הבאה, עדיין שומרים על כבודו של המפסיד, שהוא בעצם זה שניצח. זה נשמע לכם סותר, אבל זה לא. גנץ יכול היה לתת נאום שקול יותר בלי להכריז על עצמו כמנצח. הוא יכול היה להגיד שהוא מבקש לחכות לבוקר לתוצאות האמת, הוא יכול היה להגיד שכרמטכ"ל לשעבר הוא לא רוצה לחגוג לפני שבודקים את קולות החיילים - אך הוא בחר לחזור על הטעות של ציפי לבני מלפני עשור ולהכריז על עצמו כמנצח, למרות שהוא יודע שהוא לא כזה.

התקווה שעטפה את מטה "כחול לבן" בתחילת הערב התחלפה באופוריה של ניצחון שלא היה, שהגיעה לסיומה עם שירת ההמנון הלאומי, "התקווה". הפעילים המשיכו לחלק דגלי ישראל, לרקוד, ולשיר לאלילים הפוליטיים שלהם. ביציאה מהאולם שממוקם בדיוק מול "ביתן 2" שייערך בחודש הבא את האירוויזיון, אני פוגש בלוגר יפני שמסקר את הבחירות בישראל כפרילנסר. "אתה יכול להסביר לי למה הם חוגגים? הם לא הפסידו?", הוא שואל אותי. אני מסביר לו שזה הכל חלק מהמשחק. "זה מרגיש כאילו הוא לא יודע להפסיד בכבוד", הוא אומר לי, וחותם: "אני לא חושב שזו תכונה שאתה רוצה במנהיג".

ביצירת המופת של תומאס מאן "מוות בוונציה", עובר גיבור הסיפור תהליך פסיכולוגי ופילוסופי מעניין. בתחילת הספר הוא צופה בחבורה של צעירים מבלים, ומבחין ביניהם באיש מבוגר שצבע את שיערו כדי לכסות את שיבתו. הוא בז לאדם הגרוטסקי שלא מוכן לחשוף את שיערותיו הלבנות, ואומר שזו סטייה מעוותת של העולם. בהמשך הסיפור, ואולי בעצם בשיאו, הוא מבין שהוא מתבייש בגופו המזדקן, ומחליט לצבוע את שיערותיו הלבנות בשחור לאחר שהוא משתכנע שהאדם הוא מבוגר רק כפי שהוא מרגיש, ואם האדם מרגיש צעיר בלבו - אז השיער הלבן שלו "מרחיק אותו מהאמת". הקושי הפסיכופיזי של גיבור הנובלה, שרוצה להיות צעיר ויפה אך לא מצליח לעצור את הזקנה באמצעים מלאכותיים מכניע אותו לבסוף (הספוילר מופיע כבר בשם הספר). הוא יושב לצד מזרקה, מושפל עם שיער כוזב, ונזכר בהערצה והכבוד שרחשו לו במולדתו בזכות יכולותיו האינטלקטואליות. הוא הבין שהחשיבות שהוא נתן למראה החיצוני היא קללה שהובילה את נפשו אל שכרון החושים, התאווה ולבסוף אל החרפה הבלתי נמנעת. לא יודע למה, אבל ביום בו אזרחי המדינה שלי החליטו להגדיל את כוחו הפוליטי של גבר עם שיער סגול, שרובץ מעליו צל של שלושה כתבי אישום פליליים, פתאום נזכרתי בזה. לתפארת.