פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      דרוש תנין, לא דמעות: כך נוצחו הרמטכ"לים של כחול לבן

      נתוני הפתיחה מול מועמד עם שלושה כתבי אישום כפופי שימוע, חקירה מבצבצת נוספת וצוללות על הראש, הציגו סיכוי לניצחון מובהק, אך המדידה הקובעת של המרתון היא מהסוף ולא מההתחלה

      המחסנים הלוגיסטים של הליכוד במודיעין, 8 באפריל 2019
גלנט יואב
דוד אמסלם (ראובן קסטרו)
      שימור לקוחות. מחסני הליכוד (תצלום: ראובן קסטרו)

      אחד משני המועמדים המובילים בבחירות לכנסת התרשל וסיכן בפטפטנותו את המבצע הראשון להעלאת יהודי אתיופיה לארץ. "הוא דיבר על כך באירוע פומבי", סיפר לימים איש-הקשר איתו במשרד החוץ האמריקני, פרינסטון ליימן (שבמשפחתו אהבו שמות אקדמיים מכובדים; אחיו של פרינסטון נקראו ייל, הרוורד וסטנפורד). ליימן, כעדותו, נאלץ להקדיש 45 דקות לשיחת נזיפה.

      יריבו של אותו מועמד היה מפקד הכוח במבצע השני להעלאת יהודי אתיופיה.

      שני מועמדים, נושא דומה, התנהגות שונה. כשהתמודדו, גבר בנימין נתניהו, הציר בשגרירות בוושינגטון במבצע "משה" בסיפור של ליימן, על בני גנץ, מפקד יחידת הקומנדו של חיל האוויר, שלדג, במבצע "שלמה". בין השאר, מפני שגנץ לא ידע איך להבליט את יתרונותיו מכאן ואת חסרונותיו של נתניהו מכאן; ויש גם הבדל בין גיבור לבין מנהיג. לא כל מי שקיבל צל"ש רמטכ"ל ראוי להיות בעצמו לרמטכ"ל, אף שבתולדות צה"ל היו גם כאלה (מוטה גור, רפול איתן, דן שומרון, אהוד ברק, אמנון ליפקין-שחק). עיטור והוקרה על הקרבה לחוד, הכרה בכישורי פיקוד עליון לחוד.

      גנץ טרם הוכיח - איש אינו יכול להוכיח זאת מראש - שקורץ מהחומר שממנו עשויים ראשי ממשלה. למרבה הצער, הוא הוכיח שאינו עשוי מהחומר שמסיר ראשי ממשלה. המיכל היה אמנם מלא, אבל חשוב החומר הפעיל. ודווקא לא כל כך קשה לנצח ראשי ממשלה. מאז מלחמת יום הכיפורים, הם לרוב הפסידו, כולל נתניהו, אם כי לא מאז שובו לראשות ב-2009.

      יו"ר כחול לבן, בני גנץ בחגיגות תוצאות המדגם במטה כחול לבן, 9 באפריל 2019 (ראובן קסטרו)
      לא רע, אבל לא מספיק. גנץ (תצלום: ראובן קסטרו)

      כשמודדים את המרחק שעבר גנץ מנקודת ההתחלה שלו, בסתיו שעבר, הישגו מרשים עד מדהים. נישא על גבי סקרים שהכניסו את שמו לבורסה הפוליטית, עם אפס עבודה ארגונית, זיהה כמיהה בציבור למשהו חדש ומרענן ורתיעה של אחרים בעלי רקע דומה לשלו ואולי משלהבים ממנו ממילוי תפקיד זה. אחרים, משמע גבי אשכנזי. בתוך חודשים מעטים אסף גנץ תאוצה, יצר קואליציה קטנה עם משה (בוגי) יעלון וקואליציה גדולה עם יאיר לפיד ושילש את שווי השוק של הפוליטיקאים המשומשים שחברו אליו, הרבה בזכות השושבין שתרם את עצמו, אשכנזי. לא רע, למי שטענו כלפיו שהמיזם העסקי שלו פשט את הרגל.

      לא רע, אבל לא מספיק, כי המדידה הקובעת היא מהסוף ולא מההתחלה. כשחסרים כמה מטרים להשלמת מרתון, 42 הקילומטרים הקודמים אינם נספרים. בנתוני הפתיחה מול מועמד עם שלושה כתבי אישום כפופי שימוע וחקירה מבצבצת נוספת וצוללות על הראש, היה סיכוי לניצחון מובהק. בלעדיו, כמו באיגרוף ובשחמט, האלוף המכהן נשאר והטוען לכתר נאלץ להמתין להזדמנות הבאה, שלא בטוח שתינתן לו ולא לזולתו. גנץ קיבל רק 15 אלף קולות פחות מנתניהו, שבריר אחוז. יפה מאד וחסר משמעות מעשית כמו שלושת מיליוני הקולות העודפים של הילרי קלינטון, כשדונלד טראמפ ניצח בחבר האלקטורים. בישראל נקראים האלקטורים דרעי, ליצמן, ליברמן, כחלון.

      נתניהו הצליח יפה בשימור לקוחות. מספרית, לא חרג בהרבה מהתקן שלו - רבע מהקולות. 35 הח"כים של הליכוד הפעם הם בעצם רק 34, כי אחד מהם הוא אלי בן דהן מהאיחוד הלאומי. שניים יותר משהיו לליכוד ב-1996, כשנתניהו ניצח את שמעון פרס בבחירות האישיות אך הפסיד לו ולעבודה בכנסת. פעמיים ירד מה-20 ולרוב ראה את ה-30 מלמטה. רחוק מהתוצאות של מנחם בגין ויצחק שמיר בשנות ה-70 וה-80 - 47, 48, 44. שמיר היה נוחר בבוז אילו כינו אותו "קוסם", אף שהציל לליכוד חצי שלטון לאחר ההסתבכות בלבנון ופרישת בגין המותש.

      חגיגות במטה כחול לבן, אושן, גני התערוכה 9 באפריל 2019 (ראובן קסטרו)
      משקעי כפיפות מול נתניהו. ראשי "כחול לבן" (תצלום: ראובן קסטרו)

      איך קורה ששלושה רבי-אלופים, גם בהנחה שהחיבור ביניהם הוא מכפיל כוח ולא מקזז, אינם מצליחים לנצח? הסבר אפשרי נעוץ בדימוי השונה של צה"ל אצל קהלים שונים, כי הרמטכ"ל, בעת כהונתו ובטרם נשחק בעיסוקיו האזרחיים, ובמיוחד בפוליטיקה, הוא הצבא.

      מאז מלחמת ההתשה, צה"ל הוא צבא התיקו, שש אלי ניהול סכסוכים. יש לכך סיבות טובות - חברתיות, טכנולוגיות, מדיניות, משפטיות, ועדות חקירה מאז מלחמת יום הכיפורים, רתיעה מתשלום מחיר. אין רעב לניצחון. אחרי לבנון, אינתיפאדה, עדיין לבנון, בלימת טרור, שוב לבנון, עזה, עזה, עזה, פרצופו של צה"ל בעיני הציבור איננו משה דיין ואריק שרון - המקוריים, לא אלה שנכשלו ביום כיפור ובלבנון - והצנחנים בכותל. לא במקרה הוטחו בגנץ שיקוצי סרק בעניין מהומת היציאה מלבנון ופרשת קבר יוסף, כשהיה תת-אלוף. תא"ל, רמטכ"ל, לא משנה, והעניין אינו חלקו האישי באחריות; קובע הרושם הכללי של צבא אפור, רחוק מהבדיון של מסכת ליום העצמאות ושל סרטי מלחמה. ההתרפקות על אגדות אחי גיבורי התהילה דהתה לפיהוקי החובה, הקבע והמילואים של האחיות המוצלחות שלי. הרמטכ"ל הוא האיש שהשקיע 35 שנה במדים נושאי פחיות כתף וחזה, אך אין לרחם עליו, כי עבד בתחביבו ובא על שכרו וגמלאותו ברבבות שקלים לחודש.

      גנץ נראה שבע מדי. לא רעב להדיח את נתניהו, או רעב בכלל. הוא, כמו שר האוצר לפיד ושר הביטחון יעלון, התמנה בידי נתניהו; לפיד ויעלון גם פוטרו. נשארו משקעי כפיפות. גנץ יצא ידי חובת איזכורם של כתבי האישום, בבחינת עוד פרט שולי בקורות חייו, ועוד הודה לו על עשור של שירות למדינה. איחלתי לחייל בהצלחה. אז אולי בעצם המצב לא כל כך רע, והקריאה לשילוח ביבי הביתה נובעת רק מתשוקה - מונח שלא ממש נדבק לגנץ - לתפקיד שלו. למרד כזה נחוצות מלתעות תנין, לא דמעות אנין. זה לא יום המעשים הטובים. אין די לכך בעמרם מצנע, או בבני גנץ.

      זה לא ביבי, זאת ישראל

      לקהל היעד השכלתני, הרמטכ"ל עודנו משרת ציבור מיומן ונאמן, הפועל בנסיבות תובעניות ולרוב גם אזרחיות, מול אויב חמקמק ובמסגרת הנחיות דרג פוליטי המתורגל בבריחה מאחריות. לא שהוא בהכרח כשיר להתברג בדרג זה ולקבוע את ההנחיות; לכך מכוונת אותה טענה בדבר המלחמה כעסק רציני מכדי להשאירו לגנרלים. אבל רמטכ"ל בדימוס גם אינו פסול מתוקף הרקע הצבאי שלו, לנוכח הבציר הנוכחי של נבחרי הציבור בישראל. המושב שהוענק לו בספסל המשקיפים והממליצים בגופי ההכרעה המשקללים אילוצים - קבינט או חמישיות ושמיניות למיניהן - הוא מבוע חשוב לנסיון ולפיכחון.

      עם הקהל האחר, המעדיף את אלאור אזריה על גדי אייזנקוט, ואסור לשכוח במי משניהם תמך נתניהו, אין לגנצים של 2019 שפה משותפת. זה לא ביבי - זאת ישראל. כת. נשותיו של גואל רצון. לא במקרה, אצל רבים בצד ההוא זאת גם דת. תקנון שהתקבל מלמעלה, תורה נביאים כתובים, עם מקור סמכות חיצוני שאין לערער אחריו, פן המבנה כולו יתמוטט. כת ודת, שיכולות להיות גם חילוניות, כמו הקומוניזם והסוציאליזם בתקופת סנוורי סטאלין, כשתנועת העבודה התפצלה לפלגים ולרסיסים, במקום להצטבר לכדי הכוח הגדול שכמותית היה עדיין בידה לגבש.

      משה כחלון ואלי כהן בשוק ג'סי כהן חולון , פברואר 2019 (ראובן קסטרו)
      הלקח: להתקפל. כחלון (תצלום: ראובן קסטרו)

      אמיתיות ככל שהיו המחלוקות הרעיוניות והדאגות לקיומן של מדינה וחברה שבריריות, באזור עוין ובהפציע מלחמת העולם השלישית, הרקע הבסיסי היה כתמיד אנושי. קרבות הנהגה. יצחק טבנקין מאחדות העבודה ומאיר יערי מהשומר הצעיר שלא יקבלו את מרותו של בן-גוריון ולכן גם לא יירדו ממרום מעמדם לתפקידי שרים בממשלתו; יש דרג עליון של עובדיה יוסף ויש דרג ביצועי של אריה דרעי.

      התשוקה להיות עצמאי ולא שכיר - אדון לאחוזה, ולו גם קטנה, ולא רק מנהל זוטר או בינוני בתאגיד נתניהו - דחפה את אביגדור ליברמן ומשה כחלון לפתוח את עסקיהם. זה גם מה שגרם לנפתלי בנט, בוס בעור דוס, להתנער מכבלי הרבנים המושכים בחוטי הבית היהודי, כשהבין שהוא בובה בידיהם.

      בהינגפם באחוז החסימה, הצליחו נפתלי איילת שלוחה באיחוד נדיר של כל סיעות הבית ואיתן גם בית המשפט העליון. שמחו לאידם בבית היהודי שנטשו והיה לאיחוד הלאומי, שמחו במשפחת נתניהו, שמח ליברמן שהאריך את לשונו במאזניים ונפטר ממתחרה על תיק הביטחון, שמח כחלון שהגדיל אף הוא את כוחו היחסי, שמחו השופטים. אמנם הפרשה טרם הסתיימה והיעדרה של שרת המשפטים היוצאת מהכנסת אינו מובטח: שקד עוד תוכל ללמוד מידידה אפי נווה איך להתגנב בלי רשות.

      אבל בחלוף הסיפוק הרגעי וחדוות השחרור, הכתה מגמת הנגד של הדילוג על המתווך. מי זקוק למתחייבים שימליצו על נתניהו, אם אפשר להצביע במישרין למומלץ. המכולת השכונתית אינה יכולה להתחרות בסופרמרקט. סופו של החנווני להיבלע בו כמנהל מחלקת הגבינות - אלא אם יציע יתרון יחסי, כגון שעות פתיחה אינסופיות. וכמה אפשר לדשדש בשיממון סיעה של ארבעה-חמישה ח"כים. מהליכוד באת ואליו תשוב, במחיר שבועת נאמנות למנהיג, ולעזאזל הערכים - בקריאה חפוזה הם דומים מדי לערבים - והרוק בפרצוף.

      משה כחלון מסר לנתניהו את השלטון לפני ארבע שנים, כשפחד מנקמת בוחריו אם מפלגתו תקפיץ את בוז'י הרצוג מעל למשוכת 61 הח"כים. הנקמה שנמנעה התחלפה בעליבות. כחלון נענש באובדן יותר ממחצית כוחו ובעריקת שניים שלא היו שרים בלעדיו, אבי גבאי ויואב גלנט. הלקח שלמד: להתקפל, כמו פליטי קדימה צחי הנגבי ואבי דיכטר.

      כשמצטרפת לכך דעיכת עבודה ומרץ, המגמה היא לפיכך הקמת שתי מפלגות גדולות, רפובליקנית ודמוקרטית. המפלגה הימנית-שמרנית-ריאקציונרית (באמצע יש שם "ציון"), ליכודתית - הליכוד והדתיים. המחצית היהודית של יהודית ודמוקרטית. התשובה ללהב 433, כמסגרת-על ליאח"ה ולשאר יחידות החקירה. מפלגת אין עתיד, אתמול קיפוח מחר סיפוח. מולה - הדמוקרטים.

      כמו מפלגותיהם של ליברמן, כחלון, בנט ולשעבר לפיד - והמפלגות הרבניות הכפופות למועצות גדולים וחכמים - המפלגה הדמוקרטית אינה דמוקרטית בעצמה. קובעת בה הצמרת, הוועדה המסדרת את חבריה ואת החיילים. ההרכב לא השפיע, בוודאי לא לטובה. הצבת יעלון ואנשיו צבי האוזר ויועז הנדל הבריחה תומכים. נכס במאבק בשחיתות, ניצב בדימוס יואב סגלוביץ', מלוהק טבעי לראש-חץ נגד החשוד נתניהו, הוצנע.

      אבי גבאי וציפי לבני במסע"ת לפירוק המחנה הציוני, 1 בינואר 2018 (אתר רשמי , אמיל סלמן, חדשות "הארץ")
      הדיבוק גירש את האישה. גבאי ולבני (תצלום: אמיל סלמן, "הארץ")

      אחד האחראים העיקריים למפלת הדמוקרטים הפעם הוא גבאי, שאותת מהנתיב המרכזי ימינה (סילוק זוהיר בהלול, הסירוב למיזוג עם מרץ), אך שם כבר חסם אותו הדו-מפרקי של כחול-לבן. והחטא הגדול מכולם - כלפי ציפי לבני, שניסתה להקים חזית נגד נתניהו עוד לקראת בחירות 2013, כשגבאי היה טרוד בהתעשרות ובהצבעה בעד הליכוד. בשערוריית התנהגותו של גבאי כלפי לבני נקבע תקדים: לראשונה, הדיבוק גירש את האשה.

      גבאי ייצא מהפוליטיקה עם יותר מספרים חוסמים מאנשי קשר. לחינם פגע באלוף בדימוס ד"ר יום טוב סמיה, שניהל איתו שיחות על שריון כפול, לעצמו כביטחוניסט של העבודה במקום השני ולאחד מאנשיו במקום העשירי. סמיה שיווק את עצמו כמושך קולות מימין. בחשבון צנוע - ארבעה מנדטים. יוצא שגבאי מרוויח אם הוא נותן תמורתם רק שניים, ואם בסופו של דבר העשירי לא ייכנס, וגם לא השביעי, לפחות לא הפסיד. איכשהו, סיפור ארבעת המנדטים שהאלוף מביא זכור גם מהסקרים ששיכנעו את כחלון לקחת את גלנט. אולי אלה רוחות רפאים של ארבעה מנדטים מסתוריים, המשוטטים אי-שם כמו האימאם הנעלם של השיעים.

      זה שוק של מוכרים וקונים. גבאי לא קנה. זכותו. אבל הסגנון, הסגנון. עוד הוא מתמקח עם סמיה ומבטיח לו תשובה בקרוב, מפתיע אותו סמיה במידע בדוק על גישושי גבאי עם האלופים גדי שמני וגיורא איילנד. איך לא היה גבאי מודע לקיומם של עדכוני גומלין בערוצי מועדון האלופים? איך נשמט מזכרונו ששמני היה מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד של סמיה ושאיילנד היה המג"ד המקביל ויודע שלעת צורך יסייע לו סמיה בכל?

      דקה לפני סגירת חלון ההעברות חתם גבאי עם טל רוסו וזכה במושב עשירי פנוי, שאותו יוכל עכשיו לתרום לצדקה. לרוסו, שהתגייס להציל את המיזם האבוד של גבאי, אין מה לעשות בכנסת. ספק אם אף ימתין עד להשבעה. לא כדי לדבר במליאה ובוועדות נבחר. הוא יעדיף לפנות את המושב לבאה בתור, מרב מיכאלי, במחווה שתתקבל בהתלהבות בתקופת מחסור. זה הדגם של הרמטכ"ל השישי צבי (צירה) צור ברשימת רפ"י בבחירות 1965 ושל האלוף בדימוס עמוס ידלין בבחירות הקודמות, כשהיה מועמדו של הרצוג לשר הביטחון בלי לאייש מושב ברשימה, כי טוב שר בכיר מאזרח ואזרח מח"כ.

      חגיגות במטה כחול לבן, אושן, גני התערוכה 9 באפריל 2019 (ראובן קסטרו)
      פן יאפיל. אשכנזי (תצלום: ראובן קסטרו)

      יצרים עזים מדי הפעילו את אורלי לוי. "הכבוד או הקבר", נאנח אחד מבני-שיחה, כשההגיון נתקל בחומה רגשית. לוי לא השכילה לסיים ברגע הנכון הימור נואש. היא היתה יכולה לזכות בפרס ציפי לבני על פרישה מכובדת ומונעת אובדן קולות, אבל התעקשה על עיטור גאולה כהן להישארות עקרה עד הסוף המריר.

      נתניהו לא היה יכול לצפות לסייען נדיב יותר, חומל אף מהדודן הנותן מיליקובסקי, מהיועץ המשפטי אביחי מנדלבליט. באשמת מנדלבליט המתמהמה, ואם בג"ץ לא יתבקש להתערב, עלולה ישראל להיקלע לבזיון של ראש ממשלה הממשיך לכהן בעודו נשפט על שוחד. מנדלבליט מאפשר לנתניהו לנהוג כאילו טיוטת האישומים נגדו היא מחלה מטרידה אך לא מסוכנת. סוג של כאבי גב, מאז סחיבת המשקלים הכבדים בסיירת. כששוכבים על קרש, או על יועמ"ש, זה עובר, לזמן מה, ועד אז, ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך ואיך אפשר למנוע מהם להיעקר מבלפור.

      גנץ עשה כמיטב יכולתו ובמובנים מסוימים אף יותר מכך, אך פסגת הישגו הפוליטי היא גם התקרה שלו. גבוה ממנה לא יצליח להגיע, ודומה שגם לא יהיה לו עם מי. הוא אינו ידוע בנאמנותו לאנשיו, למרות ציפייתו מהם לנאמנות. לא באופן דורסני ומתאכזר, כמו פוליטיקאים אחרים; הוא פשוט לא שם, כשצריך, והצריכים זוכרים.

      למחרת הבחירות כוננו גנץ וחבריו לסיעה חזית התנגדות. יילחמו בכנסת ובתקשורת על כל שעל, כל מישלט. לא יניחו לשליטים רגע אחד של הפוגה. יהיו בכוננות מתמדת לקבל את ראשות הממשלה - מה שמעולם לא אירע בין בחירות, ונכשל לאחרונה בתרגיל ("המסריח") של פרס באביב 1990 - או לחלוק אותה עם ליכוד נטול נתניהו. בעניין זה, מותר לסמוך על כנותו של גנץ. הוא באמת בא לשמש מכשיר בידי הבוחרים לסילוקו של נתניהו, והיפוכו בנתניהו שהעולם כולו, בוחרים ונבחרים ודודנים ומנגנון המדינה, הוא בידיו מכשיר לסיפוקו האישי והמשפחתי. דל כוחו של גנץ מכדי להזיז ממרבצם יותר משני מיליון משתמטי הצבעה, שהם כמדינת ישראל כולה בשנת 1960, לממש את זכותם שלא לממש את זכותם.

      ההפסד הוא קץ חלומו של לפיד על ראשות הממשלה. ראוי או לא, הכל יחסי, היה לו סיכוי לכך אילו התמחה שנתיים וחצי כממלא מקום ראש הממשלה גנץ ושר החוץ שלו. עכשיו תם הטקס.

      נשאר הנכס הבולט ביותר במפלגתם, הסגנץ של גנץ, מפקדו לשעבר, אשכנזי. אף שלא נוצל דיו, פן יאפיל על גנץ, במשגה אופייני למטה בחירות שלא נוהל היטב, מסתירה קלישאת מלחמות הגנרלים גם עובדה חיובית: לעת מערכה, הם יודעים לשתף פעולה ולהירתם למאמץ העיקרי. שאיפות המוניטין והקידום לא נשכחות, אך הן משניות לאחדות המשימה. רעל כמו ביחסי שרון עם שמואל גורודיש בסיני ביום הכיפורים נדיר למדי. שכיחה יותר נכונותם של דיין לשרת תחת רבין ושל חיים בר-לב תחת דדו אלעזר, כדי להציל את המדינה.

      יום הספורט של גנץ משלדג נגד נתניהו מסיירת מטכ"ל הסתיים בתיקו לטובת המנצח מהפעם הקודמת. זה בית היחידות הנבחרות, אבל את הניקוד קובע הקהל, ושם יש הרבה יותר גולנצ'יקים.

      (עדכון ראשון, 11.4, 12:00)