לא כמו איטליה: הלקח של נתניהו מבחירות חוזרות בעולם

"מה אנחנו, איטליה?", תהה ראש הממשלה בנימין נתניהו בשעות האחרונות לקראת פיזור הכנסת. הוא לא התייחס לטיב האוכל, או לפאר הרנסנס בארץ המגף, אלא לחוסר היציבות שמאפיין אותה.

מאז קמה הרפובליקה האיטלקית המודרנית בתום מלחמת העולם השנייה היו לאיטליה 43 ראשי ממשלה, שהחליפו זה את זה במשחק כיסאות מוזיקליים מתוכם: ג'וליו אנדריאוטי היה ראש ממשלה שלוש פעמים, אלדו מורו פעמיים, סילביו ברלוסקוני שלוש פעמים ואמינטורה פנפאני חמש פעמים.

איטליה, או לפחות איטליה הפוליטית אינה החלום של אף אחד, וכנראה פחות מכל של האיטלקים עצמם. חילופי ראשי הממשלה במדינה לא היו במערכות בחירות. בכל שנות המפלגה הנוצרית-דמוקרטית בשלטון מרבית חילופי ראשי הממשלה נעשו בתוך המפלגה, כשראש הממשלה היוצא הופך לשר חוץ ואחד השרים לראש ממשלה, מבחינת האיטלקים עצמם החיים המשיכו כרגיל. לטוב ולרע.

"ההשוואה הנפוצה לאיטליה היא אמנם משעשעת ופופולרית אבל לא מדויקת", הסביר עומר גנדלר, מרצה ליחסים בין לאומיים והאיחוד האירופי באוניברסיטה הפתוחה. "באיטליה למרות חוסר היציבות המפורסם הפרלמנט לא רץ להתפזר, בטח לא בזמן כה קצר אחרי הבחירות. חוסר היציבות באיטליה הוא של הממשלה לא של הפרלמנט. ממשלות נופלות בזו אחר זו, וראשי ממשלה מתחלפים, אבל הפרלמנט נשאר בהרכבו. המצב הדומה ביותר למה שמתרחש בישראל כעת היה בין 1992 ל-1996 אז התקיימו במדינה שלוש מערכות בחירות בתוך ארבע שנים. אבל אפילו באיטליה מעולם לא היה מצב של שתי מערכות בחירות באותה שנה".

לא בכל מקום בעולם ראש הממשלה, או הנשיא, מכריז על בחירות כאוות נפשו. ארצות הברית היא אולי המקרה הקיצוני ביותר. גם אם הנשיא נרצח או מודח הבחירות יתקיימו במועדן, מדי ארבע שנים. אירוע מהסוג הזה התרחש ארבע פעמים, ובכל מקרה שכזה סגן הנשיא הושבע והמשיך בתפקידו. כך גם קרה כשנשיאים נוספים מתו בבית הלבן. יוצאת דופן היא התפטרות הנשיא ריצ'רד ניקסון, שסגנו ספיירו אגניו נאלץ להתפטר לפניו.

אולם במדינות אחרות ניתן לקרוא לבחירות, ולצורך מאמר זה יש שני סוגים שלהן: בחירות חדשות עשויות להתקיים כי אף מועמד לא הצליח להרכיב ממשלה, אז נוצר שיתוק פוליטי והבחירה חוזרת לאזרחים. מקרה אחר הוא כאשר ראש הממשלה מנצל מומנטום לטובתו ומכריז על בחירות, באמצעות יוזמה של משבר מלאכותי או אמיתי, ומתוך הערכה כי ביכולתו לנצח ולשפר את עמדתו.

עם זאת, ההערכה המושכלת יכולה להביא גם לתוצאות לא רצויות: זה נכנס להיסטוריה הישראלית הפוליטית כ"תרגיל המבריק" - כינוי בדיעבד אירוני מאין כמוהו. בדצמבר 1976 הגיעו לישראל מטוסי 15-F אמריקניים בערב שבת. הטקס בדיעבד גרם לחילול שבת ובכנסת קמה זעקה. ראש הממשלה דאז יצחק רבין פיטר את שרי המפד"ל, ויממה אחר כך התפטר והפך את ממשלתו לממשלת מעבר. זה היה רעיון מזהיר, למעט עניין קטן אחד: בבחירות שבאו בעקבותיו עלה הליכוד לשלטון במהפך, רבין עצמו לא התמודד בגלל חשיפת פרשת חשבון הדולרים והברית ההיסטורית בין העבודה לציונות הדתית התפרקה סופית.

דוגמה נוספת היא בריטניה, שבה הפוליטיקה הפכה לבדיחה בינלאומית בשנים האחרונות. על פי החוק הבריטי המדינה מקיימת בחירות שלא במועדן אם הממשלה נופלת בהצבעת אי-אמון, או ששני שלישים מהפרלמנט מצביעים בעד פיזורו.

אחרי שהברקזיט התקבל במשאל עם, ראש הממשלה דיוויד קמרון התפטר, תרזה מיי ירשה אותו ולה ולמפלגתה השמרנית היה רוב מוחלט בבית הנבחרים. אך מיי רצתה רוב גדול יותר, ושיהיה רשום על שמה כדי שתוכל להעביר את הברקזיט כראות עיניה. הכוונה הייתה טובה, אך בבחירות שהתקיימו ביוני 2017 השמרנים איבדו את הרוב המוחלט והלייבור התחזקה. מיי נאלצה להקים קואליציה עם המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית מצפון אירלנד כדי להרכיב ממשלה.

האם הקדמת הבחירות היא תמיד טעות קולוסלית? לא. נתניהו יכול להתנחם בעובדה כי התקדימים במקרים הדומים למצב הנוכחי בישראל דווקא מצדיקים את מהלך פיזור הכנסת. "שני המקרים הכי דומים לישראל הם ספרד ובריטניה, שתי מדינות שהלכו לבחירות חוזרות בטווח של כמה חודשים זמן קצר לאחר הבחירות: בריטניה ב-1974 וספרד ב-2015. זאת עקב תוצאות לא החלטיות בהן אף גוש לא קיבל את הרוב הדרוש", הסביר גנדלר. "מכיוון שמדובר במקרים בודדים, קשה להראות מגמה שתוכיח את מי משרתות בחירות חוזרות".

עם זאת, הוסיף גנדלר, "גם בספרד וגם בבריטניה המפלגה שהייתה הכי גדולה בבחירות הראשונות הפכה לגדולה עוד יותר בבחירות החוזרות. כך שההליכה לבחירות כן שירתה לבסוף את מי שלא הצליח להרכיב ממשלה בפעם הראשונה".

אז ההיסטוריה במדינות ובשיטות ממשל אחרות וכן בבחירות אזוריות מצדיקה את החלטתו של נתניהו. ואם הוא רוצה עוד בשורה מעודדת מהתקדימים האלה, אז יש: "דבר נוסף שחזר על עצמו בשתי המדינות הוא שיעור הצבעה נמוך בבחירות החוזרות. בבריטניה הוא ירד בשישה אחוזים ובספרד בשלושה. ניתן לומר שאנשים מצביעים פחות בבחירות חוזרות", הוסיף גנדלר. התובנה המקובלת היא שאחוז הצבעה נמוך משרת את גוש הימין.

אם חשבתם שברגע שיש שיתוק פוליטי הולכים לבחירות, ועד הקמת ממשלה המדינה בכאוס - חשבו שוב. איב לטרם, ראש ממשלת בלגיה בעבר אמר שהדברים היחידים המשותפים לבלגים הם המלך, נבחרת הכדורגל וכמה סוגי בירות.

בלגיה נמצאת בכאוס פוליטי מתמשך - הבדלנות הפלמית, המאבק בין הפלמים לוואלונים, העברת סמכויות מהממשל המרכזי לאזורים, החלוקה למחוזות ולקהילות שפה, החוקה הקובעת שחייב להיות ייצוג לכולם בממשלה - כל אלה הביאו לכך שמאז 2008 ממשלות בלגיה הן צרות, ורובן הגדול ממשלות מעבר. אין שום אפשרות מעשית להקים ממשלה יציבה.

העלייה גדולה בכוחו של הימין הקיצוני, כולל מפלגה בעלת שורשים נאציים, היא אחת ההשלכות למצב הפוליטי במדינה. בלגיה אולי יכולה להיות דוגמא לצ'יפס ולפרלינים, אבל פוליטיקה משברית היא אולי דבר נסבל, ודאי לא רצוי.

מנגד, קיימת טענה שמשברים פוליטיים הם דבר מעולה כי אז הממשלה לא מתערבת בחיי האזרחים והכלכלה מתנהלת כסדרה בלי התערבות מלמעלה. כך, בעת שקלינטון התמודד עם פרשת לוינסקי, המשק האמריקני זכה לשנות פריחה ושגשוג. קלינטון הוריש לבוש הבן תקציב בלי גירעון, שבוושינגטון היום רק יכולים לחלום עליו.

רייגן, ת'אצ'ר ואחרים אמרו שהממשלה אינה הפתרון, היא בעיה. אז אולי ניתן לקחת את זה עד הסוף - ללא ממשלה כלל? קצת מוזר לחשוב על רייגן כמזדהה עם רעיונות האנרכיזם, אבל כיום בזרם הליברטריאני בלי ספק מעדיפים בלי ממשלה על פני ממשלה גדולה.

סכנה נוספת בהליכה לבחירות בתכיפות ממניעים לא ברורים, או לפחות לא ברורים לעם היא הציניות. "כולם" נראים כמושחתים, שרוצים רק את טובת עצמם. ירידה באחוז ההצבעה בכל בחירות בכל מקום היא איתות אזהרה שהעם לא מאמין בדמוקרטיה, או אמונו פוחת. כללי המשחק כבר לא נראים לגיטימיים, ודאי לא לטובת האזרח.

זה אולי הלקח הגדול מאיטליה. מדינה מקסימה, יעד תיירות נפלא, עם מדליק, היסטוריה מפוארת, אמנות, ומטבח - שפתיים יישק. אבל הממשל, חיבור הון-שלטון ופשע מאורגן-שלטון הביאו לכך שהיום ההנהגה האיטלקית היא מפלגה פופוליסטית שהחלה את דרכה כבדלנית, בת בריתה היא מפלגה פופוליסטית שנוסדה בידי ליצן, ובכל אירופה, בעוד הפוליטיקה המסורתית מתמוססת השוליים מתרחבים.

ישראל לא במקום הזה. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה יש שתי מערכות בחירות בשנה אחת. המערכת הפוליטית שלנו, ודאי בעשור האחרון, עשור נתניהו, יציבה: ברית של הליכוד עם החרדים והציונות הדתית. הלקח צריך להיות לא לקחת דברים כמו יציבות ואמון במערכת הפוליטית כמובנים מאליהם. כי בעולם של היום - ישראל ומחוצה לה - נראה שההפך הוא הנכון.