פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      המטרה מקדשת את הערבים: דרכו של ליברמן לחיסול נתניהו

      הפתרון לתיקו המדומה הוא להפוך את נתניהו למשה רבנו, ולהוציאו מהארץ המובטחת של בלפור. אלא שנתניהו הופך את מפלגתו למגן אנושי ודן את חבריו לגלות מהשלטון. בדומה לפיזור הכנסת, לליברמן אין מניעה לתמוך בגנץ כמו הרשימה המשותפת ולהתרחק מהם לאחר מחסום נתניהו

      המטרה מקדשת את הערבים: דרכו של ליברמן לחיסול נתניהו
      סטילס: ראובן קסטרו, עריכה: ליר שפיגלר

      המנצחת הגדולה של בחירות 2019 היא השנאה. עזה כמוות, כהתאבדות פוליטית, כהדחה. המשטמה של משפחת שרה, בנימין ויאיר נתניהו לאיילת שקד. האיבה של עמיר פרץ לאהוד ברק, שסילק אותו בהודעת פקס לבית ראש הממשלה אהוד אולמרט בעוד שר הביטחון פרץ משתתף בדיונים על תקיפת הכור הגרעיני בסוריה. העויינות התהומית, התליינית, של אביגדור ליברמן כלפי נתניהו. תריסר שנות זעם שנצבר לנקם בשני המקרים הראשונים, 20 בשלישי.

      כך, על גלי השנאה, שייטה לה ספינת הבחירות עד שעלתה על שרטון התיקו המדומה; וכך, עם הגאות, היא גם תרד משם, כי יש רק פתרון אחד למצב כזה - לזרוק את יונה הנביא מהספינה, או אם לחזור לאישיות כבדת פה - אותיות הפתק של כחול לבן - בסדר הגודל של בני גנץ, להפוך את נתניהו למשה רבנו, להוציאו מהארץ המובטחת של בלפור ולתקוע אותו על הר נבו.

      במורשת הצבאית הישראלית, חברים מקריבים את עצמם כדי שלא להשאיר נפגעים בשטח, אבל הנפגעים מתעקשים יותר למנוע אובדן הכוח כולו. למשל, לוחם הצנחנים יצחק גיבלי, המדרבן את הצוות לסגת ולהפקיר אותו לשבי. או הפלמ"ח בקרב אבוד, "הטוראים נסוגים, המפקדים מחפים" (ונהרגים).

      בנימין נתניהו במטה מפלגת הליכוד בתל אביב 18 בספטמבר 2019 (ראובן קסטרו)
      דן את חבריו לגלות. נתניהו, אתמול (צילום: ראובן קסטרו)

      נתניהו הוא מנהיג מסוג אחר. כשראשו בסכנה, הוא מכריח מפלגה שלמה להישאר איתו, כמגן אנושי. החבר החדש שלו, גל הירש, מתפעם לאחרונה מגדולתו של נתניהו. טוב שהירש הספיק לפרסם את ספרו "אנחנו לפני אני" לפני שהתוודע לאנחנויותו הכבירה.

      כשנתניהו קובע שהליכוד זה הוא, ובכך פוסל את המפלגה לחבירה לגנץ וליברמן שהטילו וטו אישי עליו, הוא דן את כל שריו וח"כיו לגלות מהשלטון. זה סיפור שלושת המוסקטרים במהדורה בלעדית לנתניהו - כולם בעד אחד, אחד בעד אחד, ויילכו כולם לעזאזל.

      בתקדים היחיד בתולדות המדינה לקרב הבנימינים, התמודדות בין שני מועמדים בעלי אותו שם פרטי, ניצח הרמטכ"ל לשעבר את ראש הממשלה היוצא: יצחק רבין מול יצחק שמיר. ראש הליכוד לא השתהה אז והתפטר, לטובת המפלגה והתחדשותה, כשבכך פינה את הדרך לנתניהו ולשובו של הליכוד לשלטון בחלוף ארבע שנים. אילו היה בנתניהו גרם של אצילות, פוליטית או אחרת, היה חדל להיאחז בקרנות המזבח, אבל הוא לא רק אוחז ואינו מרפה - הוא משוכנע שהמזבח שייך לו, וכדאי לבדוק - אולי הוא כבר בקיסריה לצד רהיטי הגן.

      יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, בבוקר שאחרי הבחירות, 18 בספטמבר 2019 (רוני כנפו)
      תחנות שונות לאוטובוס ההמלצות. ליברמן, הבוקר (צילום: רוני כנפו)

      מי לו גדול מצ'רצ'יל, שידע מתי להודות בהפסדו ומתי - אחרי עוד עשור ושנים נוספות בשלטון מחודש - לפרוש בטרם יופרש. "חירות", קודמתו של הליכוד, לא ידעה לטפל במנהיג שהובס ברציפות, בגין. המורדים קצרי הרוח, שמואל תמיר ועזר ויצמן, התייאשו ועזבו. האחרון אף חזר, התנגש שוב ועזב שוב. ושם, במפלגת יוצאי אצ"ל, עוד היו כוחות שכיבדו את בכורתו של בגין אך העזו לחלוק עליו; ובגין, מקים גח"ל יחד עם הליברלים ובהמשך מקים הליכוד, לא הפריע להתחברות ולהתרחבות. בליכוד של נתניהו, הכושל שהוא המכשול, המשמעת המפוחדת מוחלטת. כששולפים לידו סכינים, זה רק כדי לפרוס לו עוגת חנופה.

      גם טראמפולינה לא תעזור

      תגובת הליכוד לברית ליברמן-גנץ נגד נתניהו, אך לא נגד מפלגתו היא התכחשות למציאות. הבחירות לא הסתיימו בתיקו. נתניהו הפסיד בהן. נמשכה מגמת ירידתו. ב-2015 היו לגוש שלו 61, באפריל 60, עכשיו כ-56. הוא בצניחה חופשית. הקרקע מתקרבת, וגם אם ינתר ממנה בטראמפולינה, תקרת הזכוכית שמעליו יציבה ולא תספק פרנסה לזגג.

      החלוקה הפשטנית לימין מול שמאל מזכירה את הטעות האמריקנית בעשורים 1949-69. באותה תקופה מתוחה של המלחמה הקרה דיברו בוושינגטון על הגוש הסינו-סובייטי. למעשה היו, למרות ההשקה ביניהם, סינים לחוד וסובייטים לחוד. ניקסון וקיסינג'ר חדרו לפירצה שבין שתי הארמיות ושינו את תמונת הגושים.

      יו"ר כחול לבן בני גנץ אחרי פרסום מדגמי הבחירות ב-18 בספטמבר 2019 (AP)
      תמיכה חיצונית לממשלה משותפת. בני גנץ, אתמול (צילום: AP)

      סין של ליברמן אינה משועבדת לרוסיה של הליכוד. היא עצמאית. במערכת השמש של הפוליטיקה הישראלית יש שני כוכבי לכת גדולים, עוד שלושה בינוניים בהם החרדים, הערבים וליברמן, וקטנים הצורחים בכל מערכת בחירות מאימה כשמופיע השד אחוז החסימה. מכולם, לליברמן כושר התמרון הטוב ביותר, כי הוא חביר לשני הגדולים שלצדו. עם אחד מהם כבר התמזג פעם לרגע. אין לו בעיה, תחת שמשיית החילוניות, ליצור מערך תכליתי עם השני. אלה לימודי הליבה שהוא מרביץ בנתניהו. מועד ב' של הבחירות הוא כינוי ההולם את המועד הסדרתי ב' גנץ, שמפלגתו גברה על הליכוד למרות מעידותיו המביכות ולא בזכות סגולותיו. אבל מה זה משנה אם גנץ, שאיבד שניים או שלושה חברי כנסת, לא ממש ניצח; העיקר - בוודאי לליברמן - שנתניהו הפסיד.

      אצל ליברמן, המטרה מקדשת את הערבים, והמטרה היא הפלת נתניהו ורמיסתו. בשלב ההמלצה אצל הנשיא, לא מפריע לו שהרשימה המשותפת תומכת כמותו בגנץ. כך קרה גם בפיזור הכנסת בסוף מאי, ביוזמת נתניהו. מהאוטובוס של ההמלצה אפשר לרדת בתחנות שונות, אחרי מחסום נתניהו. אחר כך תימצא הדרך לתמיכה חיצונית של המשותפת בממשלת גנץ-ליברמן (עם העבודה והדמוקרטים) תמורת עמדות השפעה בכנסת ותקציבים.

      חולץ פקקים

      נתניהו הפסיד, כי נגדו יש גוש חוסם, ולו אין גוש כזה נגד גנץ. האתגר המהותי שבפניו הוא להכיר במצבו ולהפוך אותו למנוף להישג מסוים, רחוק ממרבי אך טוב מהלא-כלום הצפוי לו אם ימשיך לדהור לתוך דרך ללא מוצא.

      היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט בישיבת הממשלה, 8 בספטמבר 2019 (AP)
      הסדר טיעון נדיב. מנדלבלביט (צילום: AP)

      הישג זה גלום בהיותו אבן נגף אישית ליציאה ממשבר תוצאות הבחירות. בכוחו לסחוט, תמורת ויתור על סירובו להחזיר את ראשות הממשלה למשחק ההרכבה גנץ-ליברמן-ליכוד, הסדר טיעון נדיב יחסית מאביחי מנדלבליט. נתניהו יתחפש לחולץ פקקים. הוא יגמול חסד עם אזרחי ישראל ויסיר את האיום הריקני בגרירת המדינה לבחירות נוספות. מימוש האיום אינו תלוי בו, אבל זה יהיה תירוץ נוח למנדלבליט לשמוט את אישום השוחד המחייב כליאה ולהסתפק בהודאה, חרטה, הרשעה - בעקבות רעייתו - וענישה שתכלול קלון, מאסר על תנאי והכי קשה, ואסור במימון דוד ועוד, קנס. נתניהו יסביר שנכמרו רחמיו על שאול אלוביץ' ("הוא בוכה, הוא אומר לבנו בדמעות"), אם גם לא כל כך על ארנון מוזס, העתידים ליהנות מההסדר איתו כפי שהיזם דוד אפל נהנה מסגירת תיקי אריאל שרון בידי מני מזוז ומשה ליאון מסגירת תיק פרשת עמדי של נתניהו בידי אליקים רובינשטיין.

      לכאורה, סך כל החשבונות הללו מקרב מאוד מהלך מהיר. שלביו יכללו התייעצויות נשיאותיות, הטלת המועמדות על גנץ, הרכבת ממשלת מיעוט שתיהנה בהצבעת אמון מרוב שיכלול את המשותפת, גם אם לא כולה. מרגע הקמתה אין להפילה אלא בהצגת ממשלה חליפית, הרחבת הממשלה בסבב נוסף של מקבלי-דין חובשי כיפות או מגבעות.

      המוקש הטמון בתרחיש זה הוא מהסוג הרגשי-נפשי-משפחתי. שר הביטחון וראש הממשלה המסרב להתפנות עלול לנקוט בצעדי ייאוש, להעצים את המשבר כדי שפתרונו באמצעות ריצויו יוצג כזול יותר וחוסך חיי ישראלים. הרי לצאת למלחמה קל יותר מאשר לצאת ממלחמה, במיוחד כאשר די בהסכמתם של השרים שחייהם בקבינט מהירי תפוגה, כגון מורח הדור אמיר אוחנה ורפי פרץ.

      הלוויה רפי איתן - ראש השבכ, נדב ארגמן (ראובן קסטרו)
      תפקיד גורלי. ראש השב"כ נדב ארגמן (צילום: ראובן קסטרו)

      לכן יש תפקיד גורלי מתמיד לראש השב"כ, נדב ארגמן, מפקדם של מאבטחי האישים מיחידה 730. הם שומעים מה זוממת האישיות המאובטחת. חוק השב"כ מטיל עליהם ועל ארגמן לסכל מזימה להעברה מסודרת של השלטון, לא פחות מכפי שהחוק מסמיך אותם להילחם במאמץ להתערבות בבחירות, מה שארגמן חשף בדצמבר 2017 באתר זה בהקשר הרוסי.

      סעיפים 4 ו-7 לחוק השב"כ, שהתקבל בדרבונו של עמי אילון ובתקופת כהונתו של אבי דיכטר, כיום מחצרניו של נתניהו, קובעים כי "השירות יפעל באופן ממלכתי. לא תוטל עליו משימה לשם קידום אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים. (הוא) מופקד על שמירת סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו ויפעל לסיכול ולמניעה של פעילות בלתי חוקית שמטרתה לפגוע בסדרי המשטר הדמוקרטי או במוסדותיו". בדמוקרטיה הישראלית השברירית, אחרי כל מה שנתניהו אמר בשנה החולפת נגד הנשיא, כל רשויות החוק והתקשורת החופשית, אין לבטל כדמיונית פגיעה של ראש ממשלת המעבר, המסרב לצאת, בשמירת סדרי המשטר ומוסדותיו.

      חוק השב"כ נחקק רבע מאה לאחר חוק יסוד הצבא, המהדהד ממנו, אך שני החוקים מתפצלים בנקודה חיונית אחת, כפיפות ראש הארגון. בחוק יסוד הצבא נקבע ש"הצבא נתון למרות הממשלה". בחוק השב"כ, "השירות נתון למרות הממשלה". חוק הצבא אומר ש"השר הממונה מטעם הממשלה על הצבא הוא שר הביטחון". בחוק השב"כ, "ראש הממשלה ממונה על השירות מטעם הממשלה".

      כך, העתק הדבק, סמכות ואחריות, בגבולות הגזרה בין השרים ברמה הארגונית, צה"ל ושב"כ. לא ברמה האישית. הרמטכ"ל "נתון למרות הממשלה וכפוף לשר הביטחון". אין קביעה דומה, כאילו ראש השב"כ כפוף לראש הממשלה. זאת ההנחה העממית, כביכול הטבעית, המעוגנת במציאות שהשתרשה, אך לא זה מה שנקבע בחוק. ראש השב"כ מפוקח בידי ועדת חמישה שרים שאחד מהם, והיו"ר שלה, הוא ראש הממשלה. מפקדו של ראש השב"כ הוא החוק, וכשהמופשט לובש צורת אדם - היועץ המשפטי לממשלה.

      ארגמן מוכרח להיות דרוך, בימים ובשבועות הבאים, לאפשרות של פגיעה בסדרי השלטון הדמוקרטי ומוסדותיו מצד המאובטח מס' 1 שלו, שהוא גם החשוד מס' 1 של היועמ"ש. בניגוד לאגדות, המאבטחים מדווחים, ומרכלים, ומחליפים דעות על המאובטחים השונים שביניהם הם מנוידים לשבירת השגרה ולהקלה בנטל. ראש השב"כ, באמצעות מפקד היחידה, אמור לקבל מידע הנחוץ לו למילוי משימותיו. ארגמן נמצא עתה במצבו של שר ההגנה שלזינג'ר, כשהתעורר חשד שמא לקראת אילוצו של ניקסון להתפטר כבכיר המעורבים בפלילים בפרשת ווטרגייט ינקוט במהלכים צבאיים קיצוניים; וכמו הרמטכ"ל אביב כוכבי כשהזעיק את היועמ"ש בערוץ הפרקליט הצבאי הראשי. על ראש השב"כ לאבטח את מדינת ישראל מפני ראש ממשלתה, שהוכיח בחודשים האחרונים שעדיין לא נוצר אמצעי שיבחל להשתמש בו, במצוקתו.

      וכל זה מתגמד מול הקושיה המסקרנת מכולן: מה יקרה ל"ישראל היום" כשנתניהו נופל ויורשיו המיועדים, במרחב העצום שמנפתלי בנט ועד לאיילת שקד, מתרסקים בהמראה? האם יישפכו עליו עוד מיליונים, רק כדי שעורכו, חביבה של שרה נתניהו, יוכל להשביע את רעב ההמונים לחזות באוסף הסלפי שלו?