הנשיא ראובן ריבלין, בתפקיד ג'ימי קרטר בין מנחם בגין ואנואר סאדאת, אילץ אתמול את בני גנץ ללחוץ את ידו של האיש שהדביק לו כל כינוי גנאי אפשרי: שמאל, חלש, סחיט בידי האיראנים, המקף שאחרי לפיד. זאת לא הייתה לחיצת יד. נכון יותר לכנות אותה הלחצה. גנץ נלחץ כמי שכפאו ריבלין. לא נעים, הנשיא מבקש, המצלמות מתמקדות, באזכרה לא מחוללים שערורייה.
לכאורה, מדובר כאן בשוויון, כיאה לקריאת האחדות בין המשמיץ וקורבנו. למעשה, יחסו של ריבלין לנתניהו ולגנץ דומה ליחסו של קרטר לסאדאת (חיבה) ולבגין (טינה) - לא בעקבות דעה קדומה, אלא להיפך: הכל לפי הדפים החלקים שהתמלאו עם הזמן.
גנץ הניח לנתניהו להניף ראשון את הדגל הכוזב של אחדות העם. כלומר, לשיטתו, לא העם כולו, חלילה, בלי הרשימה המשותפת (זה אותו עם?) והמחנה הדמוקרטי. וגר זאב ליברמן עם כבש ליצמן-דרעי. תכסיסית, נתן בכך גנץ לנתניהו הישג רגעי ומיותר, אך ההפסד התעמולתי לא היה גדול, כי נתניהו תיזז בין מסרים כדג שנלכד ברשת ורוצה רק לחזור לים שבין הספינה לחוף המבטחים.
עוד בוואלה!
עובדת היסוד, שלא השתנתה מתחת לכל העטיפות המילוליות, היא שנתניהו בנחיתות. אין לו רוב למימוש איומיו והבטחותיו. גנץ הוא כמוביל הליגה שפרשני הכדורגל אוהבים לתאר כ"תלוי רק בעצמו" - אם לא ימעד, ישמור על יתרונו עד לסוף העונה ויזכה באליפות.
נתניהו פתח את היממה באיום ריקני, "אני או בחירות". בכך הזכיר לכל את אנוכיותו העילאית. חמור עוד יותר, מזוויתו, הנימוק לצורך טריפת הקלפים ובחלוקת החפיסה בשלישית. בוחרי הליכוד, לדבריו, הם טיפשים מטופשים. הם כל כך אוהבים את מפלגתם, עד שבשאננותם נרדמו ולא התעוררו להצביע בעדה. משקיף מנוכר היה מתקן אותו ואומר שהבוחרים כלל אינם כסילים - בהימנעותם מהגעה לקלפיות הביעו בו אי-אמון אישי. יתכן מאד שבפעם הבאה, שתהיה בלעדיו, יחזרו לליכוד.
המשוואה שבאיום ההקדמה החוזרת של הבחירות הציבה את בוחריו הנרפים של הליכוד מול הערבים הערניים. אילו באמת מיקסמו הבוחרים שאינם יהודים את כוחם באוכלוסייה, היו להם 24 עד 30 חברי-כנסת ולא מחצית מכך. לכן, בין השאר, הציע בן-גוריון בחירות אזוריות ולא ארציות; יריביו, שחששו שמפא"י תנצח במחוזות רבים בעוד הם מרוכזים ללא תועלת במעטים (בני ברק, למשל), טרפדו את המהלך.
אם בחירות נוספות טובות לנתניהו ורעות לערבים, הרי זה נימוק מצוין לאיימן עודה ואחמד טיבי, להמליץ לנשיא על גנץ כמועמד להרכבת הממשלה. המחוג זז מתמיכה בראש ממשלה מיועד - מה שהציבור הערבי צריך סוף סוף לעכל, כדי להשתתף ברצינות במשחק הפוליטי, אך עד כה נתקל בעקימת אף אנינה - למניעת בחירות חדשות, העלולות לדלל את כוחה של הרשימה המשותפת.
בוחריהם של עודה וטיבי טרם התבגרו כמותם. הם משלמים מסים, המופנים באמצעות תקציב המדינה גם לפעולות צה"ל בעזה ולמשימות המשטרה מאום אל-פחם עד אם המושבות, אבל מתנזרים מהחלטות על ייעוד הכוחות והכסף. אולי סופו של עידן נתניהו יחשמל אותם לפתוח דף חדש ביחסיהם עם הרשות המבצעת, כדי להוון את משקלם ברשות המחוקקת.
כשספירת הקולות נתנה למשותפת 13 ח"כים ולגזרה המשתרעת מגנץ ועד עודה יתרון על הליכוד ולווייניו, הבין אביגדור ליברמן שעדיפותו של גנץ בהשגת ממליצים ניתנת להשגה גם בלעדיו. זה מצב נוח לו: הוא מסוגל לקדם את מטרתו - הפלת נתניהו (ההתנחלות שמגוריו בה יכולה לשנות קלות את שמה, ל"נוקמים") - גם בלי להימנות כרגע על ממליצי גנץ. עם ליברמן, בלי המשותפת, אין לגנץ עדיפות על פני נתניהו ושות'. עם המשותפת, בלי ליברמן היורד למדרון אחורי וממתין שם בעתודה, הוא מוביל 57-55 ומובטחת לו קבלת ההרכבה מריבלין.
בצהריים, כשגנץ הודיע שיכוון את המשא ומתן, נשמע בכך הד ל"אני אנווט" של יצחק רבין, שפירושו אז היה "אני, רבין, ולא שמעון פרס". קדמו לכך 18 שנות משקעים מרים ועוד תקופת יריבות בין סגן שר הביטחון לבין האלוף והרמטכ"ל.
זה אינו מצבו של גנץ עכשיו. שותפיו להנהגת כחול לבן רוצים בהצלחתו ואינם חותרים תחתיו. ואילו הוא עם שאפתנות גלויה אך מפוכחת ומוגבלת. כשהתמודד ב-2010 על תפקיד הרמטכ"ל ראה אסון במינוי אפשרי של יואב גלנט ואמר על עצמו שהוא "מוכרח", בנסיבות ההן ולטובת הצבא, להיות רמטכ"ל. אולם באותה נשימה סייג את הכורח והוסיף, "גם גדי", כלומר איזנקוט, מועמד טוב כמותו.
כמועמד מפלגתו לראשות הממשלה, גנץ השיג בעמל כפיו את הבכורה שהציע לפני כן, ללא הועיל, לגבי אשכנזי. אין לו סיבה לוותר על הראשות אחרי שתי מערכות הבחירות ועל סף הרכבת הממשלה, ואיש גם אינו מצפה ממנו או לוחץ עליו לעשות זאת. אך מאחר שטובת העניין לנגד עיניו יותר מטובתו האישית, מובטח שאילו נוצרו נסיבות כלשהן המחייבות ברירה בין היצמדות למושב הטייס לבין תזוזה - יתכן ארעית - הצידה, לא היה נוהג כנתניהו, שחטף ליכוד שלם וממאן לשחררו.
התנופה עם גנץ ונגד נתניהו. ברגע שריבלין יטיל על גנץ את ההרכבה, וככל שתצטבר חתימת הסכמים על קווי-יסוד (וגם חופש הצבעה) עם שלושת השותפים הראשונים - עבודה, דמוקרטים, ליברמן - ואף על תמיכה חיצונית, מותנית ביצועים, של המשותפת, ייראה גנץ יותר ויותר כראש הממשלה המיועד. בסקרים, באורח פלא, עוד לפני שיצליח להציג ממשלה, תגדל התאמתו לראשות הממשלה לעומת נתניהו הדוהה.
המשחק ייגמר רק לאחר זמן פציעות. בליכוד לא ימהרו להודות באובדן השלטון. אנשיו, המכירים היטב את ליברמן, ינסו לעניין את המשטרה בסיפורים חדשים על נחקר ותיק. גם אם יצליחו בכך, ייכשלו במהלך - ישראל ביתנו תישאר, בינתיים, עד לבחירות הבאות, תחת הנהגתם הממולחת של סגני ליברמן, עודד פורר ואלי אבידר.
השררה מתרחקת מנתניהו, וגם טראמפ
הרעש המשונה הנשמע עכשיו בחוץ הוא האוויר הנשאב מהבלון של נתניהו. השררה הולכת ומתרחקת ממנו. העולם מתרגל, מי באדישות ומי בשמחה. דונלד טראמפ כבר שמט אותו, גם כלוזר וגם משום שנתניהו דחף אותו למלחמה נגד איראן ובכך איים לפגוע בסיכויי הנשיא הבדלן להיבחר מחדש בנובמבר 2020. הוא לא יחסר לו.
גנץ יכול להתעלל בנתניהו אם יאמר לו שפסגה ביניהם מוקדמת מדי; תחילה ייפגשו הצוותים. בלי תנאים מוקדמים, כמובן, למעט תנאי קטנטן: בלי ביבי בראשות הממשלה. בהבשיל הרגע לפגישת המנהיגים, יביא אתו גנץ את משנהו, לפיד. נתניהו מתבקש לסמן את מס' 2 שלו בליכוד ולהגיע בחברתו.
הסימן המובהק ביותר לחומרת מצבו של נתניהו הוא ביטול מסע הקניות, המלונאות והכביסה המשפחתי לניו יורק, כמסורת ספטמבר, במסווה של השתתפות בעצרת האו"ם. צעד קיצוני כזה ננקט רק כשהחרב על הצווארון הלבן.
לכך יש להוסיף את גיוסו של עו"ד רם כספי בן ה-80 לצוות ההגנה של נתניהו. במועד מאוחר זה, כשטיעוני השימוע מוכנים, כספי אינו צפוי לעשות להטים משפטיים. אם הוא בא, וכשמו כן הוא, הגעתו פירושה שברז הדולרים המוקפאים של ספנסר פרטרידג' נפתח לרווחה. המטרה הסבירה היחידה היא השגת הסדר טיעון. לפנים, היה לנתניהו את יעקב וינרוט למגעים עם יהודה וינשטיין, וגם דוד שימרון, שחילץ אצל וינשטיין את ממחזרת הבקבוקים שרה נתניהו בזיל הזול, 4,000 שקלים תמורת ארבע שנות פדיון. וינרוט איננו, שימרון מנוטרל, יעלה ויבוא הפרקליט מהחנינות בפרשת קו 300 ומבדיקת מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, שכמעט סיכלה את בחירת פרס לנשיאות.
צירוף כספי יוצר תנועת מלקחיים עם הדיבור המופרך של נתניהו על בחירות נוספות, עד שתתקבלנה התוצאות הנכונות. באגף ימין, יראה הציבור איזה חסד יעשה אתו מנדלבליט כשיסכים להסדר עם נתניהו ויחסוך את טירוף הבחירות המתמידות; אולי גם בג"ץ ישתכנע בכך וידחה את העתירות נגד שינמוך כתב החשדות. באגף שמאל, כספי ינסח עם מנדלבליט את פרטי ההסכם, שיכלול כחלוף חודשים מהתפטרות נתניהו וענישתו המזערית גם פנייה לריבלין, ללא התנגדות היועץ, למחיקה ממתיקה של הקלון.
נתניהו מתמקח על מחיר הסכמתו לחדול לשרוף את המועדון על אש קטנה. אסור להיכנע לסחטנות. ריבלין, בוודאי, לא יישבר, ינהל את ההתייעצויות לפי התקנון ויחליט לפי המספרים והתקדימים - לדוגמא התנהגותו המחפירה של נתניהו לפני ארבעה חודשים, כשיזם את פיזור הכנסת ובלבד שגנץ לא יקבל הזדמנות להרכיב ממשלה. על עמידותו של מנדלבליט אפשר לסמוך פחות. (סוף).