שיאו של היום הראשון להגשת רשימות המועמדים, לפחות מהבחינה הפוליטית, התרחש דווקא מחוץ לאולם ועדת הבחירות המרכזית. תיק שנשכח ובעליו לא אותר הפך לחפץ חשוד, והביא לפינוי העיתונאים ועובדי הוועדה. אחרי כמה דקות, ובסיוע כלבן של משמר הכנסת, התברר כי מדובר בתיק לפטופ תמים - והסדר הוחזר על כנו.
בתוך אולם הוועדה, אפשר לומר בלשון המעטה שהיום (שלישי) לא היה יומם של השחקנים המרכזיים בפוליטיקה הישראלית. מתוך עשר רשימות שהוגשו, חמש התמודדו בבחירות בספטמבר - "זכויותינו בקולנו", "מנהיגות חברתית", "דע"ם - כלכלה ירוקה מדינה אחת", "המפלגה המתקדמת" ו"הגוש התנכ"י". הן הצליחו לקבל ביחד 4,029 קולות. בערך 140 אלף קולות מתחת לאחוז החסימה.
בחירות 2020 - עוד בוואלה!:
בהיעדר סיכוי ממשי להיכנס לכנסת, רשימות המועמדים ניסו בכל זאת להתבלט באמצעות שמות נוצצים ברשימה. כך, גלעד אלפר שהיה בעבר מספר 2 במפלגת "זהות" של משה פייגלין, וכיום עומד בראש רשימת "עוצמה ליברלית כלכלית", גייס כמספר 2 שלו את עמוס דב סילבר - מייסד טלגראס. סילבר מתמודד בימים אלה עם כתב אישום חמור, ונמצא במעצר עד תום ההליכים בכלא ניצן.
מהצד השני של הסורגים, הוגשה רשימת "זכויותינו בקולנו". מדובר בתנועה שהוקמה על ידי גמלאי משטרת ישראל ושב"ס, וכיום על פי יושבת הראש עינת קולמן, מבקשת להיות קולם של "אנשי הביטחון, הנכים, הקשישים והפעוטות". גם "זכויותינו בקולנו" הצליחה לצרף לשורותיה ידוענים, פחות או יותר: במקום השני ברשימה הוצב מיקי גולדנברג, אחיו של דודו טופז המנוח, מיד אחריו אלון דור-און - שחקן נבחרת ישראל בכדורסל בכיסאות גלגלים, ובמקום החמישי הפזמונאי יוסי גיספן. מלבד אינספור להיטים, האחרון אחראי על מילות השיר "מאה עשרים כופים":
"מאה ועשרים כופים קובעים לי איך לחיות/ואני תקוע פה בים של בעיות/את הגב אני שובר עובד כמו חמור/את החודש לא יכול לגמור/לא יכול עם החובות נמאס לעזאזל/כי אותי החודש מחסל".
בין הרשימות שהוגשו במהלך היום הייתה גם "משפט צדק", שבראשה לריסה עמיר-טרימבובלר, אשתו של רוצח ראש הממשלה יצחק רבין. רשם המפלגות אישר לעמיר לרשום את מפלגתה רק לאחר שהצהירה כי אין במטרות המפלגה או בפעילותה משום הצדקה לרצח ראש הממשלה.
בתשובת לשאלת יו"ר הוועדה, השופט ניל הנדל, הסבירה מקימת המפלגה על מטרותיה: "אנחנו דורשים משפט חוזר ליגאל עמיר. זה משפט שישנה הכול, ויתבררו דברים הקשורים לכל הממסד, לתקשורת. אנחנו דורשים רפורמה עמוקה בבתי המשפט ובתקשורת, ומשפטים חוזרים לכל אלה שמגיע להם. רק אנחנו יכולים לעשות את זה, הפוליטיקאים לא יכולים, כי לנו יש את האומץ". היא ביקשה לקבל את האותיות "קץ" או "נ", וסירבה לדבר עם התקשורת.
מחוץ לחדר הוועדה, בתור לרישום והגשת המסמכים, המתינו דודו בל חסן ואולג רדקו, שסיפרו כי הם מייצגים שיתוף פעולה בין "המפלגה המתקדמת" ותנועת הדרור העברי. בל חסן, שמייצג באיחוד את תנועת הדרור העברי, מספר כי הם מקדמים כתיבת חוקה, משאלי עם, "ושיבה אל הערכים העבריים של החלוצים הראשונים. החלוצים העבריים, חוזה הציונות, דיברו על עבודה עברית, הפועל העברי, התיאטרון העברי - הכול היה עברי. לפתע פתאום הערכים האלה של תנועת השחרור של העם העברי נמוגו. אין. כאילו אנחנו דינוזאורים כשאנחנו מדברים על הערכים האלה".
בתשובה לשאלה אם הם מעריכים שיש להם סיכוי להיכנס לכנסת, השניים מגלים אמת שלרוב חומקת ממי שרגיל לפוליטיקה של המפלגות הגדולות: ההיבחרות לכנסת היא לא הכול. לפעמים עצם ההתמודדות בבחירות מספקת במה לרעיונות ולאידיאולוגיות שיתקשו לקבל חשיפה בצורה אחרת.
"השאלה שלך היא קנטרנית", עונה בל חסן. "מה אנחנו, קבלני הצלחות? גם אם זה לא ריאלי, התכנים שלנו מהפכניים, וחשוב שהעם והציבור הרחב ייחשף להם". לכך מוסיף שותפו, רדקו נשמע בכל זאת אופטימי יותר: "יש הרבה מפלגות שעברו בבחירות הקודמות, וזה לא נתן לנו כלום. אין לנו ממשלה, אין לנו כלום. אם בן אדם עושה כל פעם אותו דבר ומחכה שמשהו ישתנה - זה לא דבר שפוי. אם רוצים שינוי, אז העם צריך לתת את הקולות למפלגות חדשות, שבאמת מקשיבות להם, ולא לכל החבר'ה שכבר 40 שנה בכנסת".
