בני גנץ וגדעון סער זכו בגדי איזנקוט ומתן כהנא בעיקר כי לאף אחד מהצדדים לא הייתה ברירה אחרת. גנץ וסער ידעו שבלי איזנקוט, הסיכוי שלהם לקעקע את מחנה הימין ולהעביר קולות לצד שלהם, שואפים לאפס. איזנקוט ידע שזו, אולי, ההזדמנות האחרונה שלו אבל זו, בוודאות, גם ההזדמנות האחרונה של המדינה. וכן, גם של הממלכתיות, שנמצאת בנפשו. אם הוא ימשיך להתלבט ולשבת על הגדר, יש מצב שהגדר תתמוטט עליו. הצטרפותם של איזנקוט ומתן כהנא למפלגת האיחוד של גנץ וסער, שינוי שמה והפיכתה למפלגה דמוקרטית אמורים להיות הגיים צ'יינג'ר של הבחירות הללו. המהלך הזה אמור להוסיף ליצור הפוליטי החדש פוטנציאל של מפלגת שלטון. הבעיה היא שבישראל לא כל מה שאמור לקרות, קורה. לפעמים קורה כל מה שלא אמור לקרות.
לגדי איזנקוט היתה דילמה לא פשוטה: אצל לפיד יש מנדטים, יש מצביעים, יש "בייס" ברור, יש אנשים טובים. אבל ללפיד, כך אמר איזנקוט לעצמו, יש תקרת זכוכית. הוא לא יכול להרכיב ממשלה. החרדים לא איתו, המשותפת לא רלוונטית. הוא מוגבל. הוא מפלגת שלטון, נטולת שלטון. אצל בני גנץ האופציות מגוונות יותר. הוא לא מסומן על ידי החרדים. הוא לא שנוא על ידי הימין. אבל אין לו מנדטים. הוא לא מפלגת שלטון. גם הוא מוגבל.
עוד בוואלה!
בימים האחרונים בטרם נפלה ההחלטה, השתעשע גדי איזנקוט לדלג גם על הסיבוב הזה. בשביל מה הוא צריך את זה? למה הוא עושה את זה לעצמו? הוא התחבט והתלבט והבין שלא יוכל לעמוד מנגד. הוא מביט על הנעשה כאן כבר זמן רב, בעיניים כלות. הוא, שעומד בראש "יד בן-גוריון", חושב לעצמו מה היה "הזקן" עושה עכשיו. התשובה ברורה: "הזקן" היה קופץ עכשיו למים, קרים ובאושים ככל שיהיו, כדי להציל את הממלכתיות.
זה מה שגדי איזנקוט עשה היום. החליט לקפוץ למים. בלי תירוצים, בלי אילוצים, אבל עם שיבוצים. הוא הוציא מגנץ וסער ויתורים לא פשוטים: שתי המפלגות (כחול לבן ותקווה חדשה) מתמזגות לאחת: המחנה הממלכתי. יהיו פריימריס (אחרי הבחירות הקרובות). המטרה: להפוך את המקבץ הזה לפוטנציאל למפלגת שלטון. זה לא מושלם, זה לא ברור, זה לא עונה על כל הצרכים, אבל זה הרבה יותר טוב מכלום. כשמדובר במלחמה על הדמוקרטיה הישראלית, אין מקום לאניני טעם, לבלרינות ולרשימת דרישות.
פעם, קמה כאן מפלגה בשם "הרשימה הממלכתית". הקים אותה דוד בן-גוריון לאחר אכזבתו ממפא"י ופיצולה של רפ"י. זו הייתה שירת הברבור שלו. הוא פרש מהכנסת אחרי שנה, שלא על מנת לחזור. החברים גנץ, סער, איזנקוט וכהנא לא מתכוונים לפרוש. בן-גוריון פרש אחרי שעשה את שלו: הקים את המדינה, פירק את הפלמ"ח, הקים את מוסדות המדינה וביצר את הממלכתיות. עכשיו, יש מי שקמים עליה לכלותה. לג'נטלמנים ב"מחנה הממלכתי", בניגוד למקימי "הרשימה הממלכתית", אין ברירה. הם עוד לא עשו את שלהם.
האופרייטור הראשי והכמעט יחיד של החיבור הנוכחי הוא עו"ד רונן אביאני, הקמב"ץ של גנץ. כששאלתי מול מי עבד אביאני, אמרו לי "מול כולם". ביום שישי התגבשה בסביבת גנץ התובנה שאיזנקוט נוטה לכיוון לפיד. אביאני הוטל למערכה עם משימה: תביא את איזנקוט, עכשיו. הוא הביא. זה היה מרתון של שלוש יממות מתישות, בסיומן נתפרה החליפה בתקווה שתתאים למידותיהם של כולם. מתן כהנא, בהקשר הזה, הוא שלב לא פחות משמעותי מאיזנקוט. הכוונה היא ליצור מסה קריטית, משקל סגולי שיפרוץ את החומות הקיימות וישכנע מצביעים לעבור מפלגות. רק ב-1 בינואר נדע אם זה הצליח.
ההתלבטות של איזנקוט מזכירה לי מאוד את ההתלבטות של גבי אשכנזי בסיטואציה דומה, לפני בחירות מועד א' (2019). גם אז, ההתלבטות נעה בין לפיד לגנץ, שהקים את "חוסן לישראל". גם אז, הייתה בהתחלה נטייה לכיוון לפיד, אבל זה נגמר אצל גנץ. אלא שאשכנזי, בניגוד לאיזנקוט, הצליח לעשות את החיבור הגדול. להיות ה"גרוש ללירה" המפורסמת, שהביא להקמת כחול-לבן. איזנקוט הבין מוקדם למדי שאי אפשר יהיה לשחזר את זה. הדם הרע הרובץ בין החברים לשעבר, סמיך מדי. זאת, ועוד: בכלל לא בטוח שחיבור מחודש בין לפיד לגנץ היה מגדיל את מאגר המצביעים. אולי אפילו להיפך.
בסוף, הגנרלים סומכים זה על זה. אשכנזי אמר בזמנו, בשיחות סגורות, ש"גנץ היה שם". אשכנזי יודע מה זה להיות רמטכ"ל. באיזה כובד אחריות מדובר. בגודל ההחלטות. הוא החליט ללכת על מה שהוא מכיר. בסוף זה הספיק לו כדי להתיך את כולם למסגרת אחת. את המסגרת הזו אי אפשר להתיך פעם נוספת. המהלך של הקמת "המחנה הממלכתי" הוא החלופה היחידה האפשרית.
גנץ ואיזנקוט נפגשו בשנה האחרונה בין 10 ל-12 פעמים. יש ביניהם הבנה עמוקה ולא מעט הערכה הדדית. למי ששכח: עם ביטול מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל בידי הממשלה, החליטו נתניהו ושר הבטחון ברק להטיל את תפקיד הרמטכ"ל על איזנקוט. הוא סירב והפנה אותם לגנץ. "הוא היה סגן רמטכ"ל, אני לא", אמר. אם היה מקבל את התפקיד, מה שכל אחד אחר בעולם היה עושה, יכול להיות שגנץ היה עכשיו מצטרף אליו, ולא להיפך. את הנעשה, אין להשיב. גורלו של האיחוד הזה תלוי מעכשיו בכימיה בין אנשיו, בדינמיקה, בחיבור ובאיכות הקמפיין.
אין צורך להספיד את יאיר לפיד. הוא קמפיינר ותיק ומצטיין. הוא צובר נקודות בתפקיד ראש הממשלה בקצב מהיר. הוא, עדיין, ראש החץ של הגוש. הוא לא נשבר בקלות, הוא קר רוח והוא עשה היום את הדבר הכי נכון שאפשר לעשות: בירך את איזנקוט על הצטרפותו בפה מלא ובפומבי, למרות שלא הצטרף אליו. בצד השני, אני מניח, התניעו את מכונת הרעל, כיילו אותה מחדש והטעינו בה את פרטיה של המטרה החדשה: איזנקוט. גדי איזנקוט. רב אלוף (מיל), ישראל השנייה, נולד בטבריה, גדל באילת, בן להורים מרוקאים. עכשיו תביאו חומר שיוכיח ההיפך.