מערכת הבחירות החמישית תוך שלוש וחצי שנים אפופה, מכורח הנסיבות, בהילה מרחפת ותחושה מתמדת של דה ז'ה וו. 74 ימים לבחירות, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' רבים ומאיימים בריצה נפרדת, במרצ ובמפלגת העבודה דוחים בנחישות את הלחצים לאיחוד בשמאל, וברשימה המשותפת מתמודדים עם משבר פנימי חריף ושוקלים להתפרק. כל הכותרות הללו מצלצלות נורא מוכר, אבל לא בגלל איזו חוויה מוחית שגורמת לנו להתבלבל רגעית בתודעה, אלא פשוט כי כבר באמת היינו כאן קודם. חלק מהשחקנים מתחלפים, אחרים מתחזקים או נחלשים ומשנים במעט את קו העלילה, אבל בכל סבב בחירות, בשלב האיחודים והחיבורים שלפני סגירת הרשימות, אותה הצגה עולה על הבמה.
גם ביום ראשון בערב, באירוע ההשקה של מפלגת "המחנה הממלכתי" של בני גנץ, גדעון סער וגדי איזנקוט היתה לפעמים הרגשה של דה ז'ה וו, כמו שיר הקאלט של עידן אלתרמן ואבי גרייניק. בפברואר 2019, בערב ההשקה של מפלגת "כחול לבן" בגני התערוכה, עלו לראשונה על הבמה יחדיו בני גנץ, יאיר לפיד, ועוד שני רמטכ"לים - משה יעלון וגבי אשכנזי - והבטיחו להקים תנועה חדשה ומפלגת שלטון, שתפעל למען כל חלקי החברה הישראלית ותחבר בין ימין, מרכז ושמאל. יותר משלוש וחצי שנים אחרי, על במה נוצצת פחות בכפר המכביה, גנץ וסער הציגו את הרכש הרמטכ"לי החדש גדי איזנקוט, והכריזו על מסגרת מפלגתית חדשה שתהיה בית לכל מי שמאמין בממלכתיות וציונות ואחדות ועוד כמה ססמאות שכבר שמענו קודם.
המיקום השתנה, גם הפנים התחלפו, אבל האסטרטגיה של גנץ זהה למקור, אם תרצו, כחול לבן, גרסה 2.0: ביסוס מפלגת מרכז עם דופן ימנית בדמותם של סער וזאב אלקין, שממלאים את התפקיד הקודם של יעלון, ודופן שמאלית בדמותו של איזנקוט, שתפס את מקומם של לפיד ועפר שלח. הצירוף של פליט ימינה, מתן כהנא, נועד למשוך את אנשי הציונות הדתית. בין הדפנות מפרידה גם הפעם תהום אידיאולוגית עמוקה בכל הנוגע לעתיד הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך הקונצנזוס הפטריוטי סביב נושאים כמו הגנה על הדמוקרטיה ושלטון החוק, איחוי הקרעים בעם והבטחות ליציבות שלטונית אמור לגשר עליו ולפנות לקהלים מכל קצוות הקשת.
ואולם, בין גרסה 1 ל-2 של כחול לבן חל בכל זאת שינוי מהותי בנסיבות. אז, גנץ הפך בן לילה למועמד המוביל לראשות הממשלה והוכתר למנהיג המחנה שביקש להחליף את נתניהו. הפעם, בלשכת ראש הממשלה יושב לפיד, ראש המפלגה הגדולה בגוש המרכז שמאל, ונתניהו הוא זה שמנסה להחליף את השלטון. גנץ שואף להצטרף לקרב ביניהם כגלגל שלישי - ולא פחות ממה שהוא רוצה למנוע מנתניהו לחזור, הוא מעונין גם להחליף את לפיד בתפקיד.
בהתחשב בכך שהמטרה האסטרטגית של גנץ היא לשחזר את הצלחת הפרויקט המקורי של "כחול לבן", ההחלטה לוותר על המותג עצמו תמוהה, לכל הפחות. לדרישתו של איזנקוט, הוא הסכים להחליף את שם המפלגה ל"המחנה הממלכתי", ולהיפרד מכינוי הרבה יותר קליל וקליט, שאיתו רץ במשך ארבע מערכות בחירות והשקיע מיליונים כדי להפוך למותג. אבל גנץ היה מוכן לשלם מחירים גבוהים כדי להקים מחדש קוקפיט שאיתו יוכל להמריא בחזרה לעמדת מועמד לראשות הממשלה - וגם לעצור את הנסיקה של לפיד בתפקיד ולמנוע ממנו לתפוס עליו פער בתוך המחנה. כך, הוא מיהר לסגור את החיבור הראשוני עם סער מוקדם מהמצופה, בחודש שעבר, כדי להקדים את הזינוק שנצפה ללפיד בעקבות אירוח הביקור הנשיאותי של ביידן. בנדיבות יתרה הוא העניק לחברי תקווה חדשה נתח מכובד מהמקומות הריאליים ברשימה, שעלה על מצבם הריאלי בסקרים.
בסוף השבוע האחרון, שנפתח עם סקר "מעריב" שבו לפיד הגיע ל-25 מנדטים ואילו שהמומנטום של החיבור עם סער נשחק והתקרב לאזור חד ספרתי, גנץ האיץ את המגעים עם איזנקוט. והחשש שלפיד יצליח לגייס את הרמטכ"ל לשעבר לשורותיו הגביר את הלחץ על איש אמונו, עו"ד רונן אביאני, לסיים בהקדם את המו"מ. בניסיון להכריע את הכף, גנץ שיכנע את איזנקוט שללפיד אין נתיב להקמת הממשלה, והציג לו סקרים שמנבאים שהשותפות ביניהם יכולה להגיע ל-17-16 מנדטים ולייצר שינוי אמיתי במפה. והוא הסכים לשלל הדרישות והתנאים שהציב פירוק כחול לבן ותקווה חדשה למסגרת פוליטית חדשה והתחייבות להליכי בחירות דמוקרטיים בעתיד, ולבסוף, גם לשינוי השם. תנאי שבחיים לא היו מקבלים ביש עתיד. לא פחות ממה שגנץ רצה את איזנקוט איתו, הוא רצה שהוא לא ילך עם לפיד.
החיבוקים החברים של גנץ, סער ואיזנקוט בערב השקת הברומאנס הבליטו עוד תופעה מוכרת מהעבר. כמו הקוקפיט של כחול לבן, שהיה כולו על טהרת המין הגברי, גם צמרת קבלת ההחלטות של המחנה הממלכתי נטולת נשים, והנשים הבכירות לצדם של גנץ וסער, פנינה תמנו שטה ויפעת שאשא ביטון, לא הוזמנו להשתתף בחגיגות השותפות החדשה על הבמה. אמנם, כחול לבן ההיסטורית הצליחה בענק במשך שלוש מערכות בחירות, ללא ייצוג נשי הולם, אך הפעם, זה יכול להקשות עליהם למשוך קולות מהשמאל, שעומד, ככל הנראה להיכבש בהנהגה נשית בשבוע הבא, אם זהבה גלאון תיבחר לראשות מרצ ותצטרף למרב מיכאלי. במחנה הממלכתי מודעים לבעיה, ואיזנקוט תיכנן שח"כ לשעבר ממפלגת העבודה, עו"ד רויטל סויד, תצטרף ככוח נשי לנבחרת. סויד היתה אמורה להיות חברה ב"קבוצת איזנקוט" אבל במסגרת המשא ומתן, איזנקוט הסכים לשלב את מתן כהנא כחלק מהכוח שלו במקום ה-9 ברשימה. והמקום הבא שהוצע לה, המקום ה-16, פחות מכובד ואטרקטיבי ובעיקר לא בהכרח ריאלי, לפחות לפי הסקרים הנוכחיים. סויד העדיפה לחכות עם הקאמבק.
אבל גם לסקרים נלווית תחושה קבועה של דה ז'ה וו, כשמשבוע לשבוע המפה נותרת מחולקת וקפואה ללא הכרעה. גם האפקט הראשוני של איזנקוט לא גרם לשום טלטלה או מפץ עדיין. בסקרים הראשונים, שפורסמו במקביל לנאום הבכורה שלו, גנץ וסער המדשדשים אמנם התחזקו ב-3-2 מנדטים ל-14-12, אך הוא לא שינה במאום את תמונת הגושים שתקועים גם הם בדה ז'ה וו של הפלונטר. לפיד, שספג מכה פוליטית קשה כשכשל לגייס את איזנקוט, נחלש רק במעט כתוצאה, וכך גם נתניהו, אם בכלל.
הנפגעים העיקריים כתוצאה מהחיבור החדש במרכז, הן המפלגות הקטנות, מימין ומשמאל. הרוח הציונית של איילת שקד ויועז הנדל, שריחפה בקושי באזור אחוז החסימה, איבדה את הכרטיס של מתן כהנא, והולכת ומתרחקת ממנו כלפ מטה. הצירוף של איזנקוט, הביטחוניסט הבן גיריוניסט, עצר גם את המומנטום של הפריימריז במפלגת העבודה ומאיים לכרסם לה בקהלים המסורתיים. בעבודה שוקלים להשתמש באחד השריונים שיש ליו"ר מיכאלי ולגייס דמות ביטחונית משל עצמם, כמו האלוף במיל עמוס ידלין, כדי להתגונן בפני הבאות.