טקס הגשת הרשימות המסורתי היה מנומנם במשך יומיים, ונדמה היה שהוא עומד להסתיים בקול ענות חלושה. בסופו של דבר מדובר בבחירות חמישיות, החזרתיות והשגרה היו אפופים באווירה של שעמום. ובכל זאת, מנפלאות הפוליטיקה, שתמיד מפתיעה מכיוון לא צפוי ברגע האחרון, הרשימה המשותפת סיפקה את הדרמה של הדקה ה-90. ועוד איזו דרמה. המפץ הגדול של בל"ד חד"ש ותע"ל, רגע לפני סגירת הרשימות, עשוי להפוך לאירוע המכונן של הבחירות החמישיות, ואפילו לשובר השוויון של הפלונטר.
במצודת זאב חגגו אמש את התפרקות המשותפת בצהלות רמות כמעט כאילו אירע נס משמים; בכל ארבעת מערכות הבחירות האחרונות, המפלגות הערביות הצליחו להסתדר ברשימה אחת, ולכל היותר שתיים. ריצה נפרדת של שלוש מפלגות ערביות מעלה את הסיכוי שלפחות אחת מהן לא תעבור ותזרוק עשרות, אם לא מאות אלפי קולות לפח, ותקרב את הגוש של בנימין נתניהו למנדט ה-61.
מצד שני, אם בל"ד לא בתמונה, גם לגוש המרכז-שמאל יש פוטנציאל לגייס רוב להכרעה. זו יכולה להיות ההזדמנות הגדולה של יו"ר יש עתיד, ראש הממשלה יאיר לפיד, שיוכל לשתף פעולה עם איימן עודה ואחמד טיבי ולהסתמך על קולותיהם בהקמת ממשלה, מבלי להידרש ללאומנות האנטי ציונית של שותפיהם לשעבר בבל"ד, ולכל הפחות לחסום את חזרתו של נתניהו. בשביל התרחיש הזה יש ללפיד ולמחנה שלו עוד גשר ארוך ומסובך לעבור, שכן קריסה של אחת המפלגות הערביות מתחת לאחוז החסימה עלולה להחזיר את נתניהו והימין לשלטון ולהוריד את החלומות שלהם לטמיון.
צהלות השמחה בימין והחלומות במרכז-שמאל תלויות במפתח אחד: שיעור ההצבעה במגזר הערבי. עוד לפני הפיצול זה היה פקטור מכריע בבחירות, ואחריו הוא יהפוך לאקס פקטור. ההיסטוריה הקרובה מוכיחה שהכוח הערבי בכנסת הגיע לשיא בריצה משותפת של ארבעת המפלגות, חד"ש, תע"ל, בל"ד, ורע"מ, שקיבלו 15 מנדטים בבחירות ספטמבר 2019. ריצה נפרדת בשתי רשימות מורידה את אחוז ההצבעה ומפחיתה שליש מכוחם ל-10 מנדטים בלבד. עכשיו, כשהם מפוצלים לשלושה, הפוליטיקה הקטנה עלולה לייאש עוד יותר את הבוחרים הערבים ולפגוע במאמצים להעלות את שיעורי ההשתתפות וההצבעה.
מעבר לכך, התפרקות הרשימה המשותפת עשויה גם לעורר את השיח הפוליטי הפנים ערבי בוויכוח משמעותי, פוליטי ואידיאולוגי, על הכיוון שאליו צועדת החברה שלהם: בין רע"מ שמעוניינת לצעוד צעד אחד קדימה, להשתלב כחברה מלאה בכל ממשלה, חד"ש ותע"ל שרוצות להשתתף חלקית במשחק כדי לחסום את שובו של נתניהו, ובל"ד, שמתנגדת לכל שיתוף פעולה עם כל ממשלה ציונית באשר היא, וצפויה להחרים כליל את משחק ההמלצות אצל הנשיא. באופן תאורטי, עם קמפיין געוואלד טוב וממוקד, הקרב בין שלושת המפלגות יכול גם להעלות את שיעורי ההצבעה, להכניס את שלושתן לכנסת, ולחסום את הקאמבק שהימין מתכנן לשלטון. כבר אתמול בסביבת נתניהו ציננו את החגיגיות במצודה.
ובכל זאת, ההתפרקות של המשותפת משלימה את סידור החלקים על מפת הבחירות החמישיות, שהתחדדה אמש עם סגירת הרשימות. מבחינת המספרים היבשים, ידו של נתניהו על העליונה. עם ארבע מפלגות וקצת בגוש הימין, יש לו מרחב תמרון אידיאלי להמשך הקמפיין. הוא חופשי להתפרע ולמשוך אליו קולות, מבלי לחשוש מסכנה למיזם החזרה לשלטון כתוצאה מנפילה של אחת משותפותיו. אצל לפיד, מנגד, מרחב התמרון הוא מינימלי: בגוש שלו יש עוד שש מפלגות, שמתחרות ביניהן על פחות מנדטים, שלוש מהן - העבודה, מרצ וישראל ביתנו, לא רחוקות מאוד מאחוז החסימה, ועכשיו גם רע"מ תצטרך להתחרות על קולות המגזר עם עוד שני מתחרים. המתמטיקה בגוש המרכז שמאל תעצב את הקמפיין של לפיד, שיצטרך לפעול במתח מתמיד בין המפלגה לבין הגוש, ולמתן את המסרים שלו כדי לא להעמיד את שותפיו בסכנה.
נתניהו עבד קשה כדי להגיע עד הלום, ולהתחיל את השלב המכריע בקמפיין כשהמתמטיקה לטובתו. הוא בחש ולחץ בכל גוש הימין, התחייב והבטיח, סיכסך ופתר; מבריכת השכן בקיסריה לפגישות עם נדבנים חרדים במשרדים מפונפנים בתל אביב, לביתו של הרב טאו בשכונת מעלה הזיתים בירושלים, הוא חרש בכל שדות הימין מבלי לפספס סנטימטר. לבן גביר הוא הבטיח להיות שר בממשלה, לחרדים העניק התחייבויות לתקצוב מוסדות החינוך, והוא טבל את ידו גם במפלגת החשוכה והקיצונית כדי להשיג את המטרה.
ידו הארוכה השתרעה גם למיזם ההצלה של איילת שקד ויועז הנדל, וליוותה מקרוב את המגעים בין שקד והבית היהודי, שהובילו בסופו של דבר לפירוק "הרוח הציונית" בתחילת השבוע. משחקי השקד לא הסתיימו בגירושים מהנדל: בעודה מנסה לבנות מחדש רשימה אטרקטיבית לבית היהודי 2, הוא גנב לה את סגן ראש מח"ש לשעבר משה סעדה מתחת לאף, והעניק לו שריון יוקרתי בליכוד. שקד עדיין לא עוברת את אחוז החסימה, אך העקיצה של סעדה מאותתת שנתניהו מתכוון לעשות הכול כדי שתרד עוד יותר למטה. השריון של סעדה בליכוד, לצד עמיחי שיקלי ועידית סילמן, מפליטי ימינה, נועד לקרוץ בדיוק לקהלים הסרוגים שאת סליחתם ותמיכתם היא רוצה לגייס כדי להישאר על הגלגל.
בעוד שנתניהו הוכיח שוב את שליטתו הבלתי מעורערת בגוש הימין, הניסיונות של לפיד להביא לאיחוד בשמאל הסתיימו בכישלון מהדהד. אמנם הסרבנות העיקשת של מיכאלי לאיחוד הפכה את המשימה לכמעט אבודה מראש, אך הוא לא הצליח לפורר את ההתנגדות, לא מבפנים ולא מבחוץ, והלחץ שהפעיל היה מעט מדי ומאוחר מדי. נתניהו זימן את סמוטריץ ובן גביר לקיסריה כבר לפני כשלושה שבועות, לפיד חיכה עד מוצאי השבת האחרונה כדי לכנס פגישה משולשת עם מיכאלי וזהבה גלאון. רק כעבור יממה הוא העביר הצעה פומבית לפיצוי על האיחוד, בדמות שריון אחד לכל מפלגה והבטחה לתיקים על בסיס עשרת המנדטים שהן מקבלות ביחד בסקרים כיום. לא בדיוק הצעה שאי אפשר לסרב לה.
עם זאת, גם אם לפיד לא מינף את מלוא מוטת השפעתו. הוא לפחות פטור מהבליים-גיים. מיכאלי היא שתישא באחריות אם יתממש תרחיש יום הדין של השמאל, ואחת המפלגות לא תעבור. העמדה הנחרצת שלה נגד איחוד, כמו גם המתקפות שלה על לפיד בראיונות בתקשורת, עשויים גם להכריע חלק מהקולות הצפים בגוש, שנרתעים מהקרבות בתוך הנגמ"ש.
אבל סאגת ניסיונות האיחוד בשמאל בכל זאת חשפה את החולשה המרכזית של לפיד: שותפיו למחנה לא מכירים במנהיגותו ובסמכותו, ולא שותפים לחלומו לשמור על הכיסא. לא רק מיכאלי: גם במחנה הממלכתי של בני גנץ משננים שוב ושוב שלפיד לא יוכל להרכיב ממשלה. כך, בעוד שהבלוק של נתניהו נאמן ומאוחד מתמיד מאחורי המטרה של החזרת הימין לשלטון, חברי ממשלת השינוי זנחו את המיזם המשותף לטובת מלחמות מנהיגות ואגו. ומעתה ועד 1 בנובמבר הן רק ילכו ויחריפו, כי המנדטים שהם צריכים - מי בשביל לשרוד ומי בשביל לגדול כדי להפוך לאלטרנטיבה, חונים בעיקר אצלו.