בכל קצוות המערכת הפוליטית אפשר לשמוע בימים אלה ניגונים שונים של מנגינת הגוועלד המסורתית של סוף עונת הבחירות. בניגון השמאלני המוכר, יו"ר מרצ, זהבה גלאון, התריעה אתמול "זוהי אזעקת אמת!" וריננה על חשש גדול ואמיתי לגורלה של מרצ וגורל הגוש שלו.
יו"ר העבודה, מרב מיכאלי מנגנת מנגינה משל עצמה: היא מנסה להפגין ביטחון גמור במצבה בסקרים, והחליפה את קריאות הבהלה והמצוקה המסורתיות במתקפה חריפה וטעונה על יו"ר הליכוד בנימין נתניהו ושותפו הכוכב העולה איתמר בן גביר. בחסות ההכנות לאירוע הזיכרון של העבודה לרצח רבין מחר בערב בכיכר ציון בירושלים, מיכאלי האשימה אתמול את נתניהו ובן גביר בשיתוף פעולה עם הרצח. הסערה שחוללה מאפשרת לה להישאר בלב הכותרות מבלי לשדר אותות נואשות ומצוקה, אבל גם היא, כמו גלאון, נתונה בחרדה מהשלכות קמפיין המפלגה הגדולה של ראש הממשלה יאיר לפיד.
עוד בוואלה!
מימין, מהרמקולים של משאית הביביבא שמסתובבת במעוזי הליכוד, מזמר נתניהו את ניגון הגוועלד המסורתי שאיתו הוא נוהג לשלהב ולשנע את מצביעי הימין לצאת מהבית. "אחוזי ההצבעה בימין נמוכים יותר מאחוזי ההצבעה בשמאל", הוא שב ומשנן מדי יום ביומו, מתחנה לתחנה, בקצב וטון שרק ילך ויתגבר עד סגירת הקלפיות ביום שלישי בערב. לניגון המסורתי נלווה הפעם גם חשש מאדישות ושאננות ברחוב החרדי, ונתניהו עושה מאמץ מיוחד עם סיבובי צ'ולנט ורגל קרושה ליליים כדי לגרום לצעירים החרדים ללכת להצביע.
במקביל, מתנגן הפעם גם קמפיין גוועלד בערבית, של המפלגות שנלחמות על חייהן אחרי פיצול הרשימה המשותפת. הצפי הפסימי הראשוני לקריסה של שיעורי ההצבעה בחברה הערבית נמצא במגמת עלייה והתאוששות בסקרים האחרונים, אך חד"ש תע"ל מרחפת קרוב מאוד לאחוז החסימה, ובל"ד עדיין רחוקה ממנו, ושתיהן בטווח הסכנה. מטרת הגוועלד לנסות לצמצם אותו.
ולבסוף, גם ניסיונותיה ותחינותיה האחרונים של איילת שקד להישאר על הגלגל תוך שינון חוזר שהיא רצה עד הסוף ושבלעדיה לא תהיה ממשלת ימין, זועקים בעיקר את מצוקתה וחרדתה מהמבוי הסתום אליו נקלעה במנגינת גוועלד נוספת. וקמפיין המחנה הממלכתי של בני גנץ וגדעון סער, שבנוי מיסודו על יצירת פחד אפוקליפטי מניצחון של נתניהו ובן גביר, היה סוג של גוועלד מתמשך.
מפת הסקרים, שהיתה כמעט קפואה לאורך ארבעת חודשי הבחירות, מבשרת שלניגוני הגוועלד יהיה תפקיד משמעותי בעיצוב תוצאות האמת. לנתניהו ובלוק הימין יש 62-59 מנדטים, בגוש הנגדי יש ארבע מפלגות שקרובות לאחוז החסימה: מרצ, העבודה, רע"ם וחד"ש תע"ל, ורק אם כולן יעברו יש סיכוי שייווצר גוש חוסם לניצחון המסתמן של נתניהו.
עמדת הפתיחה שלו עדיפה וטובה מלכתחילה; בלוק הימין מאורגן היטב בלי מפלגות קטנות וחרדות ועם הסכמי עודפים שימקסמו כל קול וקול, לעומת השמאל המפוצל והמפלגות הערביות שלא חתמו על אף הסכם ביניהן וויתרו מראש על עשרות אלפי קולות שלא ישלימו למנדט. עכשיו, אחוזי ההצבעה הגושיים והמגזריים, ההצבעה אסטרטגית מחושבת בשמאל, ויכולות הארגון בשטח הם שיכריעו אם הוא באמת ישיג את המנדט ה-61 ויוכרז כמנצח.
במקביל לניגוני הגוועלד, זוהי שעתן הגדולה של ההבטחות וההתחייבויות על הקואליציות המתורחשות ליום שאחרי. נתניהו מצהיר אמונים לבן גביר וסמוטריץ', מתחייב פומבית שהם יהיו שרים ומבטיח רק ממשלת ימין ולא ממשלה עם גנץ. גנץ, מצדו, מכריז שוב ושוב על גט כריתות מנתניהו, ושב ופוסל כל אפשרות של חידוש שיתוף הפעולה איתו, גם במחיר בחירות שישיות. במקביל, הוא מצהיר שלא יהיה מוכן לתמוך בממשלה שנשענת על חד"ש-תע"ל, וסוגר את הדלת לממשלה נוספת בראשות לפיד. אמנם, ראש הממשלה כבר התחייב מצדו שהם לא יהיו שותפים בממשלה אבל מתחמק בעקביות בראיונות משאלות נוספות בנושא. בינתיים, את התוכנית החלופית של גנץ למקרה שנתניהו לא ישיג 61 - להפוך לראש הממשלה בעצמו - החרדים פוסלים ומתנערים, תוך אשרורים מתמידים של נאמנותם הבלבדית לנתניהו, בכל מחיר.
ניסיון העבר מלמד שחלק מההצהרות וההכרזות הללו יכולות בהחלט להפוך בעתיד ל"אמירות עקרוניות נכונות לשעתן", כלשונו של בני גנץ, או "הבטחות לא ליבתיות". שתי הממשלות האחרונות, שהוקמו אחרי הבחירות השלישיות והרביעיות, התבססו על הבטחות מופרות. גנץ ובנט, כל אחד בתורו, חשו שהם קופצים על הרימון ומצילים את המדינה ממערכת בחירות חמישית, ואותה דילמה עשויה לעמוד בפני כל המחרימים והפוסלים גם הפעם. אם נתניהו יגיע ל-61 האולטמטיבי, הדרך לממשלת ימין צרה תהיה סלולה, גם אם לא פשוטה, בגלל התלות המוחלטת בסמוטריץ' ובן גביר. אבל אם לא, כמעט כל התרחישים להקמת ממשלה עוברות בהבטחות בחירות מופרות, או מובילות לבחירות שישיות.
אבל הניסיון המר של גנץ ובנט לימד גם את המחיר של הפרת הבטחות ליבתיות עקרוניות: נטישה של הבייס הזועם, שפחות התחבר לנימוקים ולתירוצים ההרואיים. גנץ בקושי הצליח להשתקם מהשותפות עם נתניהו בבחירות הקודמות, ואיבד את מעמדו וכוחו כמנהיג גוש המרכז-שמאל, בנט החליט לוותר מראש על הסיכון וההשפלה ופרש מבעוד מועד. הגורל שלהם עלול לגרום לכל מי ששוקל למעול במילה, לעבור צד ולחבור לצד הנגדי, לעצור לפני - ולחשוב פעמיים.