משחק מכור, גם בלי הפוטושופ

זה היה אירוע שנקרע מתוך שקית "פצפצים", רגע לפני שכולם הגיעו. ביתן 10 בגני התערוכה התמלא בפעילים, מקורבים ועיתונאים; בשלטים, דגלים וסטיקלייטים. ועדיין - זה הרגיש סטרילי לגמרי, ירוק כמו צבע המפלגה. פלסטי. זה אפילו הריח הזה של חדש. "בואו נעשה יותר רעש", ביקשה אחת הפעילות מהצוות, "לא שומעים אתכם". הם לא עשו. רעל לא נצפה בעיניים; זו בעיקר הייתה סקרנות.

"אני כאן שנה וחצי", סיפר עיתונאי מפרנקפורט, "ובאירועים של הליכוד הכול נראה יותר שמח, האנשים שם הרבה יותר רגועים. כאן יש יותר מדי שקט, יותר מדי מתח". ברמקולים התנגן שיר מפלגת "חוסן לישראל" בלופ בלתי נגמר, וכיוון שהשיר הפך מוכר, החלו לסירוגין להשמיע את הרימיקס. אחרי הפעם ה-87 המוח נשטף וכל היציע כבר זמזם את המילים.

בחירות 2019 - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS:
ברוך הבא לג'ונגל: הנאום שיצר סימני מצוקה בבלפור
הנחשים התעוררו: הטעות הגדולה של מר ביטחון החדש

במפלגה שכאילו יצאה עכשיו מהמפעל, עם מועמד שהורכב בפס הייצור, גם האנשים נראו פרי תכנותו של אנתוני הופקינס מ"ווסטוורלד". רובוטים שממלאים תפקיד מסוים, ומוגדר מראש. היה שם הכול מהכול, ערבוב מושלם מדי של החברה הישראלית, למעט דקה אחת שבה לפתע חלפו בטור יותר מ-30 קשישים וקשישות. אולי המתכנת שכח ללחוץ על כפתור השאפל. הנה איש בחולצת פלאנל משובצת ודגל ישראל, א-לה הרגע יצאתי מהמאחז; לידו אדם עם שפם מפואר מדי וצפוף מדי, ייתכן והרגע נבחר לייצג את הגששים; וכשליד עמדת הטלוויזיה עמד לבדו אדם במדי שליח חומים של UPS, אתה כבר תוהה אם זו לא תחפושת שנזרקה בטעות לחדר ההלבשה.

"אולי", הוא התחכם להתחכמות, "ואולי פשוט לא הספקתי לעבור בבית כדי להחליף את המדים".

כשבני גנץ היה אלוף פיקוד, השליח היה נהג אמבולנס בסדיר. הוא משוויץ וחושף חגורת חיל רפואה, גדולה כמו חגורת אליפות ב-WWE. אז למה אתה כאן? שאלתי. "אני שוקל להיות פעיל במפלגה". מה גנץ צריך לעשות כדי לגרום לך להפוך לפעיל? "בגדול, הוא לא צריך לעשות הרבה". אשאל הפוך, הגבתי - האם הוא יכול לעשות משהו הערב שיגרום לך לא להפוך לפעיל? "לא חושב". משחק מכור. "אחרי שהצבעתי ביבי, ליברמן, בנט - הגיע הזמן למשהו חדש, לא?". ממה התאכזבת? "בוא נגיד ש-48 השעות של הניה נמשכות עד היום", עקץ את שר הביטחון לשעבר. אז אתה ימין. "ימין-מרכז". אז למה לא לפיד? "קשה לי להתפקד לבן אדם שהוא סוג של זיג-זג". וגנץ, מה הוא? "הוא אומר שאין ימין ואין שמאל, אז אני מוכן לנסות".

סעיד עזאם מכפר מרר החזיק שלט ועליו תמונה של גנץ והכותרת "אחרי". היא נכתבה בכתב יד כדי לדגמן אותנטיות, אך בכל זאת נראה שהוכנה למען התומכים ולא נוצרה על ידם. "אני עזאם מלך הפז"ם", הציג את עצמו, "ככה האוהדות שלי היו אומרות". לפי הז'רגון והביטחון היה נראה שמדובר באיש קבע ותיק שנשוי לצה"ל כל חייו, עד שהודה: "השתחררתי מסדיר ב-88". הוא סיפר שפגש בגנץ בנסיבות של שכול, כשזה היה מח"ט. "ביבי מנפנף רק בביטחון", אמר. שאלתי - הסרטונים של גנץ לא מלחמתיים? הרקע? השיר? הצבע, אלוהים שישמור? "גנץ גם, אין בעיה, אבל הוא גם איש של אנשים. נתניהו זה רק פחד וקיטוב. בני צבאי, אבל הוא בן אדם. ההוא לא באמת צבא ולא באמת בן אדם". וזה יעבוד, כל זה? "אני מקווה שהוא יכבוש את הבמה הישראלית ויחזיר אותנו למוטב, אל פסי הרכבת. חוק לאום, שסעים, שנאה, פילוג - ירדנו מזמן מהפסים".

את החלק האמנותי פתחה הילה שי וזאן, שהציגה עצמה כמיקס של הכול, דתייה שחיה בעולם חילוני, תוצרת בת ים שמתגוררת במודיעין, טריפולטאית שמבשלת גם אוכל אשכנזי. היא כל כך ניסתה לשדר "מרכז", שנראה היה שהיא עושה פרודיה על הפרודיה שעשה ליאור אשכנזי על "מועמד מרכז גנרי" ב"גב האומה". היא דיברה חברתי וכלכלי, ואחריה גם מיכאל ביטון מספר שחזונו להביא את ירוחם שלו לישראל. שם ניצחנו את הפערים והקשיים, פירט, ואז שוויון, חינוך, בריאות. מופע חימום סביר, אבל כולם חיכו כל כך למנה העיקרית שבקושי נגעו במאזטים.

ביטון הציג את גנץ. הרמקולים התפוצצו, והבוס החדש עבר דרך הקהל כמו מתאבק חדש שמחלקת השיווק מנסה למכור לאוהדים המכורים גם כך. הציפייה אמנם יצרה לחץ על כתפיו, אבל בנתה מתח חיובי אצל המעריצים. מול ראש ממשלה שנראה שכל מילה נגדו מספקת עוד אנרגיה לבוחריו, כוחו של גנץ היה בשתיקתו. הוא נכנס כמנצח ולמרות שלל המצלמות והאבטחה אי אפשר היה לפספס כמה הוא גבוה ומרשים, והעיניים כחולות-ירוקות גם בלי הפוטושופ.

אחרי דקות של תשואות נהיה שקט. כשסוף סוף הוא עמד להוציא הברה ראשונה מהפה, החל אדם מהקהל לצווח והושתק מיד. פיאסקו עם שריקת הפתיחה? גנץ פירק את המוקש, הסביר שבדמוקרטיה מותר וקינח עם "עד שאני מתחיל לדבר, מה, אני אפסיק?". פאנץ' קולע, ועוד יותר חשוב - ספונטני. אנשי המטה מאחורי הקלעים בטח החליקו כיפים.

עם המילים המצח בהק, זיעה גלשה, היו לפסוסים, ולמרות עדת מעריצים שבויה, במשך רגעים ארוכים גנץ לא סחב לגמרי את החדר. זה לא היה נאום מושלם אבל זו ממילא קטגוריה אחת שבה הוא לא יכול להתחרות מול הקיים. זה כן היה נאום שהרגיש טוב, כי המסר, כך נראה, חלחל - לסלק את השטיח מתחת לתזת "רק לא ביבי". אם ניסה לשדר שהוא לא ימין ולא שמאל, לפחות לפי התגובות הוא הצליח. הוא ריכז את מירב המשפטים שמירב האנשים או לפחות מירב המתלבטים ירצו לשמוע, וגרם לרוב המתנגדים לשחרר הודעות אגרסיביות מדי יחסית לאיש שממנו הם לא אמורים לפחד. לכאורה. במשחק קופסה שבו החוקים הוגדרו בגאונות על ידי נתניהו - אתה או שמאל, או מנצח - גנץ מנסה להפוך את הלוח. הוא הזכיר את נתניהו רק פעמיים, פעם אחת כאחד שעשה דיל עם עראפת ובפעם השנייה במשפט "תודה על עשר שנים, אנחנו נמשיך מכאן". באופן אירוני, שם היה צריך לסיים.

הנאום המשיך לעסוק בדברים החשובים באמת שלא באמת מכריעים כאן שום דבר, יעלון הוצג ועלה לבמה וגנץ רק נראה עוד יותר גבוה ומרשים. "חכו שתראו את הרשימה", השוויץ פעיל, ולפחות בקרב באי ביתן 10, ההרגשה הייתה של "עשינו את זה". לזמן קצר, לפחות, הגימיק הפך לאלטרנטיבה. אם בבחירות האחרונות בצד המפסיד היה מחנה שלם ששיווע לפרצוף, אתמול קיבלנו פרצוף מנצח שמחפש מחנה. אלטרנטיבה לביבי? אלטרנטיבה לבוז'י.

כשהקונפטי ירד מהתקרה והשיר חזר לחפור את אוזנינו, סעיד עזאם יצא מרוצה מהאולם, לבוש חולצת מפלגה. "העם רוצה שינוי, אבל הוא צריך להשתנות גם כדי שהשינוי הזה יקרה", אמר, וניבא בפומפוזיות: גנץ ינצח בהליכה.

רפי מצליח היה פחות נלהב ויותר ריאלי. "הוא יהיה המועמד הדומיננטי - אחרי ביבי". עם צעיף אדום לצווארו, הרגע סיים מצליח ראיון לרדיו הצרפתי. תשע שנים היה שם, בשגרירות ישראל בפריז, עסק בהסברה. "יש לי גם שם בעייתי", הזהיר, "יש לי אחות בתקשורת". רינה אפילו לא ידעה שהגיע. "ביבי תמיד יהיה הכי דומיננטי כי הוא יצר את החלוקה בין השמאל והימין, ומה שלא שמאל, הולך איתו", ניתח מצליח. "לגבי גנץ, אני חושב שההצלחה שלו בנאום נמצאת במה שלא אמר - הוא לא הזכיר את נתניהו כמעט, לא דיבר על שמאל וימין, לא דיבר נגד, גם לא נגד נתניהו". ואכן, כשקומץ תומכים החל לשיר בגנותו של ראש הממשלה, התרה בהם הבוס - אנחנו נתנהג בכבוד.

השאלה היא אם ב-2019 אנשים מתחברים לניקיון הזה, האם זה לא נראה קלישאתי ומתנשא? "17 שנים שירתתי ברחבי העולם ועקבתי אחרי הפוליטיקה ואיך שהיא משתנה", אמר מצליח. "כשהייתי בקנדה ביבי עוד היה שגריר באו"ם, אני מכיר אותו ומכיר את הכול ואני אומר לך שהמבחן של גנץ הוא האם לא ייסחף. כי הם יגרמו לו ללכת למקומות האלה, והוא חייב להישאר נקי. במלוכלך הוא לא ינצח, הם יותר מלוכלכים ממנו".

"גנץ יעלה על ביבי", הכריזה בת שיחו של מצליח, ורפי שוב מוריד לקרקע: "הוא אולי יהיה מנהיג טוב ממנו, אבל לא יעזור כלום - הוא לא יצליח להתמודד עם החלוקה שיצר ביבי. אני חושב שגנץ יהיה רלוונטי יותר בפעם השנייה שירוץ, אלא אם כתב אישום יגיע. ואני מאמין שיגיע".

הביתן התרוקן ואפילו הבלונים הגדולים של "חוסן לישראל" הצליחו איכשהו לצאת דרך הדלת הצרה. מצליח מוצא את אחותו רינה ומתחבק איתה. "גנץ הוא כוס התה שלי", קינח. "לא ייבחר עכשיו? לא משנה. הוא יוצר תהליך של ישראל אחרת". אם אכן זו הגישה, בהתחשב שמדובר במועמד ובמפלגה ובקהל שהרגע יצא מהשקית; לאור החשש הפנימי שעם פתחון הפה ה"אלטרנטיבה" תהפוך ל"גימיק" - אפשר להבין את אנשי "חוסן לישראל", שהגדירו אמש את ההשקה כהצלחה מסחררת.