איני יכול שלא עוד
ביום רביעי הקרוב יציינו ותיקי הליכוד 35 שנה לאחד הימים הקשים בתולדות המפלגה. ב-28 באוגוסט, 1983, ראש הממשלה מנחם בגין, הראשון שהביא את מחל לשלטון, הודיע בישיבת הממשלה על סיום דרכו הפוליטית עם שורת מחץ שעוד תירשם עמוק בארכיון: "איני יכול עוד". זה היה כמה שבועות בלבד אחרי שציין את יום הולדתו ה-70 ועד היום הסיבות והנסיבות המדויקות מאחורי ההחלטה אפופות מסתורין, אבל שש שנים אחרי שהוביל את המהפך שהביא את הקץ על שלטון מפא"י בגין הודיע על כוונתו להתפטר מראשות הממשלה והנהגת הליכוד. יורשו הרביעי בתפקיד, ראש הממשלה בנימין נתניהו, יחגוג בעוד חודשיים 70 שנות חיים, אבל במקרה שלו, במקום נאום "איני יכול עוד", הרבה יותר סביר לצפות שכותרת נאומו תהיה "איני יכול שלא עוד".
יום הולדתו של נתניהו יחול השנה באוקטובר, קצת יותר מחודש אחרי הבחירות וקצת יותר משבועיים אחרי מועד השימוע אצל היועץ המשפטי לממשלה שלאחריו יוחלט סופית אם להגיש נגדו כתב אישום בעבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים. בתזמון הזה, קשה לראות שהוא יגיע ליום הולדת ויפצח בחגיגות, אבל מתנת היום הולדת הטובה ביותר שתקבע כמה עוד הוא יוכל להמשיך תהיה 61 מנדטים בגוש הימין-חרדים. בשלב זה, לפי הסקרים, נתניהו רחוק עדיין בארבעה מנדטים מחלום ה-61 שימליך אותו ללא עוררין - וגם יתמוך בכל מהלך של חסינות שידחה או ימנע את העמדתו לדין. אבל המציאות תהיה תלויה במספרים ובאחוזי ההצבעה, ואם הימין יצליח בשאיפתו להביא את בוחריו לנהור לקלפיות ובמקביל להרתיע את האוטובוסים של המגזר הערבי, גם זה עוד יכול לקרות.
עוד בוואלה!
אם ב-18 לספטמבר יהיו לנתניהו ביד 61 ממליצים, הוא יוכל לחגוג יום הולדת 70 בשקט עם מתנה נדירה - חסינות פוליטית מלאה משותפיו הטבעיים. החרדים הנאמנים יתמכו ללא סייג בכל מהלך של בן בריתם הטבעי; המורדים הפוטנציאליים בליכוד יחרישו; ואיילת שקד ונפתלי בנט יהיו מאוגפים על ידי הרבנים. וברגע שיהיה ברור שעולה בידו להקים ממשלה - גם שחקנים אחרים עשויים לשכוח את ההתחייבויות והנדרים שנדרו לעולם לא לשבת איתו. עמיר פרץ ואורלי לוי הם המועמדים המועדפים על נתניהו, אבל גם בני גנץ ואנשי חוסן לישראל - בלי יאיר לפיד כמובן - יהפכו להיות פרטנר אטרקטיבי, לפחות עד הגשת כתב אישום סופי. חדי האוזן ישימו לב שבעוד בליכוד מטווחים ללא הרף את לפיד - גובה הלהבות כלפי גנץ ירד משמעותית לעומת הקמפיין הקודם, וגם הוא מתהלך בממלכתיותו הנודעת ולא שורף את הגשרים.
אם הימנים לא ינהרו לקלפיות כמתוכנן - תכניות יום ההולדת של נתניהו עשויות להשתבש. ללא ה-61, מגוון תרחישים אופציונליים שעשויים לבשר על סוף דרכו של נתניהו עולים על השולחן - ולכן זו המטרה העליונה שלו, והמטרה הנגדית של כחול לבן היא למנוע ממנו להגיע לשם. לזכותו של נתניהו פועלת העובדה הפשוטה שאחרי עשר שנים בשלטון, הוא יותר רעב כמעט מכל שאר השחקנים שלא החזיקו במושכות יום אחד, אבל מתנהלים בעצלתיים של אנשים ממש שבעים. וככל שהוא יושב על הכיסא, איבחן השבוע בכיר בליכוד, "החשק והלהיטות שלו להישאר שם רק הולכים ומתגברים". אבל פחות מחודש לבחירות, תמונת המצב בסקרים קפואה, חלום ה-61 עדיין רחוק, וכך גם מוקדם עוד לפתוח בהכנות לחגיגות ה-70.
זמן זבל
התמזל מזלו של חלק לא מבוטל מאזרחי מדינת ישראל שמבלה את השבועיים האחרונים של אוגוסט בחופשת קיץ קרירה בניכר. מי שנשאר בארץ קצת פחות בר מזל ונאלץ להתמודד עם גרבג' טיים, פר אקסלנס. ברחבי המערכת הפוליטית סימנו את ה-1 בספטמבר כנקודת ההזנק של קמפיין הבחירות הקשה והאמיתי, ועד שיחלו דקות הסיום של המשחק - המאני טיים - לא קורה שום דבר דרמטי שישפיע על התוצאה, אלא הרבה מהלכי סרק ריקים ונמוכים שנועדו להעביר את הזמן. זמן הזבל של בחירות 2019 מועד ב' כלל, בין היתר, את העיסוק הנרחב בפרשת הפרשת החלה של אשת ראש הממשלה באוקראינה, חשיפת "הארץ" על מעללי שקד בליכוד, עוד עימות מתוקשר בין נתניהו לסמוטריץ' על שילוב נשים לוחמות בצה"ל, וגולת הכותרת, כמובן, עוד סקנדל/פסטיבל תוצרת כחול לבן. אחרי הפלאפון, ההקלטות, והפוליגרף - עכשיו הגיעה סערת החפרפרת.
כמו בכל הפרשות שרודפות את בני גנץ בחודשים האחרונים, גם כאן עדיין רב הנסתר על הגלוי. קל להתרגש מכותרות סקסיות על חפרפרת, אבל במהות העניין - כולנו חיים על הדלפות ומקורות, ועצם השימוש במושג הטעון והשלילי מייצר אובר-דרמטיזציה של מהלכים מקובלים ורווחים בסייקל הפוליטי. וגם אם נקבל את התרחיש הגרוע ביותר - שיש גורמים ביש עתיד שביקשו להזיק לגנץ ולאסוף עליו חומרים - זו עדיין לא עבירה על החוק, אלא תופעה שמעידה בעיקר על מידת האמון שחבריו של גנץ למפלגה רוחשים לו. וכנראה שזה הדדי. העובדה שגנץ בחר להשתמש בחברת חקירות מהזן האפל שמתגאה בשימוש באמצעים חודרניים מתקדמים כדי לאתר חורים בביטחון שדה או להגן על עצמו מבלי לעדכן את שותפיו לקוקפיט היא סוג של נקודת שפל, ומכאן הכול מתחיל. לא זו צריכה להיות הדרך לנהל לשכה או מפלגה או אירוע כלשהו בכלל. וכשממצאי החקירה מגיעים לתקשורת לפני שהם מגיעים לנוגעים בדבר, יש מקום לשאלות קשות על שיקול הדעת שהחליט לעבוד עם חברת מודיעין עסקי כזו מפוקפקת מלכתחילה.
אצל גנץ, כמו אצל גנץ, גם כשלו לגמרי בניהול המשבר, שבחסות זמן הזבל, ובסיוע הליכודניקים שמזדרזים לסכסך בקוקפיט, התפתח לממדים מפלצתיים. לקראת סוף השבוע הרוחות החלו להירגע, חברת החקירות פוטרה, רביעיית הצמרת נפגשה לפגישה השבועית שהייתה לא פשוטה אבל הסתיימה כשכולם מתדרכים במלאכותיות שהיחסים בעצם טובים, בניסיון נואש לחזור לעסקים כרגיל. בשורה התחתונה, מה שחשוב בסיפור הזה הוא לא ההדלפות, אם היו בכלל, או החששות של גנץ מגורמים פוליטיים - מבחוץ או מבפנים - שמנסים לפגוע בו, אלא אווירת הטירונות וחוסר הניהול שזועקים לשמים. בשבועיים האחרונים והמתים של אוגוסט, כחול לבן היו יכולים לייצר סדר יום מהותי וממשי. במקום זה, גנץ בילה את סוף הקיץ במגננה.
ובכל זאת, למרות כל הבלגאן ואוזלת היד, הם שומרים על יציבות מפתיעה בסקרים. קודם כל, כי ההישג של הבחירות הקודמות ממצב אותם כאלטרנטיבה היחידה עבור מחנה האנטי-ביבי. שנית, כי אין באמת משמאלם מי שייקח מהם מנדטים; הערבוב של הקלפים מחדש בעבודה ובמרצ לא הביא שום שינוי במפה - ולא יצר שום סחף שלילי. אבל אפשר רק לדמיין מה היה מצב המפלגה לו היא הייתה מנוהלת כמו שצריך. מבלי לעשות קמפיין, ומבלי לייצר סדר יום עצמאי, הבריכה של כחול לבן נשארת סגורה ומלאה במים עכורים - המים לא בורחים אבל גם אין צינור שמזרים מנדטים חדשים. לקראת המאני טיים, ישוב ויתחדש הלחץ על לפיד לוותר על הרוטציה השנויה במחלוקת כדי למשוך קולות חדשים, ובמקביל - יתחיל מסע שתיית המנדטים בתוך הגוש, שעשוי להשאיר את העבודה והמחנה הדמוקרטי על הקרשים, אם לא במצב הרבה יותר גרוע מכך.
בינתיים, במצודת זאב, מחככים ידיים בהנאה מכל צרה צרורה שנופל על הקמפיין הנגדי, וגנץ עוד עשוי להתברר כמתנה לא רעה שנתניהו קיבל לשנת ה-70. בליכוד צופים בחיוך בסרטונים של גבי אשכנזי מסייר מדי יום ברחבי הארץ ומתקבל בחום במעוזים הבית"ריים ומבינים שמצבם היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. וכשבכחול לבן מגיבים בביטול מוחלט להצהרות הפייסניות של איימן עודה על כך שיסכים לשבת בקואליציה של גנץ בתנאים מסוימים, האפשרות להקמת ממשלת מרכז-שמאל יורדת לחלוטין מהפרק. אם הנציג הכי מתון של הציבור הערבי בישראל, שמייצג כמעט שני מיליון איש, אומר שהוא רוצה להיות בממשלה והתגובה של האלטרנטיבה לשלטון הימין היא התנערות כמעט מוחלטת, מלאכת הדה-לגיטימציה הושלמה. מה שנותר לנתניהו ושלוחיו הוא רק להמשיך לסכסך בתקווה שאחרי הבחירות, האלטרנטיבה תתפרק כליל.
שתיקת הכבשים
מכל המתנות שאפשר לקבל ליום הולדת, הכי כיף זה לקבל משלוח מיוחד מאמריקה. הנשיא דונלד טראמפ פיזר השבוע עוד פרומו לתוכנית המאה שעומדת לכאורה להתפרסם אחרי הבחירות, ובמידה ולנתניהו לא יהיו 61 ממליצים, הבית הלבן הוא זה שיוכל להעניק לו את מתנת המאה. תכנית שלום היסטורית תייצר לגיטימציה למפלגת העבודה או לחלקים מכחול לבן לחבור לממשלה בראשות נתניהו, ותכשיר ציבורית את הנסיגה מהתחייבויות קודמות. עמיר פרץ אמר אתמול בראיון לרשת ב' שאם נתניהו יאמץ את תכנית השלום של טראמפ - יתמוך בממשלתו ויעניק לו רשת ביטחון מבחוץ. המרחק מבחוץ פנימה עשוי להיות קצר מאוד.
אבל לא רק השלום נמצא על השולחן: לקראת הישורת האחרונה של הקמפיין, וככל שנתניהו ירגיש שהוא זקוק לחיזוק של הרגע האחרון, שלל תשורות עשויות להגיע מוושינגטון; החל מהצהרה פרו-ישראלית אוהדת על החלת ריבונות ביהודה ושומרון, הכרזה על ברית הגנה היסטורית או מחווה הומניטרית רגישה שתאפשר לג'ונתן פולארד לבקר בישראל. כל הצהרה או מחווה יסייעו לפמפם את קמפיין "נתניהו ליגה אחרת" שיכול להבקיע את שער הניצחון.
עוד הרבה לפני החלפת הקידומת, הבחירה של טראמפ לנשיאות ב-2016 היא המתנה הכי טובה שנתניהו יכול היה לקבל. בשלוש השנים האחרונות, ברית האינטרסים הימנית-רפובליקנית-אוונגיליסטית עם הנשיא הג'ינג'י הובילה לביטול הסכם הגרעין עם איראן, העברת השגרירות לירושלים וההכרה בריבונות הישראלית ברמת הגולן, חיזקה את מעמדו של נתניהו מבפנים ומבחוץ, ומיצבה אותו כשחקן בינלאומי מהשורה הראשונה. אבל הברית הזו, שמשחקת מאה אחוז לטובת נתניהו, לא בהכרח משחקת לטובת כלל אזרחי המדינה. בחסות קמפיין הבחירות, בשבוע האחרון, טראמפ ונתניהו לקחו את החברות ביניהם צעד אחד רחוק מדי, במהלכים שמאיימים לקרוע סופית את החוטים הדקים גם כך בין ישראל, המפלגה הדמוקרטית, ובעיקר - יהדות ארצות הברית.
בטרם שככו הדי ההתקפלות הישראלית המוחלטת בפני טראמפ ודרישתו למנוע מחברות הקונגרס הדמוקרטיות אילהאן עומר וראשידה טאליב לישראל, ובחדר הסגלגל נשפך עוד דלק קטלני במיוחד למדורה. ההכרזה של טראמפ על בורותם וחוסר נאמנותם של יהודים שמצביעים למפלגה הדמוקרטית - שמכפישה בין 70 ל-80 אחוז מיהודי ארצות הברית ומהדהדת לטענות אנטישמיות ישנות ונושנות - עשויה להיות הקש ששובר את גב הגמל, והשתיקה של נתניהו שוב מתפרשת בעיקר ככניעה. אפשר רק לדמיין מה היו התגובות בישראל אם אמירה כזו הייתה נשמעת מפי קודמו של טראמפ בתפקיד, הנשיא אובמה, או יו"ר הלייבור הבריטי השנוא ג'רמי קורבין. נתניהו היה ממהר לגנות, שריו היו רצים להתראיין, ואפילו יריביו באופוזיציה היו עולים למתקפה ומאשימים באנטישמיות מעל כל אתר. אבל הברית הפרטית של טראמפ ונתניהו היא מעל הכול, ולכן המסר העיקרי שמשודר לבני דודינו באמריקה הוא חד כתער - שתיקה כהסכמה.
לא רק נתניהו, אגב. מלבד מספר תגובות בודדות משמאל, כלל השחקנים במערכת הפוליטית שיתפו איתו פעולה, ולא הגיבו במילה על ההתבטאות האומללה של טראמפ, שהותירה יהודים ברחבי ארצות הברית פעורי פה, אפילו במונחים שלו. גנץ מיהר לגנות את סמוטריץ' על שלילת שירות נשים מעורב בצה"ל, לפיד צייץ נגד עוצמה יהודית ובן גביר, אהוד ברק עשה הרבה שמח מדיווחים על מבקר המדינה. אף לא אחד מהם טרח להתנער מדבריו של טראמפ, להזדהות באמפתיה עם יהודי ארצות הברית, או להצהיר את האמת ההיסטורית שמגובה בעובדות - שגם המפלגה הדמוקרטית היא ידידה גדולה של ישראל. אם היה מדובר בנשיא ככלל הנשיאים, היה אפשר אולי לתרץ את השתיקה ברצון לשמור על יחסים תקינים עם הבית הלבן, אבל בהתחשב בכך שטראמפ הוא שותף פוליטי מלא של נתניהו, ההסבר העיקרי הוא כנראה רק פחד. רק הנשיא ריבלין הבין את גודל המשבר והרים טלפון למנהיגת הרוב הדמוקרטי בקונגרס, ננסי פלוסי, והשמיע בת קול שהדהדה ברעש גדול לעומת כל השקט שמסביב.
אם טראמפ ישגר לנתניהו מתנות נוספות, הוא עשוי לסייע לו לזכות בבחירות או לתת לו את קלף הזהב שיאפשר לו להרכיב קואליציה; אבל בהמשך, הוא גם עשוי לבקש מנתניהו לקבל עוד תמורות בחזרה, והנזק ליחסים עם יהדות ארצות הברית והדמוקרטים רק ילך ויתגבר. כפי שנאמר, אין מתנות חינם.