אחת הבעיות הבוערות והפחות מדוברות בישראל כיום היא הידלדלות המרכיב האידיאולוגי בפוליטיקה. ייצוג המפלגות כמוסדות חברתיים-פוליטיים מתפורר, הכנסת בשפל ונשלטת על ידי הרשות המבצעת, ואילו הממשלה נשלטת על ידי מנהיג חזק שיכול למעשה להעביר או לחסום כמעט כל החלטה שירצה.
הבחירות הקרבות מדגימות את מגמת הכאוס הגובר. המערכת מורכבת מתתי מפלגות, שאף אחת מהן לא זוכה לנתח משמעותי בפרלמנט. אנחנו רגילים לחשוב על 30 מנדטים כמספר גבוה, אולם צריך לזכור שהם מהווים רק רבע מהכנסת. למרות זאת, בעשורים האחרונים כמעט אף מפלגה לא חצתה את הרף הנמוך הזה.
נראה כי בבחירות האלה, יותר מתמיד, בולט הרצון להתמודד בכל מחיר, גם ברשימות שבקושי יעברו את אחוז החסימה. מפלגות לא טורחות לפרסם מצע, מסרים ברורים הם נחלת העבר ואפילו הרשימות עצמן לא נבחרות בפריימריז, אלא על פי מפתח אישי של יו"ר המפלגה. העיקר לרוץ.
בחירות 2019 - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS
ג'עפר פרח מול איימן עודה: נסגרה רשימת המועמדים של חד"ש לכנסת
"תגידו בלי בחורות": כך המליץ ח"כ ביטן לחרדים לפתור את משבר הגיוס
יעלון על האפשרות שיחבור לגנץ: "מקווה שבקרוב נשמע חדשות"
המאפיינים האלה מלווים את החברה הישראלית זה מספר מערכות בחירות, והאמת? זה די מצליח. הציבור ממשיך להצביע בעד אותן מפלגות ולא מתגמל בצורה בולטת מפלגות אידיאולוגיות או דמוקרטיות יותר. הכנסת האחרונה אמנם הצליחה למשוך ארבע שנים, אבל זה ממש לא טריוויאלי. האם גם הכנסת הבאה תשלים כהונה, או שנחזור לתקופות של בחירות כל שנתיים? הכיוון כרגע מצביע על האפשרות השנייה.
המצב הזה נובע מכך ששיטת המשטר בישראל פשוט כבר לא מתאימה. גם מקבלי ההחלטות הבינו את זה מזמן ובשנת 2006 פרסמה ועדת הנשיא לבחינת מבנה הממשל בישראל את מסקנותיה. הוועדה הממלכתית, שהורכבה מאישי ציבור ומומחים, המליצה על רפורמות במבנה השלטון. בין היתר, הוועדה סברה שיש לשנות את שיטת הבחירות לכנסת לשיטה המעודדת יצירת גושים פוליטיים גדולים יותר ואחריות גדולה יותר של הנבחר לבוחריו, כלומר הגדלת המרכיב האישי בתהליך הבחירה. יחד עם זאת, הוועדה סברה שיש לשמור על מידה סבירה של ייצוגיות. הפתרון היה בחירות אזוריות. השינוי נתפס אז כרדיקלי והציבור לא היה מוכן לשמוע. ייתכן שגם היום לא.
שפל במעמד המוסד החשוב בישראל
אף מפלגה כיום לא מדברת על שינוי שיטת השלטון. יש לכך מספר סיבות: פוליטיקאים לא נוטים לשנות את המנגנון שאפשר להם להיבחר; ניסיון העבר עם השינוי לבחירה ישירה לא היה מוצלח במיוחד; מדובר בנושא מורכב ועוד תירוצים. בשורה התחתונה - כולנו מפסידים.
הכנסת מונה בסך הכול 120 חברי כנסת. זה לא הרבה - מדובר בפרלמנט קטן יחסית בהשוואה בינלאומית. בנוסף, כרבע מהכנסת הם גם חברי ממשלה, כלומר מחוקקים במשרה חלקית בלבד. זו אחת הסיבות לשפל במעמדו של המוסד החשוב בישראל, המייצג את הריבון. קיימת חובה להקדיש תשומת לב לשאלה את מי מכניסים לכנסת, וחשוב מכך - כיצד.
מקובל להציע ארבע שיטות לקביעת רשימות לכנסת: ועדה מסדרת, בחירות במרכזי המפלגות, פריימריז ושילוב ביניהם. אפשר, למשל, לבצע סינון על ידי ועדה מסדרת ואחר כך בחירות במרכז המפלגה. הצעה נוספת מעניינת היא פריימריז ביום הבחירות, במהלכו הבוחר יבחר את המפלגה וידרג את מועמדי המפלגה עבורה בחר להצביע, כפי שקורה בכמה מדינות באירופה. שתי השיטות האחרונות מעניינות וחדשניות בהקשר הישראלי מבקשות לחזק את הקשר בין הנבחרים לאזרחים, יעלו את האמון ברשות המחוקקת, יגבירו את האחריותיות ויקטינו את השחיתות. אם נמשיך ונתמקד רק בביטחון ובמילים ימני שמאלני, זה לא רציני.
הכותב הוא פרופ' לממשל ומשפט ציבורי ודיקן ביה"ס לממשל וחברה באקדמית תל אביב יפו.