פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הצחקתם את הנתניהו'ז: רשימת הצנחנים-צמחונים של בני גנץ

      הרמטכ"ל לשעבר קורץ לשני הצדדים עד כדי סכנת פזילה, מעדיף נאמנות על מיומנות ומתייחס לנאומו הראשון כאל שיאה של מערכת הבחירות, אבל מה שהוא באמת צריך זה שרים שיכולים למשול

      הצחקתם את הנתניהו'ז: רשימת הצנחנים-צמחונים של בני גנץ
      צילום: אבי כהן, עריכה: תומר לוי

      הנה עובדה שתדהים את יאיר נתניהו: אביו, הוא ולא אחר, הינו האחראי העליון לביטחון בישראל, כראש הממשלה, שר הביטחון, מכתיב המדיניות בזירה הפלסטינית ומי שנמנע מהשלמת הגדר המזרחית, שתמנע ממסתננים לחדור לירושלים המערבית ומשם פנימה, לשאר חלקי הארץ. על בנימין נתניהו, יחד עם השר לביטחון הפנים גלעד ארדן, לתת דין וחשבון על המחדל הרשלני שהוא רצח אורי אנסבכר, בדיוק כפי שנדרש מיצחק שמיר ב-1992, כשהנערה הלנה ראפ נרצחה בבת ים, חודש לפני הבחירות שסילקו את הליכוד מהשלטון והחזירו אליו את יצחק רבין. לא אוסלו הביא את הרציחות לערי ישראל. הרציחות הביאו את אוסלו.

      בצר להם, כצפוי, מנסים נתניהו, ארדן ועמיתיהם להסיח את הדעת ולשנות את הנושא, אל ההישג של כוחות הביטחון שלכדו בזריזות וביעילות את החשוד ברצח ואל המפלגות העשויות להקים את הממשלה הבאה בעזרת קולותיהם של אזרחים ישראלים, אותם אלה שהובאו בכמויות באוטובוסים לקלפיות בפעם שעברה. השירשור פשוט: פלסטיני רצח ישראלית, חברי כנסת ערבים, מפלגות אנטי-נתניהו. בשלושה דילוגים קלים מועבר הנטל מהאחראים למתנגדיהם, שברפיונם מחרישים ואינם יוצאים למתקפה.

      בחירות 2019 - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS:
      "לבד עד הסוף": כחלון עוקץ את "ישראל היום"
      מפסידים, הביתה: הפריימריז המדכאים של העבודה

      הלווית אורי אנסבכר בתקוע, 8 בפברואר 2019 (מאיה הורודניצ'אנו)
      מחדל רשלני. הלווית אורי אנסבכר בתקוע (תצלום: מאיה הורודניצ'אנו)

      בני גנץ רחוק מלהיות רבין ו"חוסן לישראל" אינה מזכירה במאומה את מפלגת העבודה של אז. רבין בא למשול. גנץ לא יודע, או לא משכיל להבהיר, לאן הוא מכוון. הוא נוהג כאילו נאומו המוצלח היווה את שיא מערכת הבחירות שלו ולא את כן השיגור שלה. במקום לנסוק, הוא מאבד גובה.

      היו לו ארבע שנים, בין הצבא לפוליטיקה, לגבש לעצמו חזון רעיוני ותוכנית עבודה - איזו מדינה הוא שואף לעצב ואיך להשיג את יעדיו. אם אכן הם קיימים, יישלפו מהכספת כשגנץ ינצח או יישלחו לארכיון כשיפסיד. בינתיים, תעלומה, עם קריצות לשני הצדדים עד כדי סכנת פזילה, כאילו די ברצון עמום, אנושי, שיהיה טוב, בעיקר כשהרוצה כל כך נחמד.

      לנגד עיני החותר למנהיגות והמיועדים למונהגות מוכרחים לעמוד מתווה ותוואי. סטטוס-קוו ופרגמטיות הם מפלטו של הביצועיסט. גנץ זכה עד כה מן ההפקר. כפל הפקר - הכמיהה לרענון לאחר העשור והאסור של נתניהו, ורתיעת אחרים, במיוחד גבי אשכנזי, מההתייצבות בחזית. גנץ, וזה בהחלט לזכותו, לא נרתע. זה תנאי הכרחי אך לא מספיק.

      שתי התקלות הגדולות שלו הן בתחומי האיוש - גם בצה"ל לקה בכך - ומשמעת המסר. יש ביניהן קשר. אנשים מבטאים מסרים. מעל כולם, גנץ עצמו, שעדיין לא קלט את חיוניות המיקוד, הדבקות והסירוב לסטות למחוזות שאליהם יפתו אותו מראייניו. נועם הליכות הוא עניין של סגנון. בתוכן, כנלמד במבוא למדע המדינה בבית הספר על שם אריאל שרון, עליו להישאר צמוד לתשובות שהביא מהבית, גם כשהוא מזמין את השואלים לאותו בית. זה ההבדל שבין חביבות לחובבנות.

      ניצל וניצל

      ואם אצלו זו מעידה, אצל השותף הזוטר שלו זו בעיטה. החבירה למשה יעלון היתה עסקה של כמות תמורת איכות. יעלון ניצל וניצל - ניצל מנגיחה מביכה בתקרת אחוז החסימה וניצל את תקוותו של גנץ למשוך אליו את רבבות הקולות האבודים. תמורת הכמות המפוקפקת שילם גנץ באיכות המפלגה והמסר. לא סדר חדש, אלא תוהו ובוהו. חוסן+תלם = חלם.

      יעלון יגרבז, בוגי יבוגג, את גנץ. מה שיאיר גרבוז עשה לתומו ליצחק הרצוג בישורת האחרונה של התחרות הקודמת, יעלון יעשה בריבוע לגנץ לכל אורך החודשיים הבאים - ובכנסת הבאה. גנץ יידחק למגננה מתמדת, במאמץ נואש להצטדק ולהתנער.

      השקת קמפיין חוסן לישראל בראשות בני גנץ, גני התעורכה, תל אביב 29 בינואר 2019 (ראובן קסטרו)
      מבחן המנהיגות הראשון. גנץ ויעלון (תצלום: ראובן קסטרו)

      שר הביטחון של נתניהו, מזכיר הממשלה של נתניהו וראש מערך ההסברה של נתניהו קיבלו מהרמטכ"ל של נתניהו כרטיס חופשי לכנסת לטובת רצונם המשותף בהפלת נתניהו, אך לכיוונים מנוגדים. גנץ מבקש אמון בדרכו השונה מזו של נתניהו. יעלון ואנשיו רוצים ליכוד נטול ביבי. בעזרת חוק שאול מופז, שנתניהו חוקק, הם יוכלו להתפלג מגנץ ולחבור לממשלת גדעון סער או ישראל כץ. ויעלון לא רק גבה מגנץ מחיר מופקע, אלא גם מיקם למעלה שמות המרחיקים מצביעים ששקלו לפני כן לתמוך בגנץ. אחורה נדחק, בין השאר, יצחק אילן, סגן ראש השב"כ לשעבר (שנתניהו נמנע מקידומו לראשות השירות בלחצו של חיים דרוקמן).

      גנץ לא כפה משמעת על יעלון. הוא יוכל להחזיר את תלם לתלם רק אם ישדר נחישות להרחיק לכת עד כדי פירוק השותפות, רגע לפני המועד הסופי להגשת הרשימות. זה סיכון מסוים, מצידו, כי מובטח שיעלון, המקופח הנצחי, ישתלח בו, אבל זה גם מבחן המנהיגות הראשון של גנץ, כאזרח פוליטי.

      כאן צצה בעיית יחסי הבכירות בין השניים. יעלון מבוגר מגנץ בתשע שנות אדם ובערך בשש שנות קצין, כי השתחרר מהצבא בתום שירות החובה וחזר למסלול קצונה וקבע רק בעקבות מלחמת יום הכיפורים. הם בני דורות משיקים בצה"ל. כשיעלון היה מח"ט 35, גנץ היה מפקד "שלדג". לדרגת אלוף הגיע יעלון בגיל 45 וגנץ בהיותו בן 42, כך ששניהם הספיקו לשבת בצוותא כאלופים בדיון המטכ"ל, לפני שיעלון התמנה לרמטכ"ל והיה למפקדו של גנץ בתפקיד אחד - אלוף פיקוד הצפון. הרמטכ"ל גנץ, מינוי מאולץ של אהוד ברק בתוקף נסיבות, קיבל מעליו באמצע כהונתו שר ביטחון חדש, יעלון. במבט שטחי, מגובה הכומתה האדומה, שניהם צנחנים, אך התבוננות קרובה יותר מגלה שלא השתייכו לאותו ענף במשפחה הלוחמת. פטרונו של גנץ, דורון אלמוג, אינו ממעריצי יעלון והעדיף על פניו את מופז.

      נחוץ מערך נפשי מיוחד

      ליעלון הזדמן היפוך כפיפויות, כשהיה למפקדו של איציק איתן (אייזנמן), שהיה לפני כן מפקדו. הוא פחות מורגל בשירות תחת מי שהיה זוטר ממנו. נחוץ מערך נפשי מיוחד כדי להשלים עם מצב כזה. ספק אם יעלון מצוייד בו. ברק, שהיה מפקדו של נתניהו בסיירת מטכ"ל והביס אותו בבחירות 1999, רצה להישאר לאחר עשור שר הביטחון שלו גם כי ידע שהיחסים שהוטבעו בהם בשנות ה-20 שלהם לא ישנו את מתכונתם גם בתהפוכות הפוליטיקה.

      הצמדים רבין-פרס, שמיר-פרס ושרון-נתניהו, בנדנדות שהביאו בכל פעם אחד למעלה ושני למטה, אינם מנבאים טובות לגנץ-יעלון, אך מאלפים מכל יחסי רבין עם מפקדו בפלמ"ח ובחזית הדרום, יגאל אלון, מגדולי המדרבנים למינויו לרמטכ"ל ולשר, שהיה לשר החוץ בממשלתו ולא רווה נחת מפקודו-לשעבר. בעת ההיא כבר היה אלון פוליטיקאי ותיק ושר מנוסה וידוע אכזבות, שהכיר את רגישויותיו של רבין - ובכל זאת התגלעה ביניהם מתיחות.

      טירונים גמורים. נבחרת "חוסן לישראל"

      הצחקתם את הנתניהו'ז: רשימת הצנחנים-צמחונים של בני גנץ
      חוסן לישראל

      בהיבט אחד יש ליעלון יתרון על פני כל השמות האחרים שהוצגו עד כה ברשימת גנץ - הוא כבר היה ח"כ ושר. אמנם לא בצד הנכון, אבל צבר ותק מפלגתי וממשלתי מסוים. כל השאר טירונים גמורים. זאת טעות קשה של הבמאי, המפיק, התסריטאי והשחקן הראשי בסרט "רשימת גנץ" - כי הוא גם המלהק. מנחם בגין לא היה מגיע לראשות הממשלה לולא התנסה, יחד עם עוד אחד עד חמישה מעמיתיו, והרגיל את הציבור, בשלוש שנים בממשלות אשכול וגולדה.

      הנשאלים בסקרי דעת הקהל שהעניקו עד כה תנופה לגנץ עשו זאת משום שסמכו עליו, אישית, ורצו בסילוק נתניהו. אלא שהרשימה חייבת לכלול עוד עשרות שמות, שאמנם לא יהיו כולם בשטנץ של גנץ, אבל ישדרו כמותו נכונות לקחת את השלטון למחרת הבחירות. אסור שתהיה זו רשימה אגדית, כשהאגדה היא שלגיה ושבעת הגמדים, או אם יעלון הוא קודקוד שותף בהנהגה דו-ראשית, שתי שלגיות ו-14 גמדים. בפעם הקודמת, כשהאגדה פגשה את המציאות, קראו לרשימה "צומת" של רפול.

      רשימת גנץ מורכבת מצנחנים וצמחונים, מהמיתלה ועד למיטלס, חצי חמ"ל וחצי חמלה, אלה שהמספר 269 מחזיר אותם לסיירת מטכ"ל ואלה הרואים בו עגל רך ושבוי. יש בכך היגיון מסוים, אם מצפים מנציגי מגזרים ומאבקים לגייס קולות בקבוצות המזוהות איתם; אך זאת גישה ממעיטה, המקווה ביסודה לתת לשדולות חלשות או נאורות רמקול. הרי לא לכנסת שואף גנץ להיכנס, ולא רק כדי להשפיע על החקיקה. הוא מסמן את ראשות הממשלה וכבר שיכנע שאינו בלתי-כשיר לה. מי יהיו השרים שלו? אין ברשימת גנץ ולו אחד המסוגל לצנוח, להתגלגל, לקום על רגליו ולהוביל משרד ממשלתי. נכון שכל אחד ואחת יכול להיות שר, ויוכיחו גונן שגב, מירי רגב ואלקנה נגב - ההוכחה גלומה בעצם ההתלבטות אם האחרון קיים - אך ישראל זקוקה למצויינות.

      דרוש לוחם

      חלופה רצינית לשלטון מצדיקה הצגת ממשלת צללים. כשתיכון הממשלה, היא לא תהיה העתק דומה למקור, גם מפני שתהיה קואליציה ושתיקים חשובים יותר ופחות יינתנו לשותפות, אבל גנץ אינו משדר רצינות ואף לא אמון בכוחו להרכיב את הממשלה, כשאינו חושף את מועמדיו לשרים, להבדיל מח"כים. הם אינם חייבים להיכלל ברשימה. כך היה שר הביטחון המכהן (אך הפסול לח"כ, לפי חוק הצינון אז) שאול מופז בליכוד בבחירות 2003 ומועמדו של הרצוג לשר הביטחון בבחירות 2015, עמוס ידלין.

      גנץ זקוק לאישים מסדר הגודל של ציפי לבני, דן מרידור, רוני בר-און, רון חולדאי וגבי אשכנזי - מפקדו בצפון וכרמטכ"ל, סגנו של הרמטכ"ל יעלון - כדי להבטיח, לאחר הניצחון בבחירות, רציפות ותכליתיות בטיפול במטלות הממשל, בקו שונה מזה של נתניהו (ושל יעלון). חסר לו, בבחירות הנערכות בהקשר של שחיתות עידן נתניהו, לוחם מובהק למען טוהר מידות ואכיפת חוק.

      לא מאוחר מדי לסגור את הפערים ולתקן את המעוות, אך גנץ - חשדן ככל פוליטיקאי - מצטייר עד כה כמעדיף נאמנות על מיומנות. לראש-מטהו מינה את הוד בצר, אלוף-משנה במילואים שהיה ראש לשכתו בפיקוד הצפון ועוזרו כרמטכ"ל. בין לבין, היה בצר ראש מטה הרבנות הצבאית. אם גנץ שואף להיבחר לרבצ"ר, האיוש מושלם. כמצליף ברשימה הכוללת רב-אלוף שבקושי יקבל הוראות מרב-אלוף צעיר ממנו, ספק רב.

      מסלולו הצבאי של גנץ הפגיש אותו שוב ושוב עם המערכת האמריקנית, כמפקד פלוגה שהתאמן עם הכוחות המיוחדים בזרוע היבשה, כחניך באוניברסיטת הביטחון הלאומי וכנספח צה"ל בוושינגטון. הוא בקי בה ויודע איך היא מאפסנת רגשות ופועלת בקרירות להשגת המשימה (לא כולל דונלד טראמפ). כשרונלד רייגן גבר על ג'ורג' בוש בהתמודדות על המועמדות הרפובליקנית לנשיאות, ב-1980, הוא מינה את ג'יימס בייקר למנהל מערכת הבחירות ולאחריה לראש מטה הבית הלבן. רייגן רצה לנצח וגם להיבחר שוב לאחר ארבע שנים. מהתנהגותו של גנץ עד כה, במערכה לריענון השלטון בישראל, כלל לא ברור עד כמה בוערת בו הלהבה.