יאיר לפיד החליט הערב לעמוד בראש מפלגה חדשה, "יש עבר". הוא הרכיב רשימה גדושה מחויבויות לפנים הרעננות של 2013 ודחף למטה, אחורה והחוצה את המצטרפים אליו. לפיד התגלה כפוליטיקאי שגרתי, דומה לאלה שלפני שש שנים הציג עצמו כחלופתם. אין שום בשורה בצמרת הרשימה; הוא כנראה מאמין שהמצביעים מעריצים אותו ולא כל כך חשוב מי עוד שם.
מה שהיה ללפיד להראות, עם חמישה שרים והוא בראשם באוצר בשנתיים הראשונות וכאופוזיציה קלושה בארבע השנים האחרונות, אינו משכנע, בוודאי לא מול החידוש שמהווה בני גנץ - גם הוא יותר כראש רשימה מאשר כמוביל נבחרת. אם ראשוני הרשימה הם המיועדים לשרים, לפיד כבר נכשל. אין אצלו ולו שם אחד המפתה מי שמתלבט בינו לבין גנץ לבין מפלגת העבודה לבחור ב"יש עתיד".
בחירות 2019 - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS:
הדיון הסגור חשף: ישראל לא ערוכה למנוע התערבות זרה בבחירות
"את הליכוד לא מעניין הגוש": פרץ וסמוטריץ' סירבו להיפגש עם נתניהו
באנגלית מהוססת ובקו ממלכתי: גנץ גזל לנתניהו את אדרת צ'רצ'יל
אורנה ברביבאי אכן הייתה האלופה הראשונה ועד כה היחידה. אז מה? זאת סיבה להציב אותה כה גבוה? ברביבאי אינה אשמה במיקומה. לפיד הוא שמתייהר לחשוב שהבוחרים המטומטמים ישרקו מהתפעלות ויצדיעו. הרמטכ"ל גנץ הוא שהעניק לה את ראשות אכ"א ואת הדרגה, בלחץ שדולת תא"ל בדימוס מירי רגב. ברביבאי, קצינת שלישות מנוסה אך נטולת יצירתיות או מעמד בפיקוד השדה, לא הייתה חלשה מרבים מקודמיה - ביניהם אלעזר שטרן, שהתקרא "ראש אגף משאבי אנוש" ונמצא עכשיו אחריה ברשימה, בסגנון משה יעלון שמתחת לגנץ - אך גם לא בלטה בתרומה מיוחדת לטיפוח חיילי החובה, הקבע והמילואים. אין לה שום רקע מקיף בביטחון לאומי. אמנם השתתפה בדיוני המטכ"ל, אך מעולם לא הייתה בליבת הפעילות המבצעית או האסטרטגית. לפיד מזלזל בה ובבוחרים בהשתמשו בה כקישוט.
את שני הכוחות האמיתיים, שהזדרזו - אולי נחפזו, כי לא חזו את נסיקת גנץ - להצטרף אליו, דחק לפיד למקומות 11 ו-12. אולי זו הבעת אמון ביכולתו להשיג לפחות תריסר מושבים, או לחלופין תחבולה להמרצת תומכיהם לאפסן את רטינותיהם ולהצביע "יש עתיד", כדי להגדיל את סיכוייהם. אבל מדוע שאוהדי רם בן ברק ויואב סגלוביץ' יעשו זאת, כשלפיד משדר תת-הערכה כלפיהם ומעמיד אותם, כחיילי בדיל, בירכתי רזבוזוב.
בן ברק, איש נהלל, הוא בעל ניסיון ביטחוני כלוחם וכמנהל - סיירת מטכ"ל, משנה לראש המוסד, מנכ"ל משרד המודיעין. טבעי שלפיד רצה לשמור על בכורתו של ידידו עפר שלח, אך העברת בן ברק לזנב המושבים המציאותיים הופכת את המצב על פניו: לפיד נוהג כאילו הוא, בנדיבותו, גומל חסד לבן ברק הנזקק, לא כמי שמתגאה בנכס שכל מפלגה מתחרה היתה שמחה לקלוט.
תמוה עוד יותר מקרה סגלוביץ'. במוקד הבחירות לא איראן, לא מדחת יוסף ולא יוקר החמאה - רק השחיתות. סגלוביץ', ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרה עד קיץ 2013, הוא המייצג המובהק ביותר של המאבק בשחיתות הפלילית והציבורית. מצע המפלגה בנושא זה נשען על רעיונותיו. אין טבעי ממנו כנושא הדגל של ההיטהרות מהסיאוב של תקופת נתניהו. מסתבר שלפיד אינו מעוניין בכך, ושיקוליו איתו. כך נהגו גם בוז'י הרצוג ואבי גבאי בקודמו של סגלוביץ' בחקירות השחיתות, ניצב בדימוס משה מזרחי.
ביממה שנותרה עד לסיום המהלכים בגיזרת גנץ-לפיד, נראה גנץ כצועד בדרכו של אהוד ברק לפני 20 שנה, כשעטף את העבודה בציפוי של "ישראל אחת", עם דתיים מתונים ("מימד") ועם דוד-אבי אורלי-לוי ("גשר"). גנץ מוכיח שהשתחרר סופית מצה"ל. כרמטכ"ל, לא היה מעז לצאת למלחמה עם אלופים ואוגדונרים שהגיעו זה עתה מהבקו"ם. כפוליטיקאי, הוא גודש את רשימתו בטירונים שאינם כשירים לקבינט.
על רקע זה מצער במיוחד המחסום האחוזי שהתנגש בציפי לבני. היא תחסר לממשלה הבאה - לממשלה, לא לכנסת. לבני מוכשרת יותר כמדינאית מאשר כפוליטיקאית. עמיתיה אולי יתמרמרו על איבחונה כישרה מדי למשלח-ידם המשותף, משמע הצגתם כתככנים נטולי ערכים. לא יושרה, הם יאמרו, אלא נוקשות; בלי גמישות ונכונות לכופף לעתים את הכללים, אין בריתות ואין שלטון, ומה הטעם בהתבשמות אנינה בקיום הבטחות, כשהתוצאה היא החמצת הזדמנות להועיל למדינה מעמדת החלטה. כישלון הוא כישלון הוא כישלון, יפסקו המקצוענים, המשוכנעים שבמקומה היו רוקחים עסקה עם ש"ס אחרי התפטרותו הכפויה של אהוד אולמרט.
זו טענה הראויה לדיון, וכמותה גם ההצבעה על קרירותה של לבני ביחסיה עם חברים במפלגותיה - קדימה והתנועה - שנותרו עם משקעים בצד הדרך (עמרם מצנע, דוד "צורי" צור ושלא בצדק גם שאול מופז) וגישתה השגויה לניהול משרד החוץ, בהגיעה אליו ממשרד המשפטים ובטרם צברה בו ניסיון. אך כנגדן עומדות יכולתה המוכחת לתפקד כדיפלומטית מס' 1 של ישראל, דבקותה ברעיונות היסוד של המדינה ונכונותה להקרבת טובתה האישית למען עניין כולל וחשוב.
אין לדעת כיצד היה התהליך המדיני מתפתח ב-2009, שנה וקצת לפני מועד הבחירות לכנסת לולא הוקדמו, אילו הרכיבה לבני אז ממשלה. באותה שנה ראשונה של ברק אובמה, ג'ו ביידן והילרי קלינטון, שנת הקפאת ההתנחלויות של ממשלת נתניהו, יתכן שלבני הייתה מתקדמת מהר והיטב, כהמשך תהליך אנאפוליס מתקופת ממשל בוש; אך אפשר גם שתוצאת הבחירות הייתה מחזקת את הימין ומנחיתה גרזן על השלום.
ייתכן שלבני תמימה מדי לג'ונגל הפוליטי. כשאריאל שרון לקה בשבץ, ויתרה - מעמדת יתרון - על התמודדות עם אולמרט. כשסירבה להיכנע לדרישות אלי ישי, גרמה להקדמת הבחירות ולהחזרת בנימין נתניהו לשלטון. אילו השלימה בשלווה סבילה עם דעיכת אבי גבאי והעבודה, הייתה מבטיחה את מקומה בכנסת הבאה, על חשבון הסיכוי להחלפת השלטון. אותו תו אופי שהוביל אותה להאמין למפקדה במוסד, בתום תקופת הכשרה (כחניכה שהצטיינה במחזורם, לדברי בן ברק, כיום ברשימת "יש עתיד"), שעליה לבחור בין הריון ולידה לבין מסלול מבצעי. אחרות התעלמו, נשארו, הרו, ילדו. לבני סירבה להערים על המערכת. יצא שהעדיפה מולד על מוסד, אך ההיכרות המסוימת עם פעילות הביטחון והמודיעין הועילה לה בעת שותפותה להכרעות בלבנון 2006, הכור הסורי 2007, עופרת יצוקה 2008-9, עמוד ענן 2012 וצוק איתן 2014. בגלל התחלופה בתפקידי ראש הממשלה ושר הביטחון, לא היה לה באותו עשור מתחרה בנסיון המצטבר והמגוון. האיפוק והשליטה העצמית שנדרשו לה במוסד בלטו אצלה גם במעמדי הפרישה שלה.
הביקורת על דילוגיה מהליכוד לקדימה לתנועה למחנה הציוני אינה רצינית, במיוחד בבואה מפי מי שמתהדרים בדבקותם במסגרות כי אינם מחויבים לעקרונות. לא מאשימים את כריסטיאנו רונאלדו על שעבר מספורטינג ליסבון למנצ'סטר יונייטד, משם לריאל מדריד וליובנטוס. לבני, בתזוזתה מהקוטב הימני למרכז וקצת הלאה משם, מתוך דאגה כנה לעתיד ישראל ולצורך להשיג לה ביטחון ושלום, הצטרפה לעזר ויצמן, משה דיין, דן מרידור ובמידה מסוימת לשרון, היחיד ברשימה זו שהגיע לראשות הממשלה (ורק אז הכיר בכורח ויתורים, פשרות ונסיגות בשטח לטובת התקדמות להסדר עם שכנים ותמיכה מעצמתית). בקורות חייה אמנם לא תופיע הכותרת "ראשת הממשלה", אך מוטב לרדת מהבמה כך, שלמה עם דרכה, מאשר כמו אולמרט ונתניהו, ובשוליים גם שני העסקנים שהתפתו לסכם עם נתניהו את סיכול ממשלתה - רפי איתן (הגמלאים) וישי. היא מבינה היטב את ההבדל שבין עיקר וטפל, חיי עולם וחיי שעה.
וושינגטון? או"ם?
מה גם, שאורות הבמה, או לפחות היציע, טרם כבו. יצחק רבין המתין כחבר כנסת מהאופוזיציה, לא מנהיג מפלגתו, בין נפילתו מראשות הממשלה לקבלת תיק הביטחון, לשובו לראשות העבודה והממשלה. שרון איבד את תיק הביטחון, נשאר בשטח ולאחר 18 שנה בתפקידים משניים ולכאורה כשאבדה תקוותו מצא עצמו בראשות הממשלה (ישראל כץ אוהב לספר כיצד, כעוזרו של שרון, דירבן אותו לתפוס את הנהגת הליכוד בה בשנייה שנתניהו התפטר). נתניהו הצטנן - והתעשר - שלוש שנים, לאחר שהובס בידי ברק, לפני שובו לפוליטיקה, בכפיפות לשרון. ברק חזר לאחר שש שנים בחוץ.
כך שעתידה של לבני אינו בהכרח מאחוריה. גנץ צעיר ממנה בשנה בלבד. כשיתחדש המשא-ומתן המדיני ברצינות, אחרי דונלד טראמפ, בלי נתניהו, היא עוד צפויה לחזור, באופן ובתפקיד כאלה או אחרים, אולי כשגרירה באו"ם או בוושינגטון מטעם ממשלת שלום וביטחון, ואם לא עצמה ובשרה - עמדותיה.