הבחירות לכנסת ה-21 הולכות ומתקרבות, ובצל התעמולה ההולכת ומתחזקת, אחד הגורמים שתופסים לאחרונה מקום משמעותי במשחק הפוליטי הוא ועדת הבחירות המרכזית. לאחרונה החלטות הוועדה עלו לכותרות, האחרונות שבהן בנוגע להתמודדותו של אלוף (מיל') טל רוסו ברשימת העבודה, ריצתם של ח"כ לשעבר מיכאל בן ארי במסגרת איחוד מפלגות הימין, ושל ד"ר עופר כסיף במסגרת רשימת חד"ש-תע"ל. לוועדה וליושב הראש שלה סמכויות שונות, אך בחלק מהמקרים החלטתה עוברת לערכאה נוספת. מהי בעצם ועדת הבחירות, מה משמעות החלטותיה האחרונות והאם היא מהווה סמכות אחרונה?
בחירות 2019 - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS
"מסע הציד" מבריח את הליכודניקים של הדרום - דווקא לחיק נתניהו
"מחפשים אחדות, לא קיצוניות": ראשי כחול לבן נפגשו עם פעילים באשדוד
נתניהו פנה לפטרונו של אלי ישי כדי למנוע את ריצתו בבחירות - וסורב
מהי ועדת הבחירות המרכזית?
הוועדה מוקמת לפי חוק הבחירות לכנסת ומורכבת מ-30 חברים שהם נציגי סיעות בכנסת היוצאת, על פי גודלן. בהתאם לכך, בוועדה הנוכחית לליכוד יש את המספר הרב ביותר של נציגים - שמונה. הבאה בתור היא מפלגת העבודה עם חמישה נציגים, וכן הלאה. בראש הוועדה עומד שופט מבית המשפט העליון, כיום סגן הנשיאה, חנן מלצר.
הוועדה אחראית בין היתר על קליטת ואישור רשימות המתמודדים, איוש ועדות הקלפי, ניהול יום הבחירות ועוד. ישנן גם סמכויות שנתונות בחוק ליו"ר הוועדה, כמו לדון ולהכריע בעתירות הנוגעות לתעמולת בחירות אסורה.
מה החליטה ועדת הבחירות ביום רביעי?
כחלק מתפקידיה, אחראית ועדת הבחירות להכריע בבקשות לפסילת מועמדים ורשימות לפי סעיף 7א' לחוק הבחירות לכנסת. אותו סעיף קובע כי רשימה או מועמד לא יוכלו להתמודד לכנסת אם במעשיהם או בהתבטאויותיהם יש משום הסתה לגזענות, שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית או תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור או מדינה נגד ישראל.
בשבוע שעבר החליטה הוועדה לאשר את התמודדותם של איתמר בן גביר ומיכאל בן ארי, שירוצו במסגרת איחוד מפלגות הימין, וכן של רשימת חד"ש-תע"ל, בראשות אחמד טיבי ואיימן עודה. מנגד, הוועדה בחרה לפסול את התמודדותם של ד"ר עופר כסיף, מקום 5 ברשימת חד"ש, ושל רשימת רע"מ-בל"ד. הוועדה הכריעה בניגוד לעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שסבר כי יש למנוע מבן ארי לרוץ, אך לאשר את התמודדות שאר המועמדים והרשימות.
אפשר לערער על החלטות הוועדה?
בהחלט, אולם החוק קובע מנגנונים שונים לערעור על סוגים שונים של החלטות. ההיגיון הוא שהזכות להיבחר לכנסת היא זכות יסוד ראשונה במעלה, ולכן יש לפרש בצמצום ככל האפשר כל חוק שמגביל אותה. בהתאם לכך, למשל, קל יותר לערער על החלטה לפסול רשימה, מאשר על החלטה לאשר אותה.
במקרה שהוועדה מחליטה לפסול מועמד, כמו שהוחלט לגבי עופר כסיף מחד"ש, ההחלטה זקוקה לאישור של בית המשפט העליון ועוברת אליו אוטומטית. הדיון בבג"ץ בעניינו של כסיף יתקיים ביום רביעי הקרוב. במקרה של פסילת רשימה, כמו במקרה של רע"מ-בל"ד, החלטת הוועדה לא דורשת אישור של בית המשפט העליון, אולם הרשימה רשאית לערער עליה - כפי שהיא אכן צפויה לעשות. בית המשפט ידון בבקשות בהרכב של תשעה שופטים או יותר, ויגיש לוועדת הבחירות את החלטתו הסופית עד 23 ימים לפני הבחירות. כלומר, החלטה סופית תתקבל עד אמצע השבוע הבא.
כאשר הוועדה מאשרת לרשימה להתמודד, קשה יותר לערער על ההחלטה, ודרושות חתימות של רבע מחברי הוועדה כדי לעשות זאת. בנוסף, היועץ המשפטי לממשלה או יו"ר ועדת הבחירות רשאים להגיש ערעור על ההחלטה, גם ללא חתימות של חברי הוועדה.
במקרה של אישור מועמד, כפי שעשתה הוועדה לגבי מיכאל בן ארי ואיתמר בן גביר, החוק לא קובע מנגנון ערעור מסודר. עדיין ניתן לעתור לבג"ץ נגד ההחלטה, אולם יכולתו להתערב מצומצמת יותר מאשר במקרה של ערעור. מרצ הודיעה כי בכוונתה לערער לבג"ץ על אישור התמודדותם של בן ארי ובן גביר, והיא יכולה להגיש את הערעור עד יום שלישי הקרוב.
מה קרה בעבר במקרים דומים?
בית המשפט העליון מפרש מאוד בהרחבה את הזכות לבחור ולהיבחר, וכמעט תמיד מאשר למועמדים ולרשימות לרוץ, גם אם הוועדה פסלה אותם. כך, למשל, בבחירות הקודמות החליטה הוועדה לא לאשר את התמודדותם של ברוך מרזל, שרץ ברשימת "יחד" של אלי ישי, ושל חנין זועבי מבל"ד. בית המשפט הפך את שתי ההחלטות, ואישר לשניהם לרוץ.
למעשה, רק במקרים ספורים מנע בית המשפט העליון התמודדות של רשימות. המקרה הראשון היה ב-1965, אז אישר בית המשפט את החלטת ועדת הבחירות המרכזית, שפסלה את רשימת "הסוציאליסטים" משום ש"יוזמיה שוללים את שלמותה של מדינת ישראל ואת עצם קיומה".
נשיא העליון שמעון אגרנט והשופט יואל זוסמן תמכו בפסילת הרשימה, כפי שהכריעה ועדת הבחירות, וזאת אף שבאותה עת עדיין לא היה שום סעיף בחוק שנתן לוועדת הבחירות סמכות לעשות זאת. השופט חיים כהן טען כי אין לוועדה סמכות לפסול רשימה משום שחבריה שוללים את קיומה של מדינת ישראל, וכי "אין שוללים זכות, ולו מן הפושע המסוכן ביותר, אלא בהתאם לחוק" - אולם נשאר בדעת מיעוט.
ב-1984 החליטה ועדת הבחירות לפסול את רשימת "כך" של מאיר כהנא, אולם בית המשפט העליון הפך, אפשר לה להתמודד, וכהנא אף נבחר וכיהן כחבר כנסת. בעקבות זאת תוקן החוק, כך שלוועדה ניתנה סמכות לפסול רשימות ומועמדים אם יש במעשיהם משום הסתה לגזענות, שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית או תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור או מדינה נגד ישראל. בהתאם לתיקון, נפסלה השתתפותו של כהנא בבחירות ב-1988. בבחירות לכנסת ה-13, ב-1992, נפסלה שוב תנועת "כך" מלהתמודד, כמו גם תנועת "כהנא חי" שהתפצלה ממנה.
במה זה שונה מההחלטה לגבי התמודדות טל רוסו ופנחס עידן?
במקרה של רוסו ועידן לא מדובר בבקשות פסילה, אלא בשאלות שהתעוררו בנוגע לעמידתם בתנאי הסף שמציב החוק להתמודדות. במקרים "טכניים" כאלו, נערך דיון בפני יו"ר הוועדה, ולא בפני הוועדה כולה, והוא מי שמכריע בעניין.
לגבי רוסו, שיתמודד במקום ה-2 ברשימת העבודה, החוק דורש כי קצינים בדרגת אלוף ומעלה יעברו "תקופת צינון" של 3 שנים מתום שירותם ועד שיוכלו להתמודד. רוסו השתחרר ב-2014, אולם מאז שירת כשנתיים ב"מילואים בתנאי קבע", ועלתה השאלה איך לספור את התקופה הזו. היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט סבר כי תקופה זו נחשבת מילואים, ולכן יש לאשר את התמודדותו של רוסו. לאחר ששמע גם את טיעוניו של רוסו בעניין, החליט השופט מלצר לאשר את מועמדותו.
בנוגע לעידן, שהיה יו"ר ועד עובדי רשות שדות התעופה והוצב במקום ה-19 בליכוד, הסעיף הבעייתי היה זה שאוסר על עובדי מדינה בכירים להתמודד לכנסת, כדי לשמור על אופיו הא-פוליטי של השירות הציבורי. עידן ביקש להוריד את דרגתו בסולם התעסוקתי של רשות שדות התעופה מהדרגה הגבוהה ביותר, 30, לדרגה 26 - כדי שיוכל להתמודד. במהלך הדיון בפני מלצר עלו סוגיות שונות בנוגע למהלך, ולבסוף המליץ לו מלצר למשוך את מועמדותו כדי שיוכל לחזור לדרגתו הקודמת. עידן קיבל את ההצעה, משך את מועמדותו, והוסר מרשימת הליכוד.