פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נתניהו הזוכה היחיד: הטעות הכפולה של ברית פרץ-לוי אבקסיס

      יו"ר העבודה משדר אובדן דרך ויומרה בתכניתו לשנע רבבות מימין לשמאל, ממפלגתו של ליברמן שהביאה את יו"ר גשר לכנסת, דרך התמודדותה לבדה ועד לעבודה. שערוריית ברק ואפשטיין ורפיון כחול לבן הוסיפו גם הם לבלימת תנופת החזית נגד נתניהו בשבוע המכריע שלקראת סגירת הרשימות

      נתניהו הזוכה היחיד: הטעות הכפולה של ברית פרץ-לוי אבקסיס
      צילום: אבי כהן

      בשעת צהריים שקטה בתחילת אפריל, חמישה ימים לפני הבחירות המבוזבזות לכנסת ה-21, נאספו בחלקה הצבאית של בית העלמין בקריית שאול בני משפחתו ומוקירי זכרו של הרמטכ"ל ה-13, דן שומרון - מפקד מוכשר ונועז של צנחנים וכוחות משוריינים, מצביא מבצע אנטבה, אדם וקצין הגון וסובלני.

      הדוברים המרכזיים באירוע היו דוד לוי ואהוד ברק. לוי, שר החוץ המתון בממשלת יצחק שמיר, שיבח את גישתו המפוכחת והמאוזנת של שומרון לנוכח מתקפת הטילים מעיראק בינואר-פברואר 1991 והלחצים הסותרים מהקריה (שר הביטחון משה ארנס, מפקד חיל האוויר אביהו בן נון ואחרים) להגיב ומוושינגטון (הנשיא ג'ורג' בוש, שר החוץ ג'יימס בייקר) להבליג. ברק, סגנו של שומרון ויורשו, הבליט בדבריו את יכולתו המנהיגותית והמקצועית.

      עמיר פרץ ואורלי לוי מודיעים על איחוד - 18 יולי 2019 (מערכת וואלה! NEWS , קובי ריכטר/TPS)
      מהלך שהכפיל את רישומה של שערוריית ג'פרי אפשטיין ונוסף לרפיון של כחול לבן. פרץ ולוי-אבקסיס (צילום: קובי ריכטר/TPS)

      כשהקרואים עמדו להתפזר נשאל לוי לפשר סירובה של בתו להצטרף למאמץ של יריבי שנוא-נפשה של המשפחה, בנימין נתניהו, לגבור עליו בבחירות. עדיין היו לרשותה ימים גורליים להודיע על קיפול רשימתה ותמיכה בכחול לבן תמורת תיק חברתי חשוב - הבריאות, מן הסתם - ומינויים נוספים ופרעון חובות. שני הח"כים שלה, שהתרסקו אל אחוז החסימה, היו יכולים לשנות את התוצאות, למנוע את פיזור הכנסת ולשלוח את נתניהו הביתה; וגם בית-סוהר הוא בית.

      "אורלי היא אשה אמיצה", הגיב אביה. מכל התכונות, מכל המונחים, בחר באומץ. כאילו פעולה תכליתית להשגת מטרה, בדומה להחלטת ציפי לבני שלא לגרום לאובדן קולות, היא פחדנות. מאוד אמיץ, לסייע לנתניהו. אומץ, משמע כבוד. אגו.

      שלושה חודשים אחר כך, כשברק חזר מהיציע למגרש, ויתרה אורלי לוי-אבקסיס על העצמאות שהמיטה עליה הפסד וחברה לעמיר פרץ, במהלך שהנפגע העיקרי ממנו כרגע הוא ברק, הקורבן הבא הוא פרץ והנהנה היחיד הוא נתניהו. ואיזו מילה נבחרה שוב לתאר החלטה פוליטית שגויה עד הרת אסון? "אומץ".

      דוד לוי בהלווית משה ארנס, סביון 8 בינואר 2019 (ראובן קסטרו)
      "אורלי היא אשה אמיצה". לוי בהלוויית משה ארנס (צילום: ראובן קסטרו)

      אורלי לוי, נסיכה במשפחה שבמקור התמודדה נגד נסיכי הליכוד אך ייצרה בנוסף לראש השבט עוד חברי-כנסת וראשי עיריות, רוצה להיות השישית בחבורה המצומצמת של דור שני בממשלה, אחרי משה ועוזי ברעם, מנחם ובני בגין, חיים ועוזי לנדאו ויצחק ויאיר שמיר, טומי ויאיר לפיד. נתניהו עדיין יכול להקדים אותה, אם ינצל את החודש הקרוב למינוי בנו יאיר לשר בממשלת המעבר - הנמושות במפלגתו לא יפריעו לו.

      השגיאה של כורתי ברית פרץ-לוי כפולה ומשקפת את ניתוקם מהמציאות, ממיקומם במועדון העסקנים. תחילה, טקטית, בהפתעה שבמהלך. לכאורה, הצלחה - מי שלא ידע, לא סיכל. אבל זאת אשליה. ההתבשמות מהסודיות ומהיוזמה מתפוגגת בתוך דקות ונשארת המהות. לגלעד ארדן זה התגלה בהפתעת גל הירש כמיועד למפכ"ל המשטרה - עדכון חרישי מראש של היועץ המשפטי לממשלה היה חוסך מארדן (בעיה שלו) ובעיקר מהירש (שחבל שסבל) את הכשלון.

      הפרשנים שסגרו את טורי יום שישי רגע לפני תהפוכת חמישי בערב והובכו בידי פרץ, שבתמרוניו מול מרצ עסקו לחינם, לא יסלחו. ומה שלא סוכל לפני, יסוכל אחרי, בין בתוך מפלגת העבודה ובין בידי מצביעיה המאוכזבים. פרץ משדר אובדן דרך. זמנו עבר. וחצופה מכל היומרה. במקום שינוי, שינוע. רבבות בוחרים ישונעו בידי לוי מימין למרכז לשמאל, ממפלגתו של אביגדור ליברמן, שהביאה אותה לכנסת, דרך התמודדותה לבדה ועד לעבודה. אבק-אדם, אבק-בוחר. כמו חברה המביאה את רשימת לקוחותיה כנדוניה במיזוג, בלי לשאול אותם אם אכן יעתיקו את נאמנותם לעסק החדש.

      הסתה, הסטה והסחה

      ועם כל הכבוד (סליחה, האומץ) ללוי, לבני היא לא. פרץ-לוי הוא היפוכו של בוז'י-ציפי. לבני להרצוג הייתה נכס. לוי לפרץ - נטל. הנחמה היחידה בהכרזת פרץ על צירוף לוי היא שלא השפילה את המכריז כמו שההודעה על סילוק לבני ביזתה את אבי גבאי, אבל התוצאה נטו של קטיעת יד דומה לזו של הוספת חטוטרת - הברחת מצביעים. לוי נותנת את הנימוק הסופי למי שנאחזו עד כה בהצבעה לעבודה, בין מתוך הרגל ובין משום שלא נעים לערוק, לחדול מההתמכרות לסיגריה עתיקה, "אסקוט" או "סילון", בבחינת גרסא דינקותא.

      מה שמעולל פרץ למפלגתו הוא עניין שבינו לבינה. חמור מכל הנזק הסביבתי. בשבוע המכריע הראשון שלקראת סגירת הרשימות לכנסת (השני יהיה ערב ההצבעה עצמה, אך הרבה ממה שמתרחש השבוע יהיה בלתי-הפיך), נבלמה תנופת החזית נגד נתניהו. לא רק פרץ אשם בכך, אבל המהלך שלו הכפיל את רישומה של שערוריית ג'פרי אפשטיין ונוסף לרפיון של כחול לבן.

      נתניהו מבקש להאמין שהוא סתם כך נהנה מההפקר במיקוד הזרקור בקשריו של ברק עם אפשטיין. קורה. צירוף מקרים. ביש מזל לאחד, נס מהפפראצי, להבדיל מהביביראצי, לשני. כביכול, חשד בכשרים - אבל בדיוק זה, החשד בכשרים, מה שנוהג לפלוט קו הייצור של נתניהו. השילוש הקדוש של הסתה, הסטה והסחה.

      חבר הכנסת יצחק הרצוג וחברת הכנסת ציפי לבני הרמת כוסית לכבוד סיום כהונתו בכנסת (ראובן קסטרו)
      הצמד פרץ-לוי הוא היפוכו של בוז'י-ציפי (צילום: ראובן קסטרו)

      זה התחיל באנטבה, כשאחיו של יוני נתניהו, חלל המבצע ומפקד כוח הפריצה בו, הסתער ברעבתנות על כל פיסת תהילה וניסה לגמד את חלקם של מפקדים, מתכננים ושותפים, מהרמטכ"ל מוטה גור דרך שומרון ועד למוקי בצר. זאת הייתה דוגמה ראשונה למאמץ כפייתי, נטול עכבות, להפקת גרסה מסולפת המשווקת כאמת מזוקקת. שם, באנטבה, נולד ביבי המתכחש לעובדות - כולל הדחת יוני מהפיקוד על סיירת מטכ"ל, שעליה החליט גור בעקבות תקלות קודמות בתפקוד היחידה - ואינו בוחל באמצעים בחתירתו נגד מי שאינו מוכן להיכנע ללחציו.

      חץ הפרק הבא כוון נגד לוי. זה היה נאום הנואף הזועף. הבעל שנתפס בקלקלתו המציא כנופיית סחטנים בליכוד. זה לא הוא, זה הם; הוא מעד לרגע, וכבר שילם את חובו לרעייתו - בלי לדעת שהחוב, כמו בשוק האפור, יצבור ריבית עושק ולא ייפרע גם ברבע מאה - אך זה עניין קטן, אנושי, כוזב ומודה ירוחם, והעניין הגדול, הלאומי, הוא שקומץ פושעים סביב אלמוני ידוע מאד בצמרת המפלגה פועל לעוות את ההליך הדמוקרטי ולמנוע מהציבור הישראלי את הזכות לבחור בנתניהו.

      כשצצים יש מאין סיפורי הרפת של בני גנץ כמין-אייג'ר בכפר הירוק וברק כהולל בן 74 המוקף בצעירות כיו הפנר בחלוק משי באחוזת פלייבוי, לנתניהו לא ממש חשוב אם ישראלים רבים יותר יאמינו מאשר יפקפקו. הוא סומך על מחזור החדשות בתקשורת, הממוסדת והרשתית, שיפעל בשני גלים המזינים זה את זה - ידברו על גנץ/ברק (כאן אין חזקת חפות) ולא על שחיתותו, שנקבעה בממצאי המשטרה והפרקליטות ובכתב חשדות הממתין בתחנת השימוע להחלטה אם יהפוך לכתב אישום, וידחקו אותם למגננה, להסברים, לדקויות, הרחק מהציווי הנושן למנהיג, אל תתלונן, אל תתגונן.

      אהוד ברק בחממה בעין שמר, 19 ביולי 2019 (שלומי גבאי)
      ההבדל בין ברק לראשי כחול לבן, העבודה ומרצ נעוץ בבהירות המסר, בחדות, בכושר לשלהב (צילום: שלומי גבאי)

      ברק אינו נזיר, אבל האפשרות שאדם כה חשדן וממדר ישתתף בבילוי קבוצתי ויסגיר את סודותיו הכמוסים בידי זרות שלא לבשו פוליגרף קלושה ביותר. מי שיכולים להעיד על שעות הכניסה והיציאה מבית אפשטיין באותו יום הם המאבטחים שהוצמדו לברק בתוקף היותו אז שר ביטחון בדימוס טרי למדי (שלוש שנים). שב"כ, שהזהיר בשנתיים האחרונות מפני התערבות זרה במערכת הבחירות, התבקש בשבוע שעבר למסור את נתוני לוח-הזמנים של ברק באותו יום בניו יורק, לפי דוח המאבטחים וללא התנגדות - בעצם בברכת - האישיות המאובטחת. שב"כ סירב: "לא נתייחס לאבטחת אישים".

      ההבדל בין ברק לבין ראשי כחול לבן, העבודה ומרצ אינו רעיוני או כמותי. הוא נעוץ בבהירות המסר, בחדות, בכושר לשלהב ולא להישמע מותש ומפוהק. לכן הפך, בתורו, למטרה העיקרית של נתניהו. בא לחשמל ויצא מחושמל.

      התפקוד הרפה של גנץ ושותפיו מעורר מחדש את הפקפוק ברמת הקצונה הבכירה בצה"ל. האמנם הקצינים שצפים לראש המדרג הצבאי הם בהכרח המעולים, או רק מי שיודעים להתאים עצמם למערכת? וגם אם הם הכי טובים בצבא ולא רק לצבא, מה מגביל את יכולת ההמרה של כישוריהם לתחום הפוליטי?

      בין אהוד ברק לטום קרוז

      עוד לפני הקמת קואליציה עם מפלגות נוספות, כחול לבן היא קואליציה של גנץ ("חוסן"), יאיר לפיד ("יש עתיד") ובוגי יעלון ("תלם"), עם גבי אשכנזי בתפקיד המקף המחבר את הכחול ללבן. זאת אינה תרכובת, אלא תערובת. שיבוץ המועמדים מתחת לצמרת מרושל, אדיש, מחביא כוחות המסוגלים לקסום. למי שאינו מוכן להעניק ללפיד או ליעלון יד על ההגה, הרשימה אינה מספקת סיבה חיובית להצביע בעדה, רק סיבה שלילית, גדולה וחיונית כשלעצמה - לשים קץ לסיוט של שלטון נתניהו - ואם כך, יש חלופות טובות ממנה.

      ילדותי מכולם, נטול שכל מעשי, לפיד. הוא מתעקש לנופף בהסכם החילופים עם גנץ, במרוצת עמידתם בראשות הממשלה שמובטח שיקימו, כתנאי בל-יעבור: בלי חצי המלכות ללפיד אין בכחול לבן יש עתיד. אם לפיד סומך על כנות כוונתו של גנץ, ומצביעים - או ראשי מפלגות - סולדים מהשותפות בראשות, הרי הגיוני יותר לנצח בבחירות בזכות ביטול הנדר ואז לצפות מגנץ לקיים את המחויבות, בין בקווי היסוד של הממשלה ובין במציאות. התנהגותו של לפיד, בחתירתו למימוש חלומו, מביסה את סיכויי המימוש. הוא, יחד עם יעלון, נכס השמור לנתניהו במפלגה הגדולה ביותר האמורה להיאבק בו.

      יאיר לפיד במהלך כנס פעילים של כחול לבן בשפיים 14 ביוני 2019 (אתר רשמי , זיו קורן)
      ילדותי מכולם. יאיר לפיד (צילום: זיו קורן)

      הסנאטור בוב דול, שנודע בעקיצותיו הארסיות, אמר פעם שהנשיא ניקסון ובגתן ותרש שלו, הולדמן וארליכמן, כמותם כשלושת הקופים, בערך: מימין זה שאוזניו אטומות לראות רשע, משמאל זה שעיניו עצומות לראות רשע, ובאמצע - רשע.

      בחירות 2019, בשני מועדיהן, נערכות בין שלושה גורמים: פרו-ביבי, אנטי-ביבי, וביבי. נתניהו הוא הגורם הקובע במשוואה. בלעדיו התחשיב כולו משתנה וייתכנו חיבורים וחיסורים חדשים.

      עד למהלך פרץ-לוי והכרזת הסירוב לחבירה עם ברק ועם מרצ היה סיכוי להתייצבות אדום-ירוק משמאל לכחול לבן ומימין לרשימה המשותפת, באותה חזית נגד נתניהו, עם ליברמן כג'וקר בחפיסה. חבירה הייתה מייצרת - ועדיין, אם יתחולל בעבודה מרד, בכוחה לייצר - מסה קריטית, שתחזיר גם את לבני.

      סביר שברק, אם יראה בתחילת ספטמבר שאינו ממריא, ינהג כמותה ויעדיף לוותר מאשר להתנפץ אל מחסום האחוזים ולגרוע בכך קולות חיוניים מההתמודדות נגד נתניהו. הוא בוודאי לא ירצה להיזכר, ולהיות מוקע, כמי שאיוולת גחמנית גרמה לו לעזור ליריבו במקום לנצח אותו. את עצמאות, סיעתו שפיצל מהעבודה לפני בחירות 2013, גנז כדי לחסוך מעצמו כישלון וביזיון - וזה עוד לפני העלאת סף הבחירה.

      נתניהו באירוע 40 שנה למועצה אזורית שומרון (צילום מסך , יותם רונן)
      לנתניהו יש תכונה נדירה, להפוך את עוזריו ממעריצים לשונאים (צילום: יותם רונן)

      ברק ידע להתנהל פוליטית גם בצבא, ובמיוחד כאלוף לקראת הקידום הסופי - או לא - לרמטכ"ל. הוא לא בעט בממסד, אלא רצה להגיע לראשו. בה בעת, לחיוב ולשלילה וללא קשר לשמו, היה בו גם מהמייבריק, עצמאי בשטח, תכונה המאפיינת גם את הטייס-יזם הכשרוני והמתנשא קובי ריכטר, שחבר אליו עם ארנקו התפוח. מייבריק הוא כמובן גם כינויו של טום קרוז, המשתחץ כאילו התקרב לכמות הפלות המיגים של ריכטר, בסרטי "אהבה בשחקים" - בשנה הבאה יופץ ההמשכון, המחזיר את קרוז לאחר שלושה עשורים.

      ריכטר שבירכתי הבמה וברק שבקידמתה הם שני תוצרים מחוננים של קיבוצי הצנע בשנות ה-40' וה-50', שהתאימו באופיים יותר למערך הקרב של חיל האוויר וליחידות המיוחדות של המודיעין מאשר לצבא הגדול והרגיל. ברק, שהתנדב לקורס טיס כשהתגייס בגיל 17, נפסל בגלל בעיה בריאותית שולית מילדותו, שקיפדה את פרופילו אך שחדלה להציק לרופאים כשהחליט להתגייס לקבע, לאחר מלחמת ששת הימים, בן 25 וקרוב לאחוז החסימה לקבלה לקורס. ברק שקל אז והעדיף, בצדק, להישאר במסלול של קצין-קומנדו ולהתקדם בו. יתכן שכיום הפוליטיקה של המייבריקים היא היחידה שמסוגלת לחרוג מהתבנית של מי שמסייגים את הסתייגותם מנתניהו בכוכביות מגוחכות המתפלפלות בין חשדות לאישומים.

      עד כאן משמאל לנתניהו. מימינו, מאחר שזאת שעתה של איילת שקד, המייבריקית של הימין, המצטלבת עם חגיגות 13 השנה של נתניהו, ראוי לעמוד על הבדל חשוב וגדול בינו לבין דוד בן גוריון. לא רק שבן גוריון משל למעשה - עם סמכות ללא אחריות - 15 שנה, מתוכן שנתיים בשלט רחוק מצריף בשדה בוקר (לא בקיסריה) או בתפקיד שר הביטחון מעל משה שרת, ושהתפטר מרצונו ב-1963 ובכך ויתר על שנתיים נוספות; ולא רק שהלך (אם כי במהרה התחרט שוב) כי נמאס לו, בעוד שנתניהו המאיס את עצמו; אלא שבן גוריון משך אחריו את כל עוזריו הנאמנים - שמעון פרס, יצחק נבון, טדי קולק. לנתניהו יש תכונה נדירה, להפוך את עוזריו ממעריצים לשונאים (עוזי ארד), מנאמנים ליריבים פוליטיים מרים (ליברמן, שקד, נפתלי בנט) ומעל לכל לעדי מדינה נגדו (ארי הרו, שלמה פילבר, ניר חפץ). כך הביא עצמו אל עברי פי פחת, ואינו יכול לסמוך על בני גנץ ועמיר פרץ שיצילו אותו ברגע האחרון.